השאלה למה אתה מתכוון בנקודה המסויימת הזאת, וזה מתקשר להסבר הרחב יותר שאתה מציע. אפשר לטעון שיכולת של שחקני כדורגל עולה ככל שהזמן מתקדם. הדבר ללא ספק נכון למרות שאני לא יודע אם מדובר בגרף התקדמות ליניארית או שמדובר בקפיצות. אני צפיתי בכמה משחקים של יוהאן קרויף, שחקן שנחשב בזמנו ביחד עם פלה לטוב בעולם, ונחשב עד היום לאחד השחקנים הטובים בהסטוריה. אם תראה אותו ואת אדן הזארד אני לא בטוח שאפשר “אובייקטיבית” לקבוע שקרויף טוב מהזארד. אבל הסיבה שאחד שחקן שיישכח עוד 20 שנה ואחד מהם שחקן הסטורי זה בגלל שאחד היה ראש וכתף מעל בני דורו ואחד נראה כמו גרסה פחות מוכשרת ויותר זועפת של מסי. או במילים אחרות, הסטנדרטים לגדולה עולים בכל דור בגלל שהסטנדרט לשחקן טוב עולים בכל דור. ולכן זה מובן שלמרות שהזארד לא בהכרח טוב פחות מפיגו ומגיגס אנחנו שופטים אותו בסטנדרט אחד.
אבל אם כך השאלה נשאלת שוב, כמו שעולה הסטנדרט לכדורגלן טוב כך אמור היה לעלות הסטנדרט לכדוגלן אדיר והדור הנוכחי לטעמי לא מצליח להגיע לרף שאנחנו מצפים ממנו לכדורגלן אדיר. הרי הדור של שנות האלפיים גם הוא נתבע לסטנדרטים יותר גבוהים מהדורות הקודמים ממנו ועדיין הוא הצליח לטעמי להנפיק שחקנים שאנחנו התייחסנו אליהם כאדירים יחסית לדורם. אז למרות שהאיכות הממוצעת של הכדורגלן עולה התחושה היא שפיזור הכשרון באלפיון העליון יחסית לכשרון הממוצע היה רחוק יותר ממחזור השחקנים של העשור השני של המילניום. כאן אפשר לתת את ההסבר שלך, למרות שלדעתי היחס לג’רארד, צ’אבי, רונלדיניו, היה גדול יותר מהיחס שאנחנו נותנים לשחקני הכדורגל הצעירים הבולטים עוד לפני עידן מסי. מה גם שהתופעה שאתה מתאר בענפי הספורט המוזרים לא הביאה את אותו אפקט (למרות לברון, סטף קארי וקווין דוראנט נחשבים לכוכבים על דוריים).
אפשר להסביר את זה שככל שהרמה של השחקן הממוצע עולה קשה יותר להתבלט מעל הקבוצה. וזה נקודה שתמיד טענתי ביחס להסטוריות של ליאו מסי, שלדעתי היה צריך להמודד עם אופיזיציה קשה יותר מאשר פלה למשל. למרות שאפשר לטעון שאילו פלה היה בימינו גם הוא היה משתפר כשחקן אבל התועלת השולית שמערכת טובה נותנת לשחקן ממוצע הרבה יותר גדולה מאשר התועלת השולית שהיא נותנת לגאון. וזה מביא לנקודה שקשה יותר להיות מיוחד בעידן שבו הממוצע טוב יותר.
בכל זאת, אני מרגיש שחסר משהו. כי השדרוג שהיה ברמה לא כל כך גדולה ולא כל כך בולטת בין העשור הזה לעשור הקודם. והתחושה שלי שכמה כוכבים שחשבו עליהם שהם הדבר הבא קצת נתקעו בדרכם לגדולה. אני זוכר שכשראיתי את חאבי מרטינז בבילבאו ובתחילת דרכו בבאיירן חשבתי שמדובר בשחקן שיגדיר מחדש את עמדת הקישור האחורי. אבל בדומה לגארת’ בייל שנראה לי שהבטיח הרבה יותר מאשר קיים, השברירות שלו עמדה בעוכריו. את תחושת ההחמצה יש לי גם על ניימאר והזארד. אני חושב שיכול להיות פשוט שבמקרה מדובר על יבול מאכזב יחסית לציפיות בנקודת הזמן הזאת
אגלמה, אבל אם יעשו מישהו שדומה לאינייסטה אך פחות טוב, ולידו מישהו שדומה לצאבי אך פחות טוב אז בעצם תקבל קבוצה שתשחק כמו ברסה של פפ, אך ביכולת פחות גבוהה. עם התחזקות הכדורגלן הממוצע שבני כתב (דעה שאני מאוד מסכים איתה) והשאיפה של כל יתר הקבוצות לשלמות, אני לא חושב שקבוצה כמו ברסה שציינתי תגיע להישגים מרשימים…
האם ניימאר היה מעורר תחושת החמצה גם בעולם ללא מסי ורונאלדו? האם העליה ברמת השחקן הממוצע גורמת להזאר להחוויר או שמא ההשוואה בינו לבין מסי? אם קרויף נחשב לשחקן היסטורי בגלל שהיה ראש וכתף מעל בני דורו, כיצד יכולים להיות כוכבים היסטוריים בימינו אם מסי ורונאלדו הם המועמדים הבלעדיים לכדור הזהב במשך עשור?
אפשר לעשות אנלוגיה לרמת הקבוצות. בארסה ובעקבותיה ריאל העלו את הרף הנדרש כדי להיות קבוצה שמותירה מורשת, יותר מאשר צמצום אי-השיוויון בין הגדולות לקטנות.
חדמש.
ואז כשנוצר ביקוש לדמות שוברת שיאים, השוק מציע פתרון לעניין - אם בדמות שחקן או מסגרת תחרותית שתאפשר שבירת שיאים.
בדומה לאתלטיקה, שחייה או כל מוצר ספורט אחר: ישנו צמא לגיבורים וכדי למכור צריך לרגש ולהעלות את הרף. את הדרך לעשות את זה ימצאו כך או כך.
האכזבה שלי מניימאר נובעת (נדמה לי) מכך שאני מרגיש שהוא קצת מדשדש במקום. אני הופתעתי לטובה כשהוא הגיע לבארסה והייתי מאוד סקפטי לגביו. אבל נראה לי ששנת 2015 הייתה שיא היכולת בינתיים (הייתה התקדמות משמעותית בין 2014 ל2015 למשל) ומאז הוא קצת עומד במקום. הנגזרת היא אפס כבר כמה שנים (במקרה הטוב) למרות שקבוע האינטגרציה גבוה למדי. אני מניח שאחרי 2015 ציפיתי לראות גרף התקדמות וזה פשוט לא קרה. ניימאר יעשה קריירה מכובדת מאוד, אבל יחסית למה שהדמיון רימז, מדובר בקצת אכזבה
אני מזדהה עם האכזבה מניימאר, אבל בעולם מקביל שבו מסי הוא שחקן רגיל, ניימאר היה עכשיו בעיצומה של עונתו החמישית כ"פנים" של בארסה, ככל הנראה עם כדור זהב אחד לפחות בארון ומספרים מרשימים לפחות כשל ריבאלדו. כל מה שצריך כדי להירשם בדפי ההיסטוריה של בארסה. בעולם שלנו הוא הגיע לבארסה כי חלם לשחק עם מסי, ועזב אותה לליגה הסינית כדי לצאת מהצל שלו.
מעניין לדמיין כיצד נרגיש לגבי שחקנים אחרי רונאלדו מסי. אני מניח שלא יהיה ואקום, יהיו כוכבים חדשים, אבל לפחות בהתחלה כל כוכב יושווה למסי ויחוויר. אני לא מומחה NBA אבל לתחושתי זה יהיה דומה לעידן שאחרי ג’ורדן. הרי אפילו לברון, שהוא באמת אדיר גם בעיניי הדיוט כמוני, לא עומד איתו באותה שורה.
אגב פפ הימר על בוסקטס ועל פדרו לצורך העניין, גם על בוז’אן. הימורים כאלה לא נלקחים היום, הכדורגל השתנה, אין מקום להתנסויות רומנטיות, גם אם הן מוכיחות את עצמן בעתיד. מכאן ועד להגיד שאין לבארסה שיטה שמאפיינת אותה והשיטה הזו מתקיימת מגילאי גוזל ועד לקבוצה הראשונה, זו טענה שגובלת בבורות ואין לי מה לעשות איתה.
וכן, לא יהיה אינייסטה נוסף אם לא יהמרו על שחקני משתלה.
אז המדיניות השתנתה מלתת מעט התנסויות רומנטיות ללתת מעט עוד יותר.
(מאז ועד היום לא צמח אצלכם משהו יוצא דופן, כשכעת עושה רושם שריקי פוץ’ הוא כשרון גדול והוא אכן מקבל ויקבל את הבמה).
זה לא משנה, הבחירות של בארסה בשחקני רכש הם חלק עיקרי ביתרון שלה על פני ריאל.
הבאתם את רונאלדיניו, סוארז, ניימאר, קוטיניו. וכל אחד מהם שיתף פעולה עם מסי, אני לא מצליח לחשוב על שחקן התקפה אחד אצלנו שעומד איתם חוץ מכריסטיאנו.
בקיצור, ההבדל בהצלחות נובע בעיקר בגלל רכש ולא בגלל סגנון כזה או אחר. בטח כשיש לנו את קארים שיחדד לנו את זה כל שבוע בזמן שהוא נשאר לא מחודד.
רוב שחקני ההתקפה פה הופיעו לפני פפ או באחרי תחילת אנריקה(אולי פרט לניימר).
אנריקה שינה את הסגנון בהתבסס על הרכש והשחקנים מהדור הקודם(צאבי, אלבס, אניסטה וכו).
שיטה היא טובה אם יש שחקנים שמתאימים לה.
מסכים עם הקו הכללי שלך, אבל רק כדי לשים דברים על דיוקם: רונאלדיניו זה רכש מתקופה אחרת לגמרי (שבה היו לכם את רונאלדו פנומנו וראול בחוד, בקהאם, זידאן ופיגו בקישור- רכש סופר גלקטי), ניימאר וסוארז כל אחד בתקופתם בשיאו בהחלט היו רכישות שוברות שיוויון (למרות שאם להיות כנים ניימאר נתן בבארסה עונה וחצי טובות באמת, בכל שאר הזמן הוא או התאקלם או כבר חשב על עזיבה).
לגבי קוטיניו, הוא גם לא בדיוק עונה על התקן של שחקן התקפה מובהק (כמו איסקו לצורך ההשוואה, גם בתפקוד וגם ביכולת בעיניי הם די שווים), וגם אם נקרא לו כזה, הוא לא עומד באותה שורה עם השאר שהזכרת, בטח שהוא לא טוב יותר משמעותית מגארת’ בייל שאותו לא ציינת בצד שלכם.
אני חושב שבסך הכל הרכישה של לואיס סוארז עשתה את ההבדל האמיתי מבחינת הרכש לחלק הקדמי בשנים האחרונות.
פה איבדתי אותך לחלוטין. אולי אני קיצוני בדעותי לגבי איסקו, וחושב שהוא אוברייטד מטורף, אבל בכל זאת. אתה משווה שחקן כל כך לא יעיל שתוקע את המשחק בכל הזדמנות, לשחקן שיעילות היא כרטיס הביקור שלו.
בעיניי, הוא השחקן שאני הכי מפחד ממנו במשחקים מולכם מבין בני האנוש.
מבחינת איכויות, קוטיניו שחקן טוב מאוד, אבל לא קרוב לרמה של ניימאר וסוארז בשיאם. לא יודע עד כמה אתה עוקב, אבל קוטיניו כיום שחקן ספסל אצלנו.
בנוגע להשוואה מול איסקו, שניהם סובלים מאותם חסרונות ושניהם שחקני מספר “10” שכתבתי בפורום הקודם כבר לפני יותר מ-3 שנים שזה תפקיד שנעלם מהעולם ולשחקנים מהסוג הזה יהיה קשה לשרוד בטופ של הכדורגל (אז הדיון היה בהקשר של חאמס).
הבעיה של קוטיניו ואיסקו ששניהם איטיים מדי כדי לשחק בשלישייה קדמית באופן קבוע, וכקשרים ב433 התרומה ההגנתית של שניהם לא מספקת, וגם הם לא “מנהלי משחק” טובים מספיק.
המקום של שניהם בכדורגל של היום הוא ב442 יהלום. בארסה לא משחקת ככה, ואיסקו פותח אצלכם רק שאתם משחקים ככה (היה נהדר בקמפיין הצ’מפיונס 2017 כששיחקתם במערך הזה).
למען ההגינות, קוטיניו מהיר יותר מאיסקו ועם בעיטה ומסירה ברמה גבוהה יותר. קוטיניו הוא כמו שדרוג של איסקו.
זה שהתפקיד נעלם לא אומר שאי אפשר לעשות התאמה. איסקו בכיף יכול לשחק אצלינו בקישור, וזו הייתה התקווה שלי בנוגע אליו מאז ומעולם, כחלק משלישיית קישור. כמוהו גם קוטיניו, פשוט צריך לעשות התאמות נוספות ולשנות טיפה את תפקיד הקשר ההתקפי בשלישיית קישור
כמובן, אבל התרכזתי בשחקני התקפה, כי שם ההבדל המהותי בין הקבוצות.
הרי זה לא שבארסה לא נהנית משחקני רכש נהדרים בהגנה ובקישור, למרות כמה נפילות שכבר מזמן דאגו להיפטר מהם.
דיניו אכן מתקופה מוקדמת יותר אבל הוא בעיניי ובעיניי רבים הקים את התשתית למה שבארסה הפכה להיות. גם הפך את בארסה למוקד משיכה לשחקנים רבים וגם משך קהל שלא פזל למועדון הזה בכלל לפני כן.
הוא אולי השחקן המשמעותי הראשון מאז תחילת המילניום שהיה צריך לנחות בריאל (אני חושב שריאל הציעה לו להגיע רק עונה לאחר המונדיאל והוא רצה כבר לעזוב את פסז) והגיע אליכם ושינה את מסלול המועדונים. מאז היו עוד כמה שחקני התקפה שבארסה שמה עליהם יד ראשונה בין אם זה בעקבות משא ומתן לא מתפשר של ריאל ובין אם זה רצון של השחקן לראות את מסי מקרוב.
הבאתי אותו גם מהסיבה שהוא המשיך לשחק בבארסה גם אחרי שהגלאקטיקוס התפרקו להם ואנחנו הבאנו שחקנים צעירים, מוכשרים ככל שהיו, כאילו היינו אייאקס.
לגבי קוטיניו, אני חושב שזה די ברור שהוא ואיסקו לגמרי לא באותה רמה.
חוץ מאשר פיק אחד של איסקו בסוף עונת האליפות האחרונה הוא לא מתקרב לציפיות שתלו בו, קוטניו לדעת רבים כבר בטופ העולמי בין בני האנוש. לגבי בייל, זה לא רציני לציין שחקן שפצוע מרבית העונה, כל עונה, וגם כשהוא חוזר לוקח לו מעל חודש להיזכר איך נוגעים בכדור. העובדה שהוא כובש או מבשל בכל גמר כמעט לא רלוונטית.
לא הייתי משווה לעידן פוסט ג’ורדן (וזה עדין לא עידן פוסט מסי), בגלל שעידן פוסט ג’ורדן הצמיח כוכבים שמוכרים ככאלה. זה נכון שהצל של ההשוואה לג’ורדן רבץ על הליגה, אבל זה לא גרם לדעתי לחוסר יכולת להעריך אותם למה שהם. העובדה שהם לא נחשבים לטובים כמוהו היא בגלל שהם באמת לא היו טובים כמוהו, ולגבי לברון יש אפיקורסות שהיא לא מחתרתית בכלל ששואלת “האומנם?”. החמישיה של עידן פוסט ג’ורדן (שאק, קובי, דאנקן, לברון וסטף נניח) תתמודד לא רע עם כל חמישיה אחרת שתציב אפילו אם היא תכלול את ג’ורדן. אז אני לא בטוח שהאפקט אותו אתה מתאר, שזה חוסר יכולת להעריך שחקנים לפי מה שהם, חל על הNBA פוסט ג’ורדן. אנחנו הרי לא רוצים שיעריכו את הזארד כמו מסי, אנחנו לכל היותר רוצים שיעריכו אותו כמו ריברי.
אם כבר האפקט הזה חל על העידן של ג’ורדן עצמו. אתה יכול לטעון שאילו סטוקטון ומאלון היו זוכים בשתי אליפויות ולא יורדים מנוצחים מול שיקגו ההסטוריה הייתה זוכרת אותם יותר בנדיבות. אותו דבר עם פאטריט יואינג וצ’רלס ברקלי. אבל זה חלק מהעניין. ג’ורדן עמד בדרך לאליפויות האלו בגלל שבNBA יש מקום רק לאלופה אחת. העוצמה של ג’ורדן עמדה בדרך של האלו מסביבו כדי לקבל מינימום של הכרה (להאקים היה מספיק שכל לגנוב אליפויות כשג’ורדן לא היה בסביבה והוא באמת נזכר על ידי ההסטוריה ביותר נדיבות). בכדורגל יש מספיק כלי כסף לחלק ומסי לא עמד מעולם בדרך של הזארד עם כל הכבוד להדחה בשמינית שנה שעברה. אם כבר האחראי על בצורת תארים, זה כריסטיאנו ומדריד עם הבליעה הפקמנית של גביעי אירופה