עונה מורטת עצבים עברה עלינו. מכל הגרסאות של הקבוצות שהעמיד המועדון המפואר הזה אותו אנחנו אוהדים מאז ומתמיד ובכלל לא מאז שקנו אותו שייחים בהרבה כסף, כנראה שהעונה ראינו את הגרסא הטובה ביותר. אפילו יותר מהגרסא עוצרת הנשימה בהנהגת הקוסם אייל ברקוביץ’ על שלל הישגיה הבלתי נשכחים שכללו הישארות בליגה.
מה לא ראינו השנה? מבולים של שערים (ועוד בלי חלוץ), הגנת ברזל, קישור אימתני, לחץ בלתי פוסק, את אימו השיכורה של פיל פודן מרביצה לערסים מברמינגהאם, וכדורגל ללקק את האצבעות.
אבל לצערנו הכדורגל העוצמתי לא הספיק מול הכסף של ריאל מדריד בליגת האלופות. הגלאקטיקוס של פרז שוב העיפו אותנו בחצי גמר המפעל בזכות המקורות הפיננסיים הבלתי נדלים של הגנרליסימו פרנקו. בגביע המקומי הודחנו מול ליברפול שנהנתה מהמון מזל, שיפוט ביתי ויכולת טובה יותר.
מה שנותר, אם כן, זו הליגה. הלחם והחמאה שלנו. בעשור האחרון אנחנו הקבוצה שזכתה הכי הרבה באליפות הפרמייר ליג, ובפער. מה קרה לפני כן אני לא זוכר, אבל לא בגלל שאני אוהד הצלחות טרי אלא כי יש לי בעיית זכרון סובייקטיבי. it’s a thing, look it up.
הערב נקווה לתת לעונה הזו את הסיום המתוק שכל כך מגיע לקבוצה. לפפ שהצליח לא לעבור התמוטטות עצבים בברנבאו. לפרננדיניו הסמל הבלתי מעורער של המועדון ששיחק אצלנו לפחות שנתיים. לשחקן העונה ג’ק גריליש שהמשיך לחורר רשתות כאילו לא קרה כלום מאז הגיע מאסטון וילה. לרובן דיאז, הרכש ההגנתי המבריק והמדויק שהגיע רק אחרי 250 מיליון פאונד של חיפושים לאותה עמדה בדיוק. לקווין דה ברוינה שכמו פול פוגבה משמר את הקונצנזוס סביבו בכך שהוא פצוע שלושת רבעי עונה. וכמובן לנו, אוהדי סיטי, שמלווים את הקבוצה באש ובמים, במקום הראשון או במקום השני. אמנם בעיקר דרך הטלויזיה, אבל האצטדיון רחוק.
יאללה סיטי!
¡ A Por La 8 !
We’ll Never Die!
You’ll Never Walk Alone!
Milan Milan Solo Per Te!
