גמר האלופות :: אירופה לרגלינו

dkaro · 29 במאי,‏ 2022,‏ 11:47am

הנקודות שלי:

כשמגיע מגיע, ולאנצ’לוטי מגיע ח"ח. ריאל מדריד עלתה לשחק בדיוק בצורה שבה אמורה הייתה לעלות לשחק במשחק שכזה, ובלי שטויות (כלומר, בעיקר - לא ללחוץ גבוה אלא לחכות מאחור ולצאת למתפרצות). זה אמנם לא סותר את זה שהחילופים היו מאוד מאוחרים ולדעתי אילו היו מוקדמים יותר יכולנו לגמור את המשחק מוקדם יותר, אבל ניחא.
לאחר שירדנו עליו כל העונה, ברגע האמת אתמול הקישור האגדי נתן עוד הופעה לפנתאון. הופעה ענקית של קאסמירו (הטוב אחרי קורטואה), קרוס היה מעולה, ודווקא מודריץ’ היה הפחות טוב מבין השלושה אבל גם הוא היה בסדר גמור.
נדמה לי שיש מצב שקורטואה בשיאו > איקר בשיאו. וזה די הזוי להגיד את זה. אבל אני לא זוכר את איקר קאסיאס מעולם מביא עונה גדולה כמו העונה הנוכחית של קורטואה.
בנזמה במשחק חלש מאוד, והאמת שזה כבר תקופה מסוימת ככה. נקווה שיחזור רענן לעונה הבאה אבל שוב, צריך לזכור שעוד מעט הוא בן 35. חייבים להביא חלוץ מחליף שיכול להשתלט לאט לאט על ההרכב.
ויניסיוס שחקן מדהים שתורם המון אבל הוא עדיין לא וורלדקלאס. כמות המצבים שהוא מבזבז היא עצומה וקבלת ההחלטות שלו נוראית.
עם כל המחמאות לכולם, צריך לזכור את מה שהיה צריך לזכור גם במפגשים הקודמים: ליברפול אכן טחנה לנו את ההתחת. זה נחמד מאוד להגיד שהשחקנים שלנו היו קולים ותמיד הרגישו בשליטה, אבל לדעתי זה קשקוש. עם שוער אחר שהוא רק מצוין ולא אלהים ליברפול כנראה מנצחת אתמול 5-1 קליל. אנצ’לוטי היה רחוק מאוד מלנצח את קלופ, והקישור שלנו למרות ערב אדיר מוכיח שוב שהוא כבר לא לרמות האלה.
לראות את ראול שר את ההמנון עורר בי אורגזמה אפילו יותר מקאמילה קבייו מנענעת ת’ישבן.

SantiagoBernabeu · 29 במאי,‏ 2022,‏ 11:49am

תרשו לי לספר לכם סיפור.

פעם הייתה שמועה בקרב קהילת הציידים, על דוב שבלתי אפשר לצוד אותו. עם זאת, אף צייד שחזר מהציד הלא מוצלח מעולם לא סיפר מדוע כשל בניסיון.

היה צייד אחד, שממש היה בטוח בעצמו, והחליט לצאת לאיזור שבו חי הדוב ולצוד אותו. אותו צייד הגיע לבקתת הציידים, ואמר למוכר הנשק שם שברצונו לצוד את אותו הדוב. מה תעשה איתו? שאל המוכר. אני הולך לחסל אותו ולשים את ראשו באוסף שלי, ענה הצייד. המוכר הזהיר אותו, אבל לא יכל למנוע ממנו לצאת לציד.

וכך הצייד יצא לדרך, הגיע למקום שבו נאמר לו שחי הדוב, הניח את הפיתיון ותפס מחסה באיזור קרוב.
לאחר מספר דקות הוא מרגיש מספר נקישות בכתף. הצייד מסתובב ומאחוריו רואה את הדוב. עוד לפני שהספיק להגיב הדוב תופס לצייד את הידיים, מעיף לו את המכנסיים, מכופף אותו ועושה בו את זממו.

הצייד חוזר לבקתת הציד אבל וחפוי ראש. אומר לו המוכר עכשיו אתה מבין למה לא מדברים על הדוב הזה…? יאללה לך הביתה. לא, עונה לו הצייד. אני רוצה נשק מתקדם יותר, אני יוצא שוב.

וכך יצא שוב הצייד עם הנשק המתקדם, הגיע למקום, שם את הפיתיון ותפס מחסה. לאחר זמן הוא שמע רעשים בשיחים, ומייד ריקן את כל המחסנית שלו אל תוכם. עוד הוא לא מסיים את המטח וכבר הוא מרגיש 3 נקישות על הכתף. אתם כבר יודעים מי זה. ומה הוא עשה לצייד.

בפעם השלישית שהגיע לבקתת הציד ביקש נשק אוטומטי בעל יכולות ראיה תרמית. המוכר צחק אבל נתן לו את מבוקשו. יצא לבקתת הציד, ושוב חזר הניגון.

לאחר מכן, אכול שנאה ורצון לנקמה, ביקש הצייד חומרי נפץ. רישת את כל האיזור עם אותם חומרים, הניח את הפיתיון, עלה על עץ גבוה ואמר זהו, זה הסוף של הדוב הסוטה הזה.

לאחר שלוש דקות הוא שמע רעש מהשיחים. ישר פוצץ את כל האיזור, והיה בטוח שגמר את הסיפור. עוד לא ירד מהעץ והוא הרגיש 3 נקישות בכתף.

אוי לא, לא עוד הפעם, אמר לעצמו הצייד.

הסתובב לאחור, ראה את הדוב, ואז הדוב אמר לו. “תגיד, בינינו, אתה פה לא בשביל הציד, אה???”

אגב, תמונה של הצייד

Raulito-7 · 29 במאי,‏ 2022,‏ 12:40pm

לא לחינם המנון הדסימה נפתח עם השורה הבאה, אולי תמצית התורה כולה: “Historia que tú hiciste, Historia por hacer” - ההיסטוריה שעשית, ההיסטוריה שתעשי". מי יודע את זה טוב יותר מריאל מדריד שה-DNA המנצח שלה עובר בגנים. אולי בעוד עשר שנים השחקנים שלנו שיעלו לכר הדשא בגמר - יסתכלו על לוקה מודריץ’, על קארים בנזמה ועל דני קרבחאל כרפרנס. והם יהיו ביציע, אם לא בתפקיד במועדון - עם כמה קילוגרמים עודפים, עם שיער מאפיר, עם קמטים, אבל עם הילה של כוכבים.
אני זוכר איך לפני שטסתי לגמר הדסימה התרגשמתי מאוד לראות את ‘מפגש הוותיקים’, אגדות העבר, כששחקני העבר של ריאל ליוו אותה למעמד היוקרתי - היו שם ראול, פרננדו היירו, פדג’ה מיאטוביץ’, אמאנסיו, פאקו חנטו וגם אלפרדו די סטפאנו כשהיה כבר על כיסא גלגלים ובמצב בריאותי לא מי יודע מה. תרגמתי כל שורה מאותו ראיון בשקיקה, גם אם כל מה שנאמר - קלישאות משעממות.

ראול הוא השחקן שבגללו אני אוהב כדורגל. שבגללו אני כל כך אוהב את ריאל מדריד ואוהד מטורף שלה. והיה מרגש עד אינסוף בערך - לראות אותו שואג את ההמנון של ריאל מדריד לפני השריקה. הוא בדרך כלל מופנם, אדיש, שקט. כמובן שהוא מאמן קסטיליה כיום וחלום שלי שהוא יעמוד על הקווים של ריאל ויוביל אותנו למעמד כזה, אבל מבחינתי הוא קודם כל שחקן אגדי והלב והנשמה של הקבוצה. מיד כשהמצלמה הפציעה עם ראול - עלה בי חיוך ענק וכל העצבים על דחיית המשחק נעלמו - זה היה שווה את זה, הלב חזר לפעום. וכך כה מרגש לראות את התמונה שלו מחבק את ויניסיוס בסיום המשחק

Elrojo · 29 במאי,‏ 2022,‏ 1:07pm

הדובדבן שבקצפת
https://www.reddit.com/r/realmadrid/comments/v05h14/pure_madridismo_raul/?utm_medium=android_app&utm_source=share

וכמובן אחד מסמלי העונה

https://www.reddit.com/r/realmadrid/comments/v026t9/alabas_chair_everybody/?utm_medium=android_app&utm_source=share

EJB · 29 במאי,‏ 2022,‏ 1:23pm

אגב, לא ראיתי שמדברים על זה בכלל, אבל משחק פשוט ענק של מנדי. היה פה דיון לאחרונה על מיליטאו vs מנדי - ולמרות שהיה משחק יוצא דופן אתמול של כל חוליית ההגנה שלנו, רמת השקט שאישית לי הייתה בכל פעם שההתקפה של ליברפול באה מצד ימין (לא כמו ביבי - ימין חזק, עם ארנולד את סלאח), שווה לטעמי את הנכות ההתקפית של מנדי. פשוט נעל הרמטית את האגף שלו.

titi_camara · 29 במאי,‏ 2022,‏ 1:35pm

סלאח הגיע ל 3 מצבים מצויינים ועוד 2 מצבים טובים למרות תקופה חלשה ומשחק בינוני שלו, ביום רגיל הוא מסיים עם צמד קליל, מהצד השני בגלל שהוא נכה התקפית אפשר היה להעביר את קונאטה שיחנוק את וניסיוס.
מגן שמאלי חדש חובה, עדיף המגן השמאלי הוורלד קלאס שכבר יש לנו שמתעקש להיות בלם בינוני.

Shayy · 29 במאי,‏ 2022,‏ 1:43pm

סלאח הגיע למצבים שלו לא בגלל מנדי ואין מה להאשים אותו, ומנדי עשה המון בהגנה והיה טוב אתמול
גם עם אלאבה או מרסלו בשיאו קלופ היה מציב שם את קונאטה והוא הציב שם גם את הנדרסון שיעזור

ואני מת שאלאבה יעבור לעמדת המגן, או שלפחות יגיע מגן שמאלי ראוי להרכב הפותח בריאל מדריד.
אבל המצבים של סאלח ושיטת המשחק של ליברפול אתמול לא היו באשמת מנדי

EJB · 29 במאי,‏ 2022,‏ 1:59pm

המצבים של סלאח היו בעיקר מהאמצע.
וכל ריאל הייתה “נכה התקפית” אתמול, קלופ יכל להצמיד גם את אליסון לוויני אם הוא היה רוצה (וזה גם מה שקרה בערך, עם היציאות המוזרות שלו…). חוץ מזה שלא הבנתי מה הקשר בין מגן שלא יוצא קדימה, לבין הצמדה של בלם לווינגר. מילא היה מצמיד את הנדרסון כי הוא היה פנוי מלסגור את מנדי.
והיה משחק חלש של סלאח בין היתר בגלל המשחק שמנדי נתן. יש מין קשר מוזר כזה בין כמה המגן היה טוב, לבין כמה שחקן ההתקפה לא היה טוב.

