עונה ישירות לגולד.
זכייה שבעתיד שווה סדרה בנטפילקס, אני כבר מדמיין את מודריץ מסביר את המסירה לרודריגו, את בנזמה מתרפק ומחייך על הספא כשמראים לו את השלושער מול פאריס ואת קרוס מנסה לתת הסבר לוגי למה שקרה בעונה.
הגמר הרגיש אחרת לגמרי משאר העונה, הייתה הרגשה שאנחנו בשליטה למרות הפערים במשחק.
הרכב השנה באלופות שלי.
קוטואה, ארנולד, פאו טורס, ואן דייק, קאנסלו, קאסי, מודריץ, ברנרדו, דונזומה, סאלח ובנזמה.
שימו לב ששמתי את רק שחקנים שהגיעו לחצי גמר ומעלה ולכן אמבפה, כריסטיאנו ולווה לא נמצאים.
עונה חלומית, מאוד יפחיד אותי אם פרז יחשוב שהקהוצה הזו באמת הטובה בעולם. וגם אם כן מישהו מוכן להמר נגד מודריץ בן ה37?.
האללה מדריד.
2 לייקים
כלומר ביום שקלופ ווינר בגמר?
2 לייקים
ולחשוב שהמסע לעבר הגביע היה אמור להתחיל מול בנפיקה ולא פאריס. חשבנו שנדפקנו מההגרלה החוזרת אבל הסיפור של העונה היה כנראה כתוב מההתחלה.
4 לייקים
הלחץ האדיר של מרסלו על הספסל לקראת סיום תוספת הזמן והטירוף שלו אחרי השריקה, הריצה לכר הדשא וגם דמעות - גם של אושר, על עוד גביע לארון, וגם של עצב - כי כל דבר טוב נגמר בסוף. מרגש
כצפוי, עבדכם הנאמן עדיין לא נרגע. עדיין מתרגש מהמחווה של ראול. הסרטון שלו שואג את המנון הדסימה הפך לוויראלי לא רק בספרד וכמובן הגיע לידיו. הוא פירסם אותו בסטורי ובאחד נוסף תמונה שלו מניח את הגביע. תראו את החיוך. בהמשך הוא גם בירך בפוסט: “מזל טוב לריאל מדריד על הזכייה בליגת האלופות, עבודה גדולה של השחקנים והצוות ובעיקר אנצ’לוטי” וחתם ב-“המלכים של אירופה” והאללה מדריד.
3 לייקים
מצד שני אין גול בלי מודריץ’
אין אושר כזה - תודה ששוב הגשמת לי את כל החלומות| אני לא יודע מאיפה להתחיל, אולי מזה שאני כל כך שמח. הלכתי לישון בארבע לפנות בוקר. עוד עדכון בפייסבוק של האתר, עוד תמונה לשמור למזכרת. לקח לי זמן להתניע את האוטו הביתה אחרי מפגש הצפייה עם מאות אנשים, לעכל את מה שקרה. מצד אחד, אחרי עשרות אלפי מילים שכתבתי על הגמר הזה ובכלל העונה הזו 2021-22 - אתה רוצה ‘לשמוח’ בשקט, לכתוב כמה פיסקאות על המשחק, לשגר וזהו., ומצד שני אתה רוצה לחוות, להכיל, לקרוא, לראות, לשמוע ולכתוב כל פיסת מידע אפשרית. כמה חלמתי על ריאל מדריד אלופת אירופה שוב. אני הכי שמח בעולם. אני מרגיש שאני מרחף, החיוך לא יורד מהפנים.
כהרגלי, צפיתי בשידור החוזר של המשחק, קפצתי שוב בגול, התרגשתי לראות את המתח על הספסל (מ-ר-ס-ל-ו) ואת הנפת הגביע. קמתי בשמונה. אני בדרך כלל איש של מילים, אבל הפעם זה לא ממש מסתדר. החלום שלי היה להיות בגמר בפריז ולרשום ברזומה שלי גמר שני מהיציע אך כנראה שזו חוויה של פעם אחת בחיים (אלא אם כן אתה…). ואולי טוב מכך, כי הלב שלי לא היה עומד בזה.
