אז מה כן היית רוצה שיעשו? אתה סותר את עצמך.
לא רוצה ליצור סייפ ספייס לכל ילד אבל כן רוצה מה? להעניש מחרימים? להכריח אותם לקבל מישהו לקבוצה שלהם? זה בדיוק ליצור סייפ ספייס לילד (ועוד אחד לא בריא כן? 2 הפתרונות הללו עושים יותר נזק מתועלת לדעתי).
אפשר גם לעבוד על הילד על מנת לשפר את אצלו את הכישורים החברתיים וגם לעבוד מול ילדים בקטע של חינוך ולא ענישה.
יתן דוגמה קראתי לפני כמה חודשים על ילד שעבר חרם ולא הגיעו ליום הולדת השלו חברי הכיתה שלו וזה התפרסם בפייסבוק, אז הגיעו ילדים מכל הארץ לחגוג איתו ואחרי זה החרם נשבר.
זה דוגמה חיובית שאפשר בלי ענישה להתמודד עם התופעה.
לייק 1
שיש הורים שמלמדים את הילדים מגיל קטן לקבל את האחר, להיות ילדים טובים, לא להחרים, לעזור לביישנים, לשקטים, להתחבר אליהם ועובדים על הנקודות האלה ולא זורקים את הילד למים ומה שיהיה יהיה.
לייק 1
אז אין בנינו מחלוקת.
רק אסייג ואומר שזה כבר קורה שנים, אני אישית לא מאמין שזה ימגר את התופעה. לבחון גבולות חברתיים זה בטבע של ילדים.
יש כמובן. אתה חושב שאם כל ההורים היו כאלה אז לא היו חרמות יותר? אני לא חושב ככה.
אם לפחות היה ילד אחד-שניים יותר בכל כיתה/מסגרת, אולי היו פחות ילדים שנשארו בודדים עם עצמם במערכה.
אנצל את פתיחת הדיון החדש בשביל לשים קצת בצד את כל הדיון על החרמות, ולהתלונן קצת על אקוטאליה בתחום. הבורות הציבורית בשיח סביב מאבק הסתדרות המורים מוציא אותי מדעתי, זה ברמות שזה גורם לי לשקול האם אני בכלל רוצה לחיות במדינה שמעודדת בורות שכזו ומאפשרת (מעודדת…) פשע מאורגן בצורה חוקית שכזו.
ואז אני נזכר שאשתי מורה צעירה, ושלמרות שניהלתי איתה אינספור שיחות בנושא שכל אחת בנפרד מסתיימת בהבנה שלה שיש צדק במה שאני אומר, עדיין אני מוצא את עצמי מתמודד עם “אני רוצה ללכת להפגנה” ו"המאבק צודק והסתדרות המורים לטובתינו".
יש איזהשהו חסם לא מוסבר שבתחומים האלו לא מאפשר ל-1 ועוד 1 להפוך ל-2. לא מצליח להבין את זה.
2 לייקים
ספציפי לחינוך? כי מרגיש לי שזה נכון בחינוך בערך באותה מידה שזה נכון בשאר ההיבטים של ניהול כלכלת המדינה, וביחס והסנטימנט הכללי של האזרחים למגוון הגרורות של ההסתדרות במשק.
כי הרי בסוף, הויכוח איננו ויכוח חינוכי על שיטות הוראה או על חומרי לימוד, אלא ויכוח כלכלי על תמריצים.
זה נכון, אבל עדיין לתחושתי הבעיה חמורה הרבה יותר בחינוך. למשל, במאבק בחקלאות ההרגשה שלי הייתה שהיה ניתן למצוא הרבה יותר תמיכה ציבורית בדרישות האוצר מאשר במאבק בחינוך, גם אם הבעיה אכן קיימת גם שם.
קצת כלכלה התנהגותית: בדברים שמעניינים אותנו, נרצה להעמיק ולהבין מה הדבר הנכון לעשות. בדברים שלא מאוד מעניינים אותנו, נבחר את עמדתנו בעיקר על-פי הרגש.
אני חושב שכאן מגיע ההבדל בין התמיכה בחקלאים שהלכה ודעכה כי מחירי הירקות הכו בכיס שבוע אחר שבוע; לעומת נושא שכר המורים ושיפור החינוך, שפשוט לא מעניין מספיק את האזרח הממוצע כדי לחקור בנושא. לכן קל יותר להתחבר למסרים שמדברים אל הלב, כמו ברושורים שמשווים בין שכר של שליח וולט למורה.
אולי במדינה שחיה על חרבה ומרבית אזרחיה נלחמים לסגור את החודש, קשה לפנות מספיק חשיבות וקשב למצב החינוך. בנוסף, בישראל יש תופעה רחבה ומדאיגה של בורות כלכלית ופיננסית (ע"ע דיון על איכות ההוראה).
להערכתי החיבור הזה בין בורות כלכלית לבין כך שלאזרח הפשוט יש דאגות גדולות יותר לחיים, יוצר כר פורה להסתדרות להעביר את האג’נדה שלה ולזכות בתמיכה ציבורית.
לפרקטיקה: יצא לי לעבוד עם מספר ארגונים שנשלטים ע"י וועדים. חרא של תופעה. מצד שני, המודעות לחולה הרעה עולה עם הזמן, אנשים שיושבים על הסכמים קיבוציים מופרשים מהענפים ונחתמים חוזים אישיים, ענפים אחרים עוברים הפרטה (נמלים, דואר). אני אופטימי שבמידה והמאבק יימשך אנחנו נראה פחות ופחות הסתדרות בחיינו, אבל זה מאבק שחייב להימשך. פשוט חולה רעה.
לייק 1
האמת, לא מסכים. הייתי דווקא טוען שהחינוך הוא נושא שנמצא בראש מעייני האזרח הפשוט הרבה יותר ממחיר הקלמנטינה.
לדעתי הסיבה היא דווקא שהטיעונים נגד החקלאים הרבה יותר פשוטים מאשר הטיעונים נגד הסתדרות המורים, ודורשים פחות העמקה.
תאורטית כן. בפועל אתה משלם על קלמנטינה כל יום, וגם על העגבנייה, וגם על המלפפון. כשדירה עולה מיליונים ושכר המינימום אינו מספיק להתקיים ללא אובר דראפט, בטח למשפחה עם ילדים, מחיר הקלמנטינה נהיה הרבה יותר קרוב ללב מהחינוך.
איני פוסל את נושא מורכבות הטיעונים באופן מוחלט, יש משהו בכך שיותר קל להסביר למה הורדת מכסים טובה לאזרח מאשר שינוי מערכת התמריצים למורים. מצד שני, להסביר שמורה עם מלא וותק שאינו יכול להיות מפוטר זורק על המערכת וששכר העולב מגיע למורים הצעירים ללא קשר לביצועים, זה טיעון מסובך?
כולנו עברנו בביטוח לאומי, אין אחד במדינה שלא יודע מהי איכות העבודה של אנשי מגזר ציבורי עם קביעות.
לייק 1
ובבתי הספר עצמם 
אני חושב שבראש ובראשונה הציבור לוקח את הצד של ההסתדרות כי התקשורת לוקחת את הצד של ההסתדרות, ו-“בתקשורת יש אנשים חכמים ורציניים שהעמיקו בנושא וברור שהם מציגים לנו אותו בצורה מאוזנת ומדויקת”.
מדוע התקשורת לוקחת את הצד של ההסתדרות - פה כבר אין לי תשובה מוצלחת…
אפשר הסבר על מה אתה מדבר? מה אישתך לא מבינה?
אבל זה נכון גם לויכוח על החקלאות. ושוב, אמנם עדיין כנראה שיש רוב בעם לצד של החקלאים (פשוט הזוי…), אבל הנושא הזה מצוי בקונצנזוס הרבה הרבה יותר קטן מאשר הנושאים עליהם נאבקים בהסתדרות המורים. וזה למרות שהעיצומים של האחרונים משפיעים עלינו עוד הרבה יותר מאשר הראשונים !
חשבתי על זה עוד במהלך היום, ויש לי דווקא סיבה נוספת שאולי היא העניין המרכזי: בסוף, הויכוח בשני המקרים הוא של רגש מול שכל. ובשונה מהחקלאים שהם איזו קבוצה קטנה שאף אחד לא באמת מכיר (“כל מיני קיבוצינקים משופמים”), המורים זה… כולנו. זה דודה שלי, שכנה שלי, אמא של חבר שלי, וההוא מהבית כנסת. הרבה הרבה יותר קל להתחבר אליהם רגשית ולכן העבודה של הסתדרות המורים כאן קלה בהרבה.
שהמאבקים של הסתדרות המורים לא תורמים לה לא כמורה צעירה ולא כאמא צעירה.
המאבקים לא תורמים או עצם קיומה של הסתדרות המורים? מה המורים יכולים לעשות אחרת בהינתן שזה הגוף שמייצג אותם?
הפתרון של העלאת שכר המינימום הוא סתם פתרון פופוליסטי.
שכר המינימום יעלה כנראה ביחס יחסית ישר להתייקרות כל מה שמסביב.
מה שהעלאת שכר המינימום יעשה זה יעביר את כל הייצור אל מחוץ למדינה (לא בבת אחת אלא כתהליך)
לבעל מפעל לא ישתלם להעסיק פה עובדים כשהוא יכול לשכור כמה דרום אמריקאים שיעשו את אותה עבודה בעשירית שכר ולשלם על הובלה.
ביוקר המחיה צריך להלחם עם פיקוח מחירים נכון ולא עם העלאת שכר המינימום.
אפשר גם לפתוח את השוק ליותר ייבוא ולהגדיל את התחרות.
גם לגבי הדירה יש לי קצת הסתייגות. אני מאמין שהעולם מוצא איזון.
דירה לא בהכרח עולה מיליונים. דירה בתל אביב עולה מיליונים.
למדינה יש אינטרס בעיני ליישב את הפריפריה ואחת הדרכים לעשות זאת היא כלכלית. אין לאנשים כסף לגור במרכז? שלא יגורו במרכז, יש מספיק מקומות בארץ והם מתפתחים והם ימשיכו להתפתח כשאנשים יעזבו כבר את המרכז.
כמובן שצריך להכניס פיקוח לעסק. אבל בעיני הוא צריך לטפל בעניין האיכות יותר מהמחיר. כלומר שבאותו מחיר נקבל יותר ולא שנקבל אותו דבר אך במחיר קטן יותר.
למשל להגדיר מה חייב להיות בדירה כשי שישכירו אותה מבחינת המצב שלה. לדאוג לאיזשהו סטנדרט.
יאיי 
עכשיו אפשר להחזיר את הת׳רד הזה להיות תחת דיון הקורונה. אותה תשקורת, אותם מנוולים שמונעים ע״י בצע כסף ותו לא.
שכר המינימום:
- מסכים, מעולם לא טענתי שצריך להעלות את שכר המינימום.
- עדיין יש מספיק אנשים שחיים על שכר המינימום ובקושי שורדים.
- אני לא מתדיין על הדרכים לפתרון בהקשר הזה, פשוט הסברתי למה בהינתן המצב הקיים אנשים מאוד רגישים למחיר קלמנטינות ושאר הירקות.
דיור:
הבעיה מורכבת מכמה מישורים, על אלו אני יודע להצביע בשלוף:
-
היצע 1 - פשוט אין מספיק דירות. מה עם לבנות? היתר בניה דורש באירופה 80 יום, בישראל 350 יום. אירופה, בה קצב הילודה פחות מחצי מאשר פה.
-
היצע 2 - ראשי ערים אינם מעוניינים לבנות דירות נוספות בערים שלהם. מדובר בכאב ראש, עומס על תשתיות ופגיעה באזרחים הקיימים בעיר, אלו שבוחרים בהם כל כמה שנים, לטובת אזרחים שאולי מתישהו יהיו. זה לא שווה פוליטית. מערכת התמריצים שפועלת נגד החינוך? אז כאן מערכת התמריצים של ראשי הערים פועלת נגד הרחבת בניה, חד וחלק. הם מתומרצים כדי להיות חלק מהבעיה, לא מהפתרון.
-
היצע 3 - פתרונות דיור דורשים תהליך ארוך שנים. פוליטיקאים אוהבים לגזור סרט בקדנציה הנוכחית, וגם הם לרוב מחזיקים בנדל"ן. גם מערכת התמריצים שלהם פועלת להפיכתם לחלק מהבעיה ולא מהפתרון.
-
ביקוש 1 - במרכז יש מגוון של עבודות, בילויים, שירותי רפואה מתקדמים ועוד המון דברים שבפריפריה אין, ולכן הביקוש על המרכז אסטרונומי.
-
ביקוש 2 - התחב"צ בישראל 50 שנה מאחורי שאר מדיות הOECD באיכותו. בעולם בו נסיעת רכבת מחיפה לתל-אביב תעבוד טוב ותערוך 30 דק’ במקום שעתיים, ממש אפשר לגור בחיפה ולעבוד בתל-אביב. היום? אין סיכוי שלא תגור בתל אביב אם העבודה שלך שם. זה נכון לחיפה, וזה נכון לכל מקום אחר שאינו תל-אביב.
-
ביקוש 3 - משקיעים מחוץ לארץ וגם מקומיים שקונים דירות כהשקעה - אולי המקום היחיד בנושא שהייתי שם רגולציה ולא משחרר אותה, הם מתחרים עם המשפחות הצעירות על הדירות ומקפיצים את המחירים. כל מיני עשירים שקונים בית קיץ בישראל לביקור פעמיים בשנה ואפילו לא משלמים מיסים. אלו אנשים שצריך לפעול להוצאתם מהשוק לטעמי, בעיקר עם מיסוי מאוד כבד.
ואנקדוטה קטנה לסיום - ראיתי תחקיר על מחאה של רופאי כללית נגד ההנהלה של הרשת. לטענתם (כולל הוכחות), כללית אינה מספקת מכשור רפואי בסיסי, נדרש על-פי חוק, למרפאות קטנות בפריפריה ואנשים שם נאלצים לנסוע שעה-שעתיים לקבלת טיפולים די בסיסיים. עד פה מסריח אבל מוכר.
יומיים אחרי זה קופצת לי פרסומת “כללית תל-אביב”, מגוון הטבות ושירותים עד הבית רק בתל-אביב, “עיר ההייטקיסטים שצריכים הכל בצורה זמינה ומיידית”.
2 לייקים
אני אתקן ברשותך, דירה בנתניה, חדרה, רעננה, הרצליה, אור עקיבא, אשקלון, קריית גת ופתח תקווה עברו את המיליון. מחירי הדירות מחוץ לתל אביב בשנה האחרונה עשו קפיצה לא סבירה יחד עם מחירי השכירות. לא מקבל את הטענה שרק בתל אביב אין דיור בר השגה, היום כל מי שהשקיעו אפילו באיזור חדרה עשו את סיבוב חייהם. הנושא של “כולם מתלוננים כי כולם רוצים לגור בתל אביב” זו הנפצה.
לגבי כל היתר, אני קצת מבולבל מהאמירה הקולקטיבית נגד הסתדרות המורים. הם לא מקבלים תנאים טובים, הם לא מצריכים לשמר אנשי צוות טובים (בעיה ידועה במוסדות הציבוריים, נכון גם לשוטרים, פיזיותרפיסטים רופאים ועוד), ועל כן הרמה יורדת. לא מעט אנשים טובים הגיעו עם הרגשת שליחות לתפקידים הללו, אבל היא מתקשה להישאר אל מול יוקר המחייה. אני לא יודע עד כמה ההסתדרות שומרת על האינטרסים של המורים, אבל הלוואי שמי שאחראי על איגוד הפיזיותרפיסטים היה מצליח לייצר אימפקט כלשהו כמוהם.
הפתרון בפועל, המשך תהליך ההפרטה של החינוך והבריאות. השוטרים מנגד נמצאים בבעיה.