לא אמרתי לרגע שלא צריך מגן שמאלי תוקף, ואני בהחלט בעד שאנצ’לוטי ישתמש הרבה יותר באופציה של אלאבה באגף בשנה הבאה, בעיקר מול כל החטאפות למיניהן. בסה"כ אני אומר, מעבר לקרדיט שמנדי ראוי לו על אתמול, זה ששווה לשמור על שחקן כזה בסגל בשביל משחקים כאלה, בייחוד כל עוד אין לנו סגל שמסוגל לשלוט במשחק ברמות הגבוהות באמת.

titi_camara · 29 במאי,‏ 2022,‏ 2:00pm

איך ? ב 2 הבעיטות הכי טובות של סלאח הוא עבר את מנדי באחד על אחד, ובעוד 3 מצבים מנדי פשוט איבד אותו בשמירה.

קלופ לא היה שם את קונאטה על וניסיוס אם היה מגן תוקף מסוכן, היה משאיר את ארנולד ואת קונאטה לחפות מאחורה.

El_Maestro · 29 במאי,‏ 2022,‏ 2:19pm

רק מקצועית, כי ריגשית יקח עוד זמן לעכל. התעוררתי כל חצי שעה בממוצע הלילה כדי לוודא שכל זה לא היה חלום.

עלינו למשחק בדיוק כמו שהיינו צריכים. קו ההגנה היה נמוך מדי לפרקים והזמין כמה מצבים, אבל חוץ מזה, תכנון וביצוע מושלמים. יצרנו את המשחק היחיד שבו היה לנו סיכוי לנצח. גם כשליברפול הגיעה למצבים, הייתה תמיד תחושה שהכל בשליטה.
רוב המחמאות הולכות לקרוס ומודריץ׳. הם היו מצוינים במחצית השנייה אבל בראשונה התקשו מאוד להוציא אותנו קדימה והיו צריך לתת יותר. קסאמירו היה הצטיין בקישור, משחק אדיר שלו ובאמת שהוא היה בכל מקום ולא רק כקלישאה.
קורטואה אלוהי. המהלך הכי מרשים שלו הייתה הקליטה של הכדור אחרי הפגיעה בקורה. הרבה פעמים במקרים כאלה שוערים מאבדים כיוון ולא יודעים איפה הכדור, זה היה יכול להיות גול קל של סלאח. התאוששות מרשימה.
נקודה שלא שמו עליה מספיק דגש: ויניסיוס פאקינג ג׳וניור כובש שער ניצחון בגמר ליגת האלופות. משפט אחד שמסכם את כל ההזייה של העונה הזאת.
בין כל ההתפלמסות סביב החוק אני כבר לא יודע אם היה נבדל או לא, רק בבקשה אל תמכרו לנו את הבולשיט שפדה בעט בכדור והוא ניתז מהרגל של פאביניו. אבל כמה שזה לא משנה עכשיו, רק לדמיין אם השריקה הייתה הפוכה או בצד השני, להתרווח אחורה ולחייך.
כמה שהזכייה הזאת חשובה דווקא אחרי פארסת הסופרליג וסאגת אמבפה. נותר רק לפנטז מה עבר לפלורנטינו בראש בזמן שראשי אופ”א איתו על הפודיום.

עריכה:
איך שכחתי את קרבאחל? משחק לפנתיאון גם שלו.

Shayy · 29 במאי,‏ 2022,‏ 2:38pm

רק באחד על אחד הוא עבר אותו וגם אז אין לי טענות למנדי כי סלאח כנראה היה עובר כל מגן במצב הזה
בבעיטה מרחוק הוא עבר את קאסמירו(מנדי נשאר לשמור על הקו כי הנדרסון עשה עקיפה) ובבעיטה מתוך הרחבה במחצית הראשונה הוא היה ברחבת ה5 ומיליטאו שמר עליו

אם היה מגן תוקף טוב יותר אני בטוח שקלופ לא היה מוותר על ארנולד ומשאיר את הנדרסון (יותר) מאחור

Nati · 29 במאי,‏ 2022,‏ 2:52pm

עונה ישירות לגולד.
זכייה שבעתיד שווה סדרה בנטפילקס, אני כבר מדמיין את מודריץ מסביר את המסירה לרודריגו, את בנזמה מתרפק ומחייך על הספא כשמראים לו את השלושער מול פאריס ואת קרוס מנסה לתת הסבר לוגי למה שקרה בעונה.
הגמר הרגיש אחרת לגמרי משאר העונה, הייתה הרגשה שאנחנו בשליטה למרות הפערים במשחק.
הרכב השנה באלופות שלי.
קוטואה, ארנולד, פאו טורס, ואן דייק, קאנסלו, קאסי, מודריץ, ברנרדו, דונזומה, סאלח ובנזמה.
שימו לב ששמתי את רק שחקנים שהגיעו לחצי גמר ומעלה ולכן אמבפה, כריסטיאנו ולווה לא נמצאים.
עונה חלומית, מאוד יפחיד אותי אם פרז יחשוב שהקהוצה הזו באמת הטובה בעולם. וגם אם כן מישהו מוכן להמר נגד מודריץ בן ה37?.
האללה מדריד.

Mendieta · 29 במאי,‏ 2022,‏ 2:57pm

כלומר ביום שקלופ ווינר בגמר?

jrm · 29 במאי,‏ 2022,‏ 4:27pm

ולחשוב שהמסע לעבר הגביע היה אמור להתחיל מול בנפיקה ולא פאריס. חשבנו שנדפקנו מההגרלה החוזרת אבל הסיפור של העונה היה כנראה כתוב מההתחלה.

Raulito-7 · 29 במאי,‏ 2022,‏ 5:06pm

הלחץ האדיר של מרסלו על הספסל לקראת סיום תוספת הזמן והטירוף שלו אחרי השריקה, הריצה לכר הדשא וגם דמעות - גם של אושר, על עוד גביע לארון, וגם של עצב - כי כל דבר טוב נגמר בסוף. מרגש

כצפוי, עבדכם הנאמן עדיין לא נרגע. עדיין מתרגש מהמחווה של ראול. הסרטון שלו שואג את המנון הדסימה הפך לוויראלי לא רק בספרד וכמובן הגיע לידיו. הוא פירסם אותו בסטורי ובאחד נוסף תמונה שלו מניח את הגביע. תראו את החיוך. בהמשך הוא גם בירך בפוסט: “מזל טוב לריאל מדריד על הזכייה בליגת האלופות, עבודה גדולה של השחקנים והצוות ובעיקר אנצ’לוטי” וחתם ב-“המלכים של אירופה” והאללה מדריד.

whykds · 29 במאי,‏ 2022,‏ 5:10pm

מצד שני אין גול בלי מודריץ’

Raulito-7 · 29 במאי,‏ 2022,‏ 6:30pm

אין אושר כזה - תודה ששוב הגשמת לי את כל החלומות| אני לא יודע מאיפה להתחיל, אולי מזה שאני כל כך שמח. הלכתי לישון בארבע לפנות בוקר. עוד עדכון בפייסבוק של האתר, עוד תמונה לשמור למזכרת. לקח לי זמן להתניע את האוטו הביתה אחרי מפגש הצפייה עם מאות אנשים, לעכל את מה שקרה. מצד אחד, אחרי עשרות אלפי מילים שכתבתי על הגמר הזה ובכלל העונה הזו 2021-22 - אתה רוצה ‘לשמוח’ בשקט, לכתוב כמה פיסקאות על המשחק, לשגר וזהו., ומצד שני אתה רוצה לחוות, להכיל, לקרוא, לראות, לשמוע ולכתוב כל פיסת מידע אפשרית. כמה חלמתי על ריאל מדריד אלופת אירופה שוב. אני הכי שמח בעולם. אני מרגיש שאני מרחף, החיוך לא יורד מהפנים.

כהרגלי, צפיתי בשידור החוזר של המשחק, קפצתי שוב בגול, התרגשתי לראות את המתח על הספסל (מ-ר-ס-ל-ו) ואת הנפת הגביע. קמתי בשמונה. אני בדרך כלל איש של מילים, אבל הפעם זה לא ממש מסתדר. החלום שלי היה להיות בגמר בפריז ולרשום ברזומה שלי גמר שני מהיציע אך כנראה שזו חוויה של פעם אחת בחיים (אלא אם כן אתה…). ואולי טוב מכך, כי הלב שלי לא היה עומד בזה.

אז בלי כרטיס לפריז אבל מעבר לאוהד שרוף, אחד שמרגיש שהוא “עובד המועדון” לכל דבר עם כל ההתעסקות - הכתבות, הסרטונים, העדכונים, הדיונים - דמיינתי לרגע שאני גם בפרונט ושיחקתי אותה סרחיו ראמוס ומרסלו. הרמתי את גביע הדמה שהיה במפגש שלנו בליאו בלומס. אמא, הבאתי גביע. עונת 2021/22 הסתיימה לה. עונה ארוכה, קשה, סוחטת רגשית – עבור כולנו. אבל גם מרגשת, עוצמתית והיסטורית. עונה שהסתיימה בצורה הכי מטורפת שיש – לאט לאט. מהסופרקופה החביב - תואר אותו אפילו לא חגגנו בחדר ההלבשה כפי שאמר קמאבינגה, דרך האליפות הדי מובנת מאליה ועד לגביע היקר מכל – ליגת האלופות, עונה שנמשכה כמו כמה שנים, עונת המאניה דיפרסיה. עונה היסטורית ומרגשת שלא נשכח לעולם.

בואו נחזור קצת להתחל – הקיץ הקודר. הפיניש העצוב בלי אף תואר שרף לנו בנשמה. פרידה קשה מהמאמן האהוב והאגדה זידאן, ששוב בחר לשבור את הכלים, התפטר ונעלם. גם ראמוס עזב, בדמעות. מרכז ההגנה חדש לגמרי, דיברנו על ‘עונת מעבר’ שאין ביטוי כזה בריאל מדריד. במקום אמבפה הגיע קמאבינגה, מניין תבוא הישועה?. קיבלנו את קרלו בעין עקומה, אנחנו הרי לא ב-2014. שימו לב לזה, ה-13 באוגוסט 2021: “למרות הכל – אין סיכוי שלא התגעגעתם. ריאל מדריד תפתח את עונת 21-22 במשחק חוץ מחר (שבת) במנדיסורוסה של אלאבס. איך יתחיל פרק ב’ של אנצ’לוטי? ספק תמידי לגבי הזאר ואפשרות לא רעה בכלל גם לבייל בהרכב” –זה היה הפתיח שלי באתר לפני המשחק הראשון, הפריויו לאלאבס. אכן, שניהם פתחו, ויניסיוס עלה כמחליף וכבש את הרביעי, ריאל מדריד ניצחה 1:4.

אבל עזבו, הלאה, למשחק השני של העונה. מי האמין שבשלב הסיכומים נדבר על תיקו 3:3 נגד לבאנטה, קבוצה שלימים תרד לסגונדה אחרי עונה איומה. ריאל, עם הפנסיונרים בהרכב, מובילה, חוטפת שלישייה ואז ויניסיוס עולה מהספסל להציל את המולדת וכובש צמד אדיר, הוא לא הביט לאחור מאז. הוא לא חזר לספסל. אתם מבינים? האיש שהחליף את בייל אז הוא זה שהביא לנו את ליגת האלופות. תיקו נגד יריבה כזו היה מתקבל בדרך כלל בהודעות זעם – לא הפעם. המילה המרכזית הייתה: תודה. תודה לאנצ’לוטי, בהסתכלות על הרגע בלבד – שחזרנו ליהנות מכדורגל אחרי השיממון אשתקד, משחקים שבלי קפה והלקאה עצמית לא הייתה שורד. כשאתה רואה את הקבוצה בשליש של היריבה ומרגיש שמשהו טוב עומד לקרות. שמשחקים עד לדקה ה-90. מבחינתי אליפות ספרד הייתה דבר מובן מאליו, פיצוי על פרק א’, אבל לא חשבתי רחוק. אם הסגל לא בשיא, לפחות שנשחק כדורגל ויהיה כיף.

משברים היו. תחילת 2022 הייתה קטסטרופה, שוב קבוצה כבויה, נטולת כוחות ורעיונות, מתקשה לתת גול. אבל עזבו את הליגה, העיניים תמיד היו נשואות לליגת האלופות. קפצנו הלאה לחודש פברואר. ריאל מדריד מתארחת בפריז בשמינית גמר ליגת האלופות, כן, קרב ענקים אחרי פארסת אופ"א. ואיזה כיף שזה קרה. מפגש צפייה ראשון לעונה בליאו בלומס. חברים מהצבא באים, לא פנאטים של כדורגל. “אחי, מה זה, הם יודעים מה צריך לעשות? הם יודעים לשחק כדורגל? זו הקבוצה שאתה כל כך אוהב?”, חבר הטיח בי. לא כדי לעקוץ, באמת ברצינות. הרגשתי בושה, שאני פשוט לא יכול להסביר את תצוגת הנפל הזו, הפסד 1:0 שהרגיש כמו 4:0 (ואותו הפסד, היחיד בליגה בברנבאו, שגם כן כאב – היה נקודת המפנה השנייה. הופקו הלקחים). קורטואה הדף פנדל, התבנקרנו ועדיין הפסדנו מול קיליאן.

ואז הגיע הקסם של הברנבאו. המורל של כולנו עלה תוך רבע שעה בה סגרנו עניין. עונה שהייתה אמורה להיות משעממת - קיבלה חיים חדשים, טוויסט בעלילה, אמונה, תשוקה, התקדמנו צעד אחר צעד, בדרך מייסרת, ארוכה ומופתלת. “אף פעם לא אפסיק ללכת, אני נופל וקם בראש מורם”. בדרך כלל בכל זכייה בליגת האלופות אתה זוכר רגע או שניים, אולי שלושה. מהעונה הזו אפשר לכתוב ספר נוסף.

היינו פייבוריטים ברורים לדעתי נגד צ’לסי ואז אחרי משחק מעולה החל הטירוף האמיתי. לא יכול להסביר לכם מה עבר עליי כבר בהפסקה, ובטח ב-3:0 בברנבאו, מת מהלך ממש. חשבנו שמנצ’סטר סיטי היא הגג שלנו, שתם הטקס. מה שקרה ביום העצמאות נוגד כל היגיון לחלוטין. גם במשחק הראשון וגם במשחק השני. זו הרמונטדה הגדולה שלנו בכל הזמנים. מה שרודריגו עשה תוך 89 שניות (אבא שלי נכנס, בדיוק הגיע ה-1:1 והוא אמר: “דור, מה אתה כזה מבסוט? זה לא מספיק”) – זה שני רק למה שראמוס עשה בדסימה. שוב מרגש, שוב קשה, שוב מטורף, רק ככה ריאל מדריד יודעת. ושוב ירדנו לנו שנים מהחיים.

אז הדחנו את הקבוצה מספר2 באירופה לדעתי ואז הגיעה הקבוצה היחידה שטובה ממנה – ליברפול. עבדכם הנאמן, שגם בטקסט הזה הלך לאיבוד – חזר ממסיבת רווקים ביום שני ומאז לא הצליח לתפקד. בקושי התאמן, בקושי ראה חבר’ה, בקושי הלך לים – שזה מאסט אצלו בקיץ. רק כותב וכותב, חולם וחולם, מדמיין ומדמיין סוף טוב.

אני הרי הייתי בגמר בדסימה, כמובן שהיו לחץ ומתח, אבל זה היה בסדר. ביום שבת לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הזמן לא זז, כמו יום כיפור. באתי לבר, ראיתי כל כך הרבה אוהדים, שמרו לי מקום כמו מלך, בן הביא גביע דמה (האמת, הייתי לי כבר תמונה מוכנה עוד מחצי הגמר – איזה חוצפן. איזה ביצים. אבל התחייבתי שלא להשתמש בה לפני). וכל דחייה של המשחק, בעוד ערב אומלל של הארגון הזה אופ"א – הרגישה כמו נצח. הייתי חסר אונים.

ואז, פתאום התגלות אלוהית. המצלמה עבר אל “אגדת ריאל מדריד” – המלך ראול, השחקן שבגללו אני אוהב כדורגל ואוהד מטורף של ריאל מדריד – שאג את המנון הדסימה. יצא מהפוקר-פייס ומהאדישות והממלכתיות שלו. זה היה וואו. ומהר מאוד החלק הזה הפך לוויראלי. כי לפני שראול מאמן קסטיליה הוא השחקן שהכי אהבתי איי פעם. והוא מהווה את הדוגמא המושלמת למיליונים, ה-DNA המנצח של ריאל מדריד עובר בגנים. לראות אותה סוחב את הגביע למפגש עם יחד איאן ראש זו בכלל הייתה אורגזמה. ידעתי שאנחנו בידיים טובות. אין כמו אהבה ראשונה. זה בדיוק כל מה שהייתי צריך כדי לשחרר חיוך.

ידעתי שיהיה גמר קשה, ידעתי שצריך ‘לסבול’ – המונח שהטמיע זידאן, כמו גם פדה כקשר רביעי, אבל לא ידעתי עד כמה. לדעתי ההיסטוריה דווקא הייתה נגדנו – הרצף הזה לא הגיוני כבר, הניצחונות בכל הגמרים, ואמנם אין ‘מגיע’ בכדורגל אבל לליברפול כן הגיע לסיים עונה כזו עם תואר גדול. הרגשתי שכל העולם בעדם. התבאסתי לראות אותנו לא מחברים כמה מסירות פשוטות, את הרכות באמצע בתחילת המשחק, את העובדה שהם הגיעו להרבה מאוד מצבים ולא הצלחנו לצאת למתפרצות. זה הרגע בו חלמתי על מהפכה שתהיה כבר, והפעם באמת (לא תהיה) וכעסתי מאוד על הגול שנפסל, אבל התעודדתי – עוד מעט הדקות שלנו. הפעם לא היה צורך ברמונטדה אפילו.

זוכרים את פדה ומה שאמרתי במשחק נגד פריז? הוא עשה לנו שמח וטוב על הלב בכל ריאיון בתקשורת והמשולש האהבה עם ריאל מדריד ומינה, בכל הבעת פנים על כר הדשא ובכדורגל. הוא סילון, הוא חייב לשחק בכל רגע בו הוא כשיר. הוא היה אחד המפתחות הכי גדולים שלנו. הוא זה שיזכה לכבוד - החולצה הבאה שלי, של ריאל מדריד מהגמר הזה וגם של 22/23 החדשה - תהיה עם השם שלו על הגב ואלך איתה בגאווה. וויקינג שלנו. כבר הרבה זמן לא אהבתי שחקן כמו שאני אוהב אותו וזו רק ההתחלה.

אם נביא את הגביע זו תהיה הזכייה הכי גדולה ומטורפת שלנו איי פעם – אמרתי, אמרנו, חשבנו, צדקנו. כי לריאל מדריד יש ארבעה וורלד-קלאס לכל דבר: קורטואה-מודריץ’-ויניסיוס-בנזמה, שחקנים צעירים מוכשרים כמו פדה ורודריגו וקמאבינגה, וגם שחקני בית שתמיד נלחמים ומנצחים את הביקורות כמו קרבחאל ונאצ’ו – אבל יש לה אינסוף מגרעות. היינו הקבוצה הרביעית-חמישית בטיבה באירופה בערך . והדרך, וואו, איזו דרך עברנו. והגיע הכי חשוב מכל הגיע. גביע חמישי בשמונה שנים ואף פעם אי אפשר להתרגל. אי אפשר לעכל.

קורטואה פשוט הציג משחק בלתי נשכח, לא רק ההופעה הכי גדולה של שוער איי פעם (ויסלח לי איקר שהסיפור שלי והגורל שהיה איתו ב-2002 ששינה לו את הקריירה – נדחק למקום השני אצלי, אין ספק איזה שוער אני עדיין אוהב יותר) אלא של שחקן במעמד הזה לדעתי. תשע הצלות, מחציתן פשוט לא הגיוניות. הזכיר את ההצלה של אלילו איקר עם הרגל. וגם הבעיטה שהוא הדף מול מאנה למשל. כמה הוא רצה את הגביע שחמק ממנו. וכמה זה מגיע לו לסגור ככה מעגל שמונה שנים אחרי. “אני בצד הטוב של ההיסטוריה”, אמר – אמת. השוער הטוב בעולם. הרי כמה שריאל מדריד לא ממש דומה לקבוצות שלה בעבר – גם שחקנים גדולים וכוכבים מנצחים משחקים בהברקות אישיות.

בנזמה סבל ממעצור בנשק, קצת עייפות, קבלת החלטות מאוד לא טובה, לא הצליח בדריבלים, פישל במסירה אחת שהייתה מעמידה את ויני מול שוער וזה מעצים את הניצחון שלנו עוד יותר. ויניסיוס? גם גולים מכוערים היו חסרים לו. מי האמין שדווקא הוא יבקיע את השער בגמר ליגת האלופות, עם תנועה חכמה מאחורי טרנט. איזה זוג הם היו, כמה רגעים הם נתנו לנו העונה. כמה מגיע לוויני.

רציתי לקטול את קרוס אבל המחצית השנייה שלו הייתה בלבל אחר לגמרי. עשה הכל טוב בלי להתאמץ. ושוב קיבלנו בסיום את התמונה של הטריו האגדי עם הגביע. קאסמירו כל העונה הזו זייף אבל הגנתית היה פשוט מושלם (לעומת הובלת הכדור האיטית והמסורבלת שלו). עוד גליץ’ עם הציפורן ברגע האחרון שמונע התקפה, המיקום שלו, המלחמה הבלתי פוסקת. מעל כולם אולי דני קרבחאל המושמץ, הצגתי בפייסבוק את הנתונים שלו. אנשים שלחו אותו לפנסיה, גמרו לו את הקריירה. הוא היה נותן משחק אחד טוב ואז תצוגת נפל, לא הצליח לו. בחיים בקריירה זה לא קרה לו – שעד שהוא כשיר הוא משחק חרא. וברגע האמת (וכבר בריאיון לפני המשחק אמר: "אני מקווה שסלאח לא יקח ללב כשהוא יפסיד לריאל בפעם השנייה בגמר והוא מוכן לזה) - הוא עמד איתן, כמו אריה, כמו קפטן בלי סרט. העלים את דיאס לגמרי, יצא קדימה בחוכמה. כן, זה היה קרבחאל של 2017. נאצ’ו אולי לא שיחק אבל המשיך במסורת המטאדור עם דגל ספרד והיה שם תמיד כשצריך אותו.

גם מרסלו לא שיחק. הסתכלתי עליו בדקות הסיום. הלחץ לפני השריקה, הריצה המהירה לדשא (חשבנו שהוא כבר לא מסוגל), הבכי – דמעות של אושר על הישג פנומנלי וגם של עצב – כי כל דבר טוב נגמר בסוף. הגיע למרסלו שזה יהיה ‘הריקוד האחרון’ שלו. הגיע לריאל מדריד לזכות בגביע גם מבלי לשחק טוב. עשינו את כל הדרך הפסיכית הזו בזמן שליברפול בנוקאאוט נחה. כל משפטי “המיסטיקה” וההיסטוריה שנפנפתי בה – אלו לא סיסמאות, זו אמת לאמיתה. ריאל מדריד וליגת האלופות זה סיפור האהבה, זה היה כך תמיד ויהיה כך לנצח. אנחנו המלכים של אירופה. את ליגת האלופות לא קונים בכסף, אולי רק את השחקנים הכי טובים וזה לא מספיק. “אנחנו ריאל מדריד” זה טיעון שמספר את התורה כולה. חמש זכיות בשמונה שנים - אי אפשר לעכל. אי אפשר להתרגל. זה מצמרר כל פעם מחדש.

אני לא צריך ‘טרבל’, אנחנו לא ניקח גביע גם עוד 40 שנה כנראה. זה לא מעניין אותי. ריאל מדריד העונה הגשימה לי את כל החלומות. זכייה בליגת האלופות תמיד מבורכת, אבל זה הגיע לי בנקודה בחיים. כולם יודעים כמה ריאל מדריד בדם שלי ואני לא אוהד רגיל. זה אף פעם לא “רק כדורגל”. זה החיים שלך, האהבה שלך - כרגע עוד אין…התשוקה שלך. מה שמחזיר אותך לילדות, אבל לצערי אני לא בן 17. בלי הכדורגל הייתי עצוב וריק. יום יבוא ואעדכן את הספר. תודה אלוהים, תודה.

Santi_Yago · 29 במאי,‏ 2022,‏ 6:45pm

בסטטיסטיקה יש לנו רק 4 בעיטות אבל היו לנו לא מעט הזדמנויות טובות שאפילו לא הצלחנו לייצר מצב בעיטה.

היה תרגיל חופשי חכם שהשאיר את קאסמירו חופשי ברחבה, רק שהוא לא הצליח ליישר רוחב לויני. היה יכול וצריך להיות שער קל.

בסוף המשחק כשליברפול שלחה את כולם קדימה יצאנו לשתי מתפרצות עם יתרון מספרי, רק שגם בנזמה וגם סבאיוס לא הצליחו להעביר מסירה מדויקת לויני. ויני היה יכול להיות 4 פעמים לבד מול שוער במשחק הזה. הוא לומד לעשות תנועה טובה ללא כדור, מה שיגדיל את מספר המצבים שהוא יגיע אליהם. ויני כל הזמן מוסיף עוד יכולות לרפטואר שלו.

עם כמה שליברפול הייתה יותר מסוכנת בשקט היינו יכולים לכבוש פה עוד כמה שערים. מזל שחוסר הדיוק במסירה האחרונה לא עלה לנו במשחק.

whykds · 29 במאי,‏ 2022,‏ 6:53pm

הניתוח הנכון הוא עד השער הראשון. לאחר מכן ברור שהם יהמרו וזה יצור מצבים בצד הנשי, אבל אין בזה כדי לספר את הסיפור של המשחק מבחינת מי שיחקה טוב יותר

Raulito-7 · 29 במאי,‏ 2022,‏ 8:45pm

יש לנו את תמונת העונה:

החגיגות בסיבלס| “הנה היא כאן, קבלו את האלופים!”, קרא הכרוז כשהשחקנים הגיעו לסיבלס באיחור האופנתי. אווירה מטורפת, כל השחקנים הוציאו את הטלפונים ומשפריצים חיוכים לכל עבר. הם התקבלו בתשואות רמות ועם המנון הדסימה. מרסלו שאמר לראמוס שהקבוצה צריכה לייצר טבעות עבור כל זכייה בצ’מפיונס - הגיע עם חמש טבעות.

מרסלו היה הראשון לרדת מהאוטובוס ולהתחיל לרקוד ואחריו גם בנזמה ו-ויניסיוס, איך לא. גם אנצ’לוטי מחויך. כקפטן, כמובן, מרסלו לא עוזב את הגביע והוא השחקן הראשי במסיבת הפרידה שלו מהמועדון. לאט לאט התקרב הרגע בו מטפסים על הפסל. ב-2018 כזכור הקפטן ראמוס לקח איתו את מרסלו יחד כמחווה מרגשת. מרסלו לקח את רשות הדיבור והשחקנים ‘משתחווים’ אליו וקוראים יחד עם הקהל ‘מרסלו’, ‘מרסלו’. “אנחנו מאוד שמחים להיות כאן עם גביע אירופה”. הוא הטריף את הקהל עם " como no te voy a querer". הקהל קילל את קיליאן אמבפה “בן זונה” בספרדית…

השני לדבר היה דני קרבחאל שאמר “אנחנו הנשיאים של אירופה”| אנצ’לוטי לקח את המיקרופון ואחרי כמה מילים העביר אותו לוויני ואז רודריגו. הקהל שואג את “Reyes de Europa, Somos los Reyes De Europa”. גם דויד אלאבה מכיר את כל השירים| קאסמירו הודה לאוהדים, אמר שהרמונטדות היו בשבילם ומכל הלב, והחל לשיר ‘קארים בלון ד’אור’ יחד עם הקהל ולאחר מכן בנזמה דיבר ו’חיקה את כריסטיאנו’ עם “Uno Dos, Tres - Hala Madrid”| הבא בתור היה אדן הזאר שהתקבל בחום על ידי האוהדים שמחאו כפיים. הוא הבטיח לתת הכל כדי להצליח במועדון בעונה הבאה. “אני פה כבר שלוש שנים ובשנה הבאה אני אתן הכל בשבילכם”. גם בייל אגב נמצא במסיבה ולא הבריז אם כי נחבא אל הכלים.

והנה הגיעה התמונה של העונה: בשעה 21:56 שעון ספרד, הקפטן מרסלו המשיך במסורת המפוארת. עלה לפסל הסיבלס, עטף אותו בדגל ריאל מדריד והניף את גביע האלופות ה-14 שלנו והחמישי שלו. וואו! ברקע התנגן כמובן השיר האלמותי, המנון הניצחון של We Are The Champions. תראו את הרחובות. וואו!

ומה היה קודם לכן בקתדרלה?

קורטואה סיפר: “לא ישנתי הרבה, היה לי יותר מדי אדרנלין כדי להצליח לישון. עדיין לא האמנתי ולא עיכלתי את מה שקרה, התחושות מדהימות. בשבילי זה כבוד לשחק בריאל מדריד ואני מקווה לעזור לקבוצה לנצח עוד”.

מרסלו הנרגש דיבר: “כקפטן המועדון הטוב והגדול בעולם, יש לי הכבוד להודות לכם על תמיכתכם. מדריד היא עיר נפלאה, אנחנו יודעים מה זה אומר להיות כאן כל עונה, כל שנה אנחנו רוצים להודות לאלו מכם שהיו כל העונה”. מרסלו קיבל תשואות.

“ריאל מדריד שוב עשתה היסטוריה, הנה גביע אירופה ה-14 והתואר האליפות ה-35”, פתח פלורנטינו את דבריו. “הגביע האירופי הזה, בו זכינו נגד מועדון ידידותי ואגדי כמו ליברפול, ייזכר כאחד הגדולים בתולדות ליגת האלופות. האגדה של המועדון הזה גדלה וגדלה. ניצחנו ארבע מהקבוצות הטובות באירופה. אנו נלחמים ותמיד מאמינים עד הסוף. למועדון הזה אין בעלים, הוא בבעלות האנשים שלו וגם אתם ואני רוצה להודות על היותכם כאן. אני רוצה להודות גם לכמה שחקנים שהם חלק מההיסטוריה של המועדון הזה, אני רוצה לציין במיוחד את הקפטן שלנו מרסלו, השחקן עם הכי הרבה תארים בהיסטוריה של ריאל מדריד, כולל חמישה גביעי אירופה”. הנשיא פרס אמר מה שאנחנו אוהבים לשמוע: “אנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים לעונה הבאה – הגביע ה-15. גם כל השחקנים רוצים את זה”.

ואחרי שמחא כפיים למרסלו, הנשיא משבח את מאמנו. “אנצ’לוטי הוא המאמן הראשון שזכה בארבעה גביעי אירופה ובחמש הליגות הכדורגל הגדולות באירופה, הוא מסמל את מה שהיא ריאל מדריד. תודה לכל צוות האימון שלו ולכל עובדי המועדון הזה על שתמיד מנסים להגיע למצוינות. היום זה יום בו כל המדרידיסטאס מאושרים, זו הייתה עונה נפלאה והיא הושגה באחת התקופות היפות והקשות בהיסטוריה שלנו. חמש זכיות בליגת האלופות בשמונה שנים זה משהו שקשה מאוד לשכוח מצד אוהדי כדורגל מכל העולם עולם. מדריד היא נצחית. ועכשיו לגביע ה-15”.

מודריץ’: “חלמתי לזכות בליגת האלופות פעם אחת ועכשיו יש לי כבר חמש. בריאל מדריד החלומות מתגשמים”. בנזמה: “בכל פעם שאנחנו זוכים בגביע, זה הכל בשביל האוהדים. אנחנו תמיד צריכים אותם איתנו על המגרש”.

אין לנו מספרים מדויקים של כמות האנשים, אבל בדרך כלל באירועים מסדר הגודל הזה כמו חגיגות זכייה בצ’מפיונס - מדובר על רבע מיליון איש. תראו את האוהדים גודשים ו’מפוצצים’ את הרחובות. תמיד המועדון הזה גם ידע לחגוג בצורה הכי טובה שיש.
ותהיו בטוחים שאותם האוהדים יהיו הכי ביקורתיים בעולם בעונה הבאה, החל משריקת הפתיחה של 22/23 - כל הטוב הזה יישכח ונדרוש את הגביע ה-15 וכל תואר שיעמוד בדרך.

ועכשיו השחקנים הגיעו באיחור אופנתי לסנטיאגו ברנבאו, האוהדים מחכים בסבלנות, מנופפים בצעיפים, קופצים ונהנים מהשירים ברקע עם חיוך מאוזן לאוזן…המסיבה במקדש אמורה להתחיל עכשיו…

טוב תנסו לא לעצור את הדמעות:

כצפוי הקפטן מרסלו עלה אחרון לבמה והתקבל בתשואות. “הדמעות שלו בפריז היו דמעות של כל אחד מהמדרידיסטאס עבור שיאן התארים של המועדון”, אמר הכרוז. מרסלו התקדם קצת עם הגביע, הניח אותו על הריצפה, השתחווה, נישק את הסמל ופשוט בכה. מדהים. כל השחקנים מייד מיהרו לקרוא בשמו ולחבק אותו. זהו-זה, הפרידה… השלב הבא היה קצת זיקוקים וההמנון האלמותי We Are The Champions.