אז בלי כרטיס לפריז אבל מעבר לאוהד שרוף, אחד שמרגיש שהוא “עובד המועדון” לכל דבר עם כל ההתעסקות - הכתבות, הסרטונים, העדכונים, הדיונים - דמיינתי לרגע שאני גם בפרונט ושיחקתי אותה סרחיו ראמוס ומרסלו. הרמתי את גביע הדמה שהיה במפגש שלנו בליאו בלומס. אמא, הבאתי גביע. עונת 2021/22 הסתיימה לה. עונה ארוכה, קשה, סוחטת רגשית – עבור כולנו. אבל גם מרגשת, עוצמתית והיסטורית. עונה שהסתיימה בצורה הכי מטורפת שיש – לאט לאט. מהסופרקופה החביב - תואר אותו אפילו לא חגגנו בחדר ההלבשה כפי שאמר קמאבינגה, דרך האליפות הדי מובנת מאליה ועד לגביע היקר מכל – ליגת האלופות, עונה שנמשכה כמו כמה שנים, עונת המאניה דיפרסיה. עונה היסטורית ומרגשת שלא נשכח לעולם.
בואו נחזור קצת להתחל – הקיץ הקודר. הפיניש העצוב בלי אף תואר שרף לנו בנשמה. פרידה קשה מהמאמן האהוב והאגדה זידאן, ששוב בחר לשבור את הכלים, התפטר ונעלם. גם ראמוס עזב, בדמעות. מרכז ההגנה חדש לגמרי, דיברנו על ‘עונת מעבר’ שאין ביטוי כזה בריאל מדריד. במקום אמבפה הגיע קמאבינגה, מניין תבוא הישועה?. קיבלנו את קרלו בעין עקומה, אנחנו הרי לא ב-2014. שימו לב לזה, ה-13 באוגוסט 2021: “למרות הכל – אין סיכוי שלא התגעגעתם. ריאל מדריד תפתח את עונת 21-22 במשחק חוץ מחר (שבת) במנדיסורוסה של אלאבס. איך יתחיל פרק ב’ של אנצ’לוטי? ספק תמידי לגבי הזאר ואפשרות לא רעה בכלל גם לבייל בהרכב” –זה היה הפתיח שלי באתר לפני המשחק הראשון, הפריויו לאלאבס. אכן, שניהם פתחו, ויניסיוס עלה כמחליף וכבש את הרביעי, ריאל מדריד ניצחה 1:4.
אבל עזבו, הלאה, למשחק השני של העונה. מי האמין שבשלב הסיכומים נדבר על תיקו 3:3 נגד לבאנטה, קבוצה שלימים תרד לסגונדה אחרי עונה איומה. ריאל, עם הפנסיונרים בהרכב, מובילה, חוטפת שלישייה ואז ויניסיוס עולה מהספסל להציל את המולדת וכובש צמד אדיר, הוא לא הביט לאחור מאז. הוא לא חזר לספסל. אתם מבינים? האיש שהחליף את בייל אז הוא זה שהביא לנו את ליגת האלופות. תיקו נגד יריבה כזו היה מתקבל בדרך כלל בהודעות זעם – לא הפעם. המילה המרכזית הייתה: תודה. תודה לאנצ’לוטי, בהסתכלות על הרגע בלבד – שחזרנו ליהנות מכדורגל אחרי השיממון אשתקד, משחקים שבלי קפה והלקאה עצמית לא הייתה שורד. כשאתה רואה את הקבוצה בשליש של היריבה ומרגיש שמשהו טוב עומד לקרות. שמשחקים עד לדקה ה-90. מבחינתי אליפות ספרד הייתה דבר מובן מאליו, פיצוי על פרק א’, אבל לא חשבתי רחוק. אם הסגל לא בשיא, לפחות שנשחק כדורגל ויהיה כיף.
משברים היו. תחילת 2022 הייתה קטסטרופה, שוב קבוצה כבויה, נטולת כוחות ורעיונות, מתקשה לתת גול. אבל עזבו את הליגה, העיניים תמיד היו נשואות לליגת האלופות. קפצנו הלאה לחודש פברואר. ריאל מדריד מתארחת בפריז בשמינית גמר ליגת האלופות, כן, קרב ענקים אחרי פארסת אופ"א. ואיזה כיף שזה קרה. מפגש צפייה ראשון לעונה בליאו בלומס. חברים מהצבא באים, לא פנאטים של כדורגל. “אחי, מה זה, הם יודעים מה צריך לעשות? הם יודעים לשחק כדורגל? זו הקבוצה שאתה כל כך אוהב?”, חבר הטיח בי. לא כדי לעקוץ, באמת ברצינות. הרגשתי בושה, שאני פשוט לא יכול להסביר את תצוגת הנפל הזו, הפסד 1:0 שהרגיש כמו 4:0 (ואותו הפסד, היחיד בליגה בברנבאו, שגם כן כאב – היה נקודת המפנה השנייה. הופקו הלקחים). קורטואה הדף פנדל, התבנקרנו ועדיין הפסדנו מול קיליאן.
ואז הגיע הקסם של הברנבאו. המורל של כולנו עלה תוך רבע שעה בה סגרנו עניין. עונה שהייתה אמורה להיות משעממת - קיבלה חיים חדשים, טוויסט בעלילה, אמונה, תשוקה, התקדמנו צעד אחר צעד, בדרך מייסרת, ארוכה ומופתלת. “אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם בראש מורם”. בדרך כלל בכל זכייה בליגת האלופות אתה זוכר רגע או שניים, אולי שלושה. מהעונה הזו אפשר לכתוב ספר נוסף.
היינו פייבוריטים ברורים לדעתי נגד צ’לסי ואז אחרי משחק מעולה החל הטירוף האמיתי. לא יכול להסביר לכם מה עבר עליי כבר בהפסקה, ובטח ב-3:0 בברנבאו, מת מהלך ממש. חשבנו שמנצ’סטר סיטי היא הגג שלנו, שתם הטקס. מה שקרה ביום העצמאות נוגד כל היגיון לחלוטין. גם במשחק הראשון וגם במשחק השני. זו הרמונטדה הגדולה שלנו בכל הזמנים. מה שרודריגו עשה תוך 89 שניות (אבא שלי נכנס, בדיוק הגיע ה-1:1 והוא אמר: “דור, מה אתה כזה מבסוט? זה לא מספיק”) – זה שני רק למה שראמוס עשה בדסימה. שוב מרגש, שוב קשה, שוב מטורף, רק ככה ריאל מדריד יודעת. ושוב ירדנו לנו שנים מהחיים.
אז הדחנו את הקבוצה מספר2 באירופה לדעתי ואז הגיעה הקבוצה היחידה שטובה ממנה – ליברפול. עבדכם הנאמן, שגם בטקסט הזה הלך לאיבוד – חזר ממסיבת רווקים ביום שני ומאז לא הצליח לתפקד. בקושי התאמן, בקושי ראה חבר’ה, בקושי הלך לים – שזה מאסט אצלו בקיץ. רק כותב וכותב, חולם וחולם, מדמיין ומדמיין סוף טוב.
אני הרי הייתי בגמר בדסימה, כמובן שהיו לחץ ומתח, אבל זה היה בסדר. ביום שבת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הזמן לא זז, כמו יום כיפור. באתי לבר, ראיתי כל כך הרבה אוהדים, שמרו לי מקום כמו מלך, בן הביא גביע דמה (האמת, הייתי לי כבר תמונה מוכנה עוד מחצי הגמר – איזה חוצפן. איזה ביצים. אבל התחייבתי שלא להשתמש בה לפני). וכל דחייה של המשחק, בעוד ערב אומלל של הארגון הזה אופ"א – הרגישה כמו נצח. הייתי חסר אונים.
ואז, פתאום התגלות אלוהית. המצלמה עבר אל “אגדת ריאל מדריד” – המלך ראול, השחקן שבגללו אני אוהב כדורגל ואוהד מטורף של ריאל מדריד – שאג את המנון הדסימה. יצא מהפוקר-פייס ומהאדישות והממלכתיות שלו. זה היה וואו. ומהר מאוד החלק הזה הפך לוויראלי. כי לפני שראול מאמן קסטיליה הוא השחקן שהכי אהבתי איי פעם. והוא מהווה את הדוגמא המושלמת למיליונים, ה-DNA המנצח של ריאל מדריד עובר בגנים. לראות אותה סוחב את הגביע למפגש עם יחד איאן ראש זו בכלל הייתה אורגזמה. ידעתי שאנחנו בידיים טובות. אין כמו אהבה ראשונה. זה בדיוק כל מה שהייתי צריך כדי לשחרר חיוך.
ידעתי שיהיה גמר קשה, ידעתי שצריך ‘לסבול’ – המונח שהטמיע זידאן, כמו גם פדה כקשר רביעי, אבל לא ידעתי עד כמה. לדעתי ההיסטוריה דווקא הייתה נגדנו – הרצף הזה לא הגיוני כבר, הניצחונות בכל הגמרים, ואמנם אין ‘מגיע’ בכדורגל אבל לליברפול כן הגיע לסיים עונה כזו עם תואר גדול. הרגשתי שכל העולם בעדם. התבאסתי לראות אותנו לא מחברים כמה מסירות פשוטות, את הרכות באמצע בתחילת המשחק, את העובדה שהם הגיעו להרבה מאוד מצבים ולא הצלחנו לצאת למתפרצות. זה הרגע בו חלמתי על מהפכה שתהיה כבר, והפעם באמת (לא תהיה) וכעסתי מאוד על הגול שנפסל, אבל התעודדתי – עוד מעט הדקות שלנו. הפעם לא היה צורך ברמונטדה אפילו.
זוכרים את פדה ומה שאמרתי במשחק נגד פריז? הוא עשה לנו שמח וטוב על הלב בכל ריאיון בתקשורת והמשולש האהבה עם ריאל מדריד ומינה, בכל הבעת פנים על כר הדשא ובכדורגל. הוא סילון, הוא חייב לשחק בכל רגע בו הוא כשיר. הוא היה אחד המפתחות הכי גדולים שלנו. הוא זה שיזכה לכבוד - החולצה הבאה שלי, של ריאל מדריד מהגמר הזה וגם של 22/23 החדשה - תהיה עם השם שלו על הגב ואלך איתה בגאווה. וויקינג שלנו. כבר הרבה זמן לא אהבתי שחקן כמו שאני אוהב אותו וזו רק ההתחלה.
אם נביא את הגביע זו תהיה הזכייה הכי גדולה ומטורפת שלנו איי פעם – אמרתי, אמרנו, חשבנו, צדקנו. כי לריאל מדריד יש ארבעה וורלד-קלאס לכל דבר: קורטואה-מודריץ’-ויניסיוס-בנזמה, שחקנים צעירים מוכשרים כמו פדה ורודריגו וקמאבינגה, וגם שחקני בית שתמיד נלחמים ומנצחים את הביקורות כמו קרבחאל ונאצ’ו – אבל יש לה אינסוף מגרעות. היינו הקבוצה הרביעית-חמישית בטיבה באירופה בערך . והדרך, וואו, איזו דרך עברנו. והגיע הכי חשוב מכל הגיע. גביע חמישי בשמונה שנים ואף פעם אי אפשר להתרגל. אי אפשר לעכל.
קורטואה פשוט הציג משחק בלתי נשכח, לא רק ההופעה הכי גדולה של שוער איי פעם (ויסלח לי איקר שהסיפור שלי והגורל שהיה איתו ב-2002 ששינה לו את הקריירה – נדחק למקום השני אצלי, אין ספק איזה שוער אני עדיין אוהב יותר) אלא של שחקן במעמד הזה לדעתי. תשע הצלות, מחציתן פשוט לא הגיוניות. הזכיר את ההצלה של אלילו איקר עם הרגל. וגם הבעיטה שהוא הדף מול מאנה למשל. כמה הוא רצה את הגביע שחמק ממנו. וכמה זה מגיע לו לסגור ככה מעגל שמונה שנים אחרי. “אני בצד הטוב של ההיסטוריה”, אמר – אמת. השוער הטוב בעולם. הרי כמה שריאל מדריד לא ממש דומה לקבוצות שלה בעבר – גם שחקנים גדולים וכוכבים מנצחים משחקים בהברקות אישיות.
בנזמה סבל ממעצור בנשק, קצת עייפות, קבלת החלטות מאוד לא טובה, לא הצליח בדריבלים, פישל במסירה אחת שהייתה מעמידה את ויני מול שוער וזה מעצים את הניצחון שלנו עוד יותר. ויניסיוס? גם גולים מכוערים היו חסרים לו. מי האמין שדווקא הוא יבקיע את השער בגמר ליגת האלופות, עם תנועה חכמה מאחורי טרנט. איזה זוג הם היו, כמה רגעים הם נתנו לנו העונה. כמה מגיע לוויני.
רציתי לקטול את קרוס אבל המחצית השנייה שלו הייתה בלבל אחר לגמרי. עשה הכל טוב בלי להתאמץ. ושוב קיבלנו בסיום את התמונה של הטריו האגדי עם הגביע. קאסמירו כל העונה הזו זייף אבל הגנתית היה פשוט מושלם (לעומת הובלת הכדור האיטית והמסורבלת שלו). עוד גליץ’ עם הציפורן ברגע האחרון שמונע התקפה, המיקום שלו, המלחמה הבלתי פוסקת. מעל כולם אולי דני קרבחאל המושמץ, הצגתי בפייסבוק את הנתונים שלו. אנשים שלחו אותו לפנסיה, גמרו לו את הקריירה. הוא היה נותן משחק אחד טוב ואז תצוגת נפל, לא הצליח לו. בחיים בקריירה זה לא קרה לו – שעד שהוא כשיר הוא משחק חרא. וברגע האמת (וכבר בריאיון לפני המשחק אמר: "אני מקווה שסלאח לא יקח ללב כשהוא יפסיד לריאל בפעם השנייה בגמר והוא מוכן לזה) - הוא עמד איתן, כמו אריה, כמו קפטן בלי סרט. העלים את דיאס לגמרי, יצא קדימה בחוכמה. כן, זה היה קרבחאל של 2017. נאצ’ו אולי לא שיחק אבל המשיך במסורת המטאדור עם דגל ספרד והיה שם תמיד כשצריך אותו.
גם מרסלו לא שיחק. הסתכלתי עליו בדקות הסיום. הלחץ לפני השריקה, הריצה המהירה לדשא (חשבנו שהוא כבר לא מסוגל), הבכי – דמעות של אושר על הישג פנומנלי וגם של עצב – כי כל דבר טוב נגמר בסוף. הגיע למרסלו שזה יהיה ‘הריקוד האחרון’ שלו. הגיע לריאל מדריד לזכות בגביע גם מבלי לשחק טוב. עשינו את כל הדרך הפסיכית הזו בזמן שליברפול בנוקאאוט נחה. כל משפטי “המיסטיקה” וההיסטוריה שנפנפתי בה – אלו לא סיסמאות, זו אמת לאמיתה. ריאל מדריד וליגת האלופות זה סיפור האהבה, זה היה כך תמיד ויהיה כך לנצח. אנחנו המלכים של אירופה. את ליגת האלופות לא קונים בכסף, אולי רק את השחקנים הכי טובים וזה לא מספיק. “אנחנו ריאל מדריד” זה טיעון שמספר את התורה כולה. חמש זכיות בשמונה שנים - אי אפשר לעכל. אי אפשר להתרגל. זה מצמרר כל פעם מחדש.
אני לא צריך ‘טרבל’, אנחנו לא ניקח גביע גם עוד 40 שנה כנראה. זה לא מעניין אותי. ריאל מדריד העונה הגשימה לי את כל החלומות. זכייה בליגת האלופות תמיד מבורכת, אבל זה הגיע לי בנקודה בחיים. כולם יודעים כמה ריאל מדריד בדם שלי ואני לא אוהד רגיל. זה אף פעם לא “רק כדורגל”. זה החיים שלך, האהבה שלך - כרגע עוד אין…התשוקה שלך. מה שמחזיר אותך לילדות, אבל לצערי אני לא בן 17. בלי הכדורגל הייתי עצוב וריק. יום יבוא ואעדכן את הספר. תודה אלוהים, תודה.
4 לייקים
בסטטיסטיקה יש לנו רק 4 בעיטות אבל היו לנו לא מעט הזדמנויות טובות שאפילו לא הצלחנו לייצר מצב בעיטה.
היה תרגיל חופשי חכם שהשאיר את קאסמירו חופשי ברחבה, רק שהוא לא הצליח ליישר רוחב לויני. היה יכול וצריך להיות שער קל.
בסוף המשחק כשליברפול שלחה את כולם קדימה יצאנו לשתי מתפרצות עם יתרון מספרי, רק שגם בנזמה וגם סבאיוס לא הצליחו להעביר מסירה מדויקת לויני. ויני היה יכול להיות 4 פעמים לבד מול שוער במשחק הזה. הוא לומד לעשות תנועה טובה ללא כדור, מה שיגדיל את מספר המצבים שהוא יגיע אליהם. ויני כל הזמן מוסיף עוד יכולות לרפטואר שלו.
עם כמה שליברפול הייתה יותר מסוכנת בשקט היינו יכולים לכבוש פה עוד כמה שערים. מזל שחוסר הדיוק במסירה האחרונה לא עלה לנו במשחק.
4 לייקים
הניתוח הנכון הוא עד השער הראשון. לאחר מכן ברור שהם יהמרו וזה יצור מצבים בצד הנשי, אבל אין בזה כדי לספר את הסיפור של המשחק מבחינת מי שיחקה טוב יותר
לייק 1
יש לנו את תמונת העונה:
החגיגות בסיבלס| “הנה היא כאן, קבלו את האלופים!”, קרא הכרוז כשהשחקנים הגיעו לסיבלס באיחור האופנתי. אווירה מטורפת, כל השחקנים הוציאו את הטלפונים ומשפריצים חיוכים לכל עבר. הם התקבלו בתשואות רמות ועם המנון הדסימה. מרסלו שאמר לראמוס שהקבוצה צריכה לייצר טבעות עבור כל זכייה בצ’מפיונס - הגיע עם חמש טבעות.
מרסלו היה הראשון לרדת מהאוטובוס ולהתחיל לרקוד ואחריו גם בנזמה ו-ויניסיוס, איך לא. גם אנצ’לוטי מחויך. כקפטן, כמובן, מרסלו לא עוזב את הגביע והוא השחקן הראשי במסיבת הפרידה שלו מהמועדון. לאט לאט התקרב הרגע בו מטפסים על הפסל. ב-2018 כזכור הקפטן ראמוס לקח איתו את מרסלו יחד כמחווה מרגשת. מרסלו לקח את רשות הדיבור והשחקנים ‘משתחווים’ אליו וקוראים יחד עם הקהל ‘מרסלו’, ‘מרסלו’. “אנחנו מאוד שמחים להיות כאן עם גביע אירופה”. הוא הטריף את הקהל עם " como no te voy a querer". הקהל קילל את קיליאן אמבפה “בן זונה” בספרדית…
השני לדבר היה דני קרבחאל שאמר “אנחנו הנשיאים של אירופה”| אנצ’לוטי לקח את המיקרופון ואחרי כמה מילים העביר אותו לוויני ואז רודריגו. הקהל שואג את “Reyes de Europa, Somos los Reyes De Europa”. גם דויד אלאבה מכיר את כל השירים| קאסמירו הודה לאוהדים, אמר שהרמונטדות היו בשבילם ומכל הלב, והחל לשיר ‘קארים בלון ד’אור’ יחד עם הקהל ולאחר מכן בנזמה דיבר ו’חיקה את כריסטיאנו’ עם “Uno Dos, Tres - Hala Madrid”| הבא בתור היה אדן הזאר שהתקבל בחום על ידי האוהדים שמחאו כפיים. הוא הבטיח לתת הכל כדי להצליח במועדון בעונה הבאה. “אני פה כבר שלוש שנים ובשנה הבאה אני אתן הכל בשבילכם”. גם בייל אגב נמצא במסיבה ולא הבריז אם כי נחבא אל הכלים.
והנה הגיעה התמונה של העונה: בשעה 21:56 שעון ספרד, הקפטן מרסלו המשיך במסורת המפוארת. עלה לפסל הסיבלס, עטף אותו בדגל ריאל מדריד והניף את גביע האלופות ה-14 שלנו והחמישי שלו. וואו! ברקע התנגן כמובן השיר האלמותי, המנון הניצחון של We Are The Champions. תראו את הרחובות. וואו!
ומה היה קודם לכן בקתדרלה?
קורטואה סיפר: “לא ישנתי הרבה, היה לי יותר מדי אדרנלין כדי להצליח לישון. עדיין לא האמנתי ולא עיכלתי את מה שקרה, התחושות מדהימות. בשבילי זה כבוד לשחק בריאל מדריד ואני מקווה לעזור לקבוצה לנצח עוד”.
מרסלו הנרגש דיבר: “כקפטן המועדון הטוב והגדול בעולם, יש לי הכבוד להודות לכם על תמיכתכם. מדריד היא עיר נפלאה, אנחנו יודעים מה זה אומר להיות כאן כל עונה, כל שנה אנחנו רוצים להודות לאלו מכם שהיו כל העונה”. מרסלו קיבל תשואות.
“ריאל מדריד שוב עשתה היסטוריה, הנה גביע אירופה ה-14 והתואר האליפות ה-35”, פתח פלורנטינו את דבריו. “הגביע האירופי הזה, בו זכינו נגד מועדון ידידותי ואגדי כמו ליברפול, ייזכר כאחד הגדולים בתולדות ליגת האלופות. האגדה של המועדון הזה גדלה וגדלה. ניצחנו ארבע מהקבוצות הטובות באירופה. אנו נלחמים ותמיד מאמינים עד הסוף. למועדון הזה אין בעלים, הוא בבעלות האנשים שלו וגם אתם ואני רוצה להודות על היותכם כאן. אני רוצה להודות גם לכמה שחקנים שהם חלק מההיסטוריה של המועדון הזה, אני רוצה לציין במיוחד את הקפטן שלנו מרסלו, השחקן עם הכי הרבה תארים בהיסטוריה של ריאל מדריד, כולל חמישה גביעי אירופה”. הנשיא פרס אמר מה שאנחנו אוהבים לשמוע: “אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים לעונה הבאה – הגביע ה-15. גם כל השחקנים רוצים את זה”.
ואחרי שמחא כפיים למרסלו, הנשיא משבח את מאמנו. “אנצ’לוטי הוא המאמן הראשון שזכה בארבעה גביעי אירופה ובחמש הליגות הכדורגל הגדולות באירופה, הוא מסמל את מה שהיא ריאל מדריד. תודה לכל צוות האימון שלו ולכל עובדי המועדון הזה על שתמיד מנסים להגיע למצוינות. היום זה יום בו כל המדרידיסטאס מאושרים, זו הייתה עונה נפלאה והיא הושגה באחת התקופות היפות והקשות בהיסטוריה שלנו. חמש זכיות בליגת האלופות בשמונה שנים זה משהו שקשה מאוד לשכוח מצד אוהדי כדורגל מכל העולם עולם. מדריד היא נצחית. ועכשיו לגביע ה-15”.
מודריץ’: “חלמתי לזכות בליגת האלופות פעם אחת ועכשיו יש לי כבר חמש. בריאל מדריד החלומות מתגשמים”. בנזמה: “בכל פעם שאנחנו זוכים בגביע, זה הכל בשביל האוהדים. אנחנו תמיד צריכים אותם איתנו על המגרש”.
אין לנו מספרים מדויקים של כמות האנשים, אבל בדרך כלל באירועים מסדר הגודל הזה כמו חגיגות זכייה בצ’מפיונס - מדובר על רבע מיליון איש. תראו את האוהדים גודשים ו’מפוצצים’ את הרחובות. תמיד המועדון הזה גם ידע לחגוג בצורה הכי טובה שיש.
ותהיו בטוחים שאותם האוהדים יהיו הכי ביקורתיים בעולם בעונה הבאה, החל משריקת הפתיחה של 22/23 - כל הטוב הזה יישכח ונדרוש את הגביע ה-15 וכל תואר שיעמוד בדרך.
ועכשיו השחקנים הגיעו באיחור אופנתי לסנטיאגו ברנבאו, האוהדים מחכים בסבלנות, מנופפים בצעיפים, קופצים ונהנים מהשירים ברקע עם חיוך מאוזן לאוזן…המסיבה במקדש אמורה להתחיל עכשיו…
טוב תנסו לא לעצור את הדמעות:
כצפוי הקפטן מרסלו עלה אחרון לבמה והתקבל בתשואות. “הדמעות שלו בפריז היו דמעות של כל אחד מהמדרידיסטאס עבור שיאן התארים של המועדון”, אמר הכרוז. מרסלו התקדם קצת עם הגביע, הניח אותו על הריצפה, השתחווה, נישק את הסמל ופשוט בכה. מדהים. כל השחקנים מייד מיהרו לקרוא בשמו ולחבק אותו. זהו-זה, הפרידה… השלב הבא היה קצת זיקוקים וההמנון האלמותי We Are The Champions.
8 לייקים
אחרי שהאבק שקע צריך להגיד שזו אמנם החלטה גבולית שאפשר לסתור עם כל מיני מקרים וכו’, אבל זה כנראה כן נבדל. @titi_camara צדק. הנגיעה של פביניו היא כי פדה מגיע לכדור, אחרת כל מה שקרה שם לא היה מתרחש. אפשר פשוט לחשוב על זה כנבדל פסיבי שהפך לאקטיבי. תוציאו את השוער מהתמונה ויהיה יותר קל להבין את הסיטואציה.
אם בא לכם לראות דוגמה מקבילה אז כאן. ממליץ בכללי למי שלא מספיק טוב לו בחיים ורוצה להיזכר בבארסה חוטפת שמינייה על הדרך.
2 לייקים
מתי כדור שהגיע מרגל של שחקן הגנה לא הושפע מדבר כזה? (למעט טעויות ענק בהן שחקן ההגנה ממש מסר לשחקן ההתקפה).
ברור שהוא לא התכוון, אבל הכדור לא פגע בשחקן ליברפול אחד אלא פגע בפאביניו, משם הוסט לקונאטה ואפילו נעצר לשבריר שניה, ואז שוב פאביניו בעט את הכדור ורק אז זה הגיע לבנזמה.
לגבי נבדל פאסיבי, זה ממש לא היה שם. פאביניו וקונאטה היו מנסים לעצור את הבעיטה של פדה גם אם בנזמה לא היה שם באותה צורה ומיקומו של בנזמה לא השפיע על המהלך בשום צורה עקיפה.
נבדל פאסיבי היה קורה אם במקום לבעוט פדה היה מוסר לבנזמה ואז גליץ׳ של פאביניו היה מחזיר את הכדור לפדה (או שחקן אחר) שהיה מכניס גול.
כלומר, אם היה שם נבדל הוא היה נבדל ישיר (או אקטיבי).
הטיעון שלי הוא שמספיק שחקני ליברפול נגעו ובעטו בכדור כדי שזה לא יחשב כדור מוסט.
אבל עזבו שטויות, זה לא שינה דבר וכמו הגול החוקי של ויניסיוס שנלקח מאיתנו נגד סביליה אנחנו לא נזכור אותו עונה הבאה (בניגוד לסביליה שנה שעברה שלקחה לנו ככה אליפות)
באמת שכל כך לא משנה לי, אני במצב רוח טוב מדי. לא קבעתי אם היה או לא היה נבדל, רק התעצבנתי שמנפיצים דברים כדי שיתאימו לפוזיציה.
לייק 1
אני בדיוק כמוך, ואף טענתי כמוך. סתם תיקנתי למען ההגינות.
חוקה זה דבר שצריך להיות לו איזשהו קריטריון. מספיק שחקני ליברפול זה לא החוק
נכון, הרי המילה מוסט מוגדרת בצורה שאי אפשר לפרש הרי, נכון?
כולנו יודעים בדיוק איפה עובר הגבול בין מוסט ללא מוסט.
שופטי הואר בדיוק בגלל זה צפו במהלך איזה מיליון פעם למרות שראו בבירור מה קורה שם.
החוקה דורשת קריטריון, הבעיה היא שהקריטריון עצמו נתון לפירוש בחלק מהמקרים.
אז אם זה החלק שהפריע לך. הטענות שלי הן לא לגבי החוקה אלא לגבי התאמת המצב לקריטריון של הגדרת המילה ״מוסט״ בחוקה
לכן זה גבולי כמו שכתבתי. פביניו לא מסר לבנזמה (בטוח לא מוסט), אבל זו גם לא בדיוק בעיטה שהלכה לשער ופגעה בו בטעות. כנראה שמבחינת חוקה נטו, גם אם זה קצת אבסורדי מבחינת הצדק, אין פה גול.
גם בצורה הזאת כיף לראות את השער
https://twitter.com/JulienMomont/status/1531188231232008193?s=20&t=M4QdqmenyzBW_NSVNJ-zNQ
7 לייקים
בצורה הזאת רואים שמי שעשה את השער זה קרבחאל עם התנועה המפתיעה והלא אופיינית למגן, מהצד של ליברפול טיאגו עם כמה סגירות גרועות, זה הסיבה שקלופ נותן להנדרסון לשחק במשחקים החשובים למרות שהוא מאוד אפור התקפית, את השער הזה הוא היה עוצר עוד בתחילתו אם זה היה בצד שלו.
איזה כייף זה יכול להיות אם אפשר יהיה לקבל משחקים מלאים בצורה הזאת עם מבט מלמעלה.
4 לייקים
הכדרורים שלו לרוחב, והמסירות האלו לרוחב, עלו לנו לא אחת בהתקפי לב השנה. זה הוא אמנם ביטל את טיאגו ובצירוף המקרים זה הסתדר לנו יפה מאוד, אבל אוי לנו אם הוא ימשיך עם התנועה הזאת בדרך קבע.
לייק 1
אף מילה על רוברטסון שעלה הרבה יותר מדי גבוה כדי ללחוץ על מודריץ’, ואז עוד הוסיף חטא על פשע וחזר לאט מאד אחורה? טעות סופר חובבנית.
דיברתי על זה עוד לפני המשחק
לייק 1