עיקר הכישלון של ה-7 לאוקטובר הוא כישלון צבאי, לא מדיני.
גם אם עוד היו לי ספקות לגבי זה בעבר (ואני מודה שלא היו הרבה), הן נעלמו לחלוטין כאשר התחלתי להקשיב לכל הלשעברים הביטחוניסטיים למיניהם באולפנים השונים באופן יומ-יומי בשנה האחרונה, והקונספציה נזלה להם מהפה כמו נוזל לבן מפיה של מיה חאליפה.
אוי לנו שאלו היו והינם קברניטי הצבא שלנו.
כישלון מדיני היה גם הוא כמובן, והוא בעיקר סביב הנושא של ניהול הסכסוך ואי חתירה לפיתרון. נתניהו היה אבי התורה הזו (מה שמאוד מתאים לאופי הדחייני שלו) ובמובן הזה הוא כמובן לגמרי אשם.
אבל, צריך לזכור שניהול הסכסוך היא אסטרטגיה עליה הסכימו פחות או יותר כמעט כל קצוות הקשת הפוליטית והבטחונית בישראל, ואני מודה שגם אני ראיתי בה לא מעט היגיון לפני ה-7 לאוקטובר. על כן, הכישלון כאן הוא של כולנו ובאמת שאני לא חושב שלביבי יש הרבה יותר אחריות פה מאשר כמעט כל אחד אחר. ולא, “אתה הראש אתה אשם” זה אולי נכון כסיסמא יפה וכערך (כלומר: אכן ראוי שביבי יתפטר), אבל במציאות כמובן שהדבר הזה לא בהכרח תמיד נכון.
מאז ה-7 באוקטובר:
ישראל כשלה כישלון חרוץ בהשגת מטרות המלחמה המקוריות, והן השמדת החמאס והשבת החטופים.
באופן הפוך מה-7 לאוקטובר, עיקר הסיבה לכישלון היא בעיקר אסטרטגית מדינית ואיננה צבאית.
מה שמנע מאיתנו להשיג את היעדים הוא בעיקר היעדר אסטרטגיה מדינית משלימה לזו הצבאית (קרי אי טיפול ביום שאחרי שהיה חייב להיות חלק מהמאמץ המלחמתי להשמדת החמאס).
בנוסף, עצם הצבת החזרת החטופים כמטרת מלחמה שאיננה משנית, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהסתירה הברורה מאליה בין שתי המטרות, פגעה מאוד ביכולת שלנו להשלים את המטרות בעזה (כולל, לטעמי, החזרת החטופים).
אי הבהירות בין שתי המטרות איננו עניין משני, הוא יצר מערכת ציפיות בקרב הציבור ואפשר שיח רחב שפגע, בעיניי, באופן מהותי בלכידות החברתית בישראל, מוצר שהוא קריטי בשעת מלחמה קיומית. אי בהירות זו גם נתנה פתח לעולם המערבי להתערב בצורה שלילית ביותר באופן בו אנחנו נלחמים באויבינו.
כישלון נוסף של הדרג המדיני הוא עניין ההסברה, והשאלה כיצד הפכה ישראל ממדינה שקיבלה חיבוק אוהד מכל העולם לאחת מ-3-4 המדינות המצורעות ביותר בעולם תוך בערך 6-7 חודשים היא שאלה שעוד תילמד בבתי ספר ליחסים בינלאומיים (ואולי גם בבתי ספר להיסטוריה ואנטישמיות).
הכישלון הצבאי המרכזי במהלך המלחמה עצמה טמון באסטרטגיית הכניסה ויציאה שהחלה בערך החל מינואר 24. אינני מבין עד היום את ההיגיון באסטרטגיה הזו ואת המגבלות שהובילו אליה, אבל אני נוטה מאוד להאמין שגם אם יבוא הרמטכ"ל עצמו ויסביר לי ממה זה נבע שאשתכנע שזו הייתה האסטרטגיה הנכונה. מדובר כישלון ופארסה ידועה מראש, ועדיין נכון ואפשר לשנות את האסטרטגיה הזו.
לצד זאת, מבחינה צבאית, מצבה של ישראל - במיוחד בעקבות החודש האחרון - השתפר דרמטית ביחס ל-6 באוקטובר, וככל הנראה מדובר בשיפור שאיננו מקומי טקטי בלבד אלא שינוי אסטרטגי שעוד ישפיע לדורות קדימה.
הרבה עוד תלוי בכיצד ייגמר הסבב הנוכחי עם איראן, אך כל עוד לא תחול איזו התדרדרות מפתיעה ולא צפויה, גם אם המלחמה תסתיים כיום, מצבינו הביטחוני טוב לאין ערוך מאשר ב-6 לאוקטובר וזה לא דבר שניתן להמעיט בערכו.
לישראל יש הזדמנות להטות את הכף בצורה שתהפוך את הציר השיעי לכמעט לא רלוונטי, לפחות כל עוד אין לאיראן גרעין. אסור לפספס את ההזדמנות הזו ובעיניי זו מטרה שחייבת להצטרף למטרות המלחמה, גם אם לא באופן פומבי.
על מנת להשלים את התהליך, ישראל חייבת להילחם עד הסוף גם במישור המדיני, כלומר לשפר את מצבה הבינלאומי. זו מטרה קשה מאוד, אך לטעמי לחלוטין אפשרית. הדרך לשם, אגב, טמונה בעיקר בלהפסיק להגיד מה לא, ולהתחיל להגיד מה כן.
ערכית - ביבי הנהיג תרבות של כוח ושל הכל מותר. הדברים האלה מחלחלים כמו בחברה עסקית, חבורה של אנשים או כל מבנה חברתי אחר. מעבר לכך, תרבות של הראש אשם ולא של הש.ג אשם היא זו שתוביל אותנו לאנשהו
סדר הכוחות ב- 7/10 ובכלל - ראש הממשלה לא צריך להיות מעודכן האם המ.פ באפטר. מה שהוא צריך לעשות זה לשאול ‘עם איזה איום סדר הכוחות הפרוס ערוך להתמודד’. או שהוא לא שאל, או שהוא שאל וערבבו אותו, או שהוא שאל, קיבל תשובה וחשב שזה מספיק כדי לעצור כמה מחבלים. כאמור, להאשים את הדרג בשטח שבאותו היום בקונספציה זה דבר שגוי כיוון שהשטח בהגדרה אמור להיות ערוך למה שהמודיעין מפספס. אחרת לא צריך כוחות בשטח ותצפיתניות, נחכה להתראה ואז נגיע.
אותו דבר לגבי תוכניות כיצד כובשים את הרצועה וכו’ - על ראש הממשלה לדעת שקיימות תוכניות מסודרות. ואז, כמעט שנה אחרי, הם אשכרה מחכים שאיזה כמה אלופים יעשו מנגל בערב ויגבשו תוכניות ואז הם מקבלים אותה. איפה הייתם כל הזמן הזה? אף אחד לא יכול לחשוב?
ניהול הסכסוך יחזור, ואם לא בהקשר של חמאס אז בהקשר של איראן. הרי לא נגיב בטילים לכל מתקני הגרעין והתשתיות שלהם לכל משאית הברחת נשק שנקלוט
יש לי רק בעיה אחת עם אתה הראש אתה אשם, האנשים האומרים את זה בטוחים שרק נסלק את ביבי וכל בעיותנו יפתרו לבד. לא, לא רק הראש אשם גם הידיים והרגליים, כל הגופה הזו מלאה בגרורות של הקונספציה, כבר אי אפשר להסיר רק את הגידול - זה לא יעזור כלום. כלום. אז מה אם הכל התחיל ממנו? (נניח, לא בטוח בכלל)
לזכותו של ביבי ייאמר שהוא כן עמד יפה מאוד בלחצים אסטרונומיים, מבית ומחוץ, לסיום המלחמה. אין ספק שהיו לו גם סיבות פוליטיות לכך (ואין בזה פסול, ככה דמוקרטיה עובדת ובמובנים רבים הסיבות הללו שיקפו את רצון רוב העם), אבל אני בטוח שזו לא הסיבה היחידה ושביבי עצמו אכן הבין טוב הרבה יותר מרוב אלו שהפעילו את הלחצים הללו מה על הפרק ומה המשמעות של סיום המלחמה.
תארו לכם למשל מה היה קורה אם היינו מגיעים להסכם הפסקת אש והחזרת חטופים לפני החודש האחרון, שהיה קריטי לתחילתו של שינוי אסטרטגי באזור. החודש הזה הבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כמה היה אסור בשום פנים ואופן להסכים לעסקת החטופים. ומאוד מאוד מאוד משעשע (ועצוב) לראות את אותם האנשים באולפנים שקוראים לביבי מר הפקרה, מכירים בערך האסטרטגי הגדול של החודש האחרון מול חיזבאללה לביטחון ישראל, הרבה הרבה הרבה יותר מאשר חשיבות החטופים (שחשיבותם טקטית בלבד), מבלי להתבלבל ובלי להכיר בסתירה העמוקה בין שתי העמדות.
אני לא רוצה לדמיין באיזה אסון היינו נמצאים אילו יאיר לפיד או בני גנץ היו עומדים בראשות הממשלה בתקופה הזו. ועל כך, ח"ח מוחלט לביבי שלגמרי נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה הציונית בהקשר הזה.
ברור שצריך לעשות ניקוי גם בצבא. אבל ביבי נאחז בתפקידו ולכן גם הרצי מרשה לעצמו. וגם הקצונה הבכירה והשב"כ. לכן הוא האשם העיקרי. זו בדיוק הנקודה שלי - זו התרבות שהוא הנחיל בעצמו. ישנה גם אשמה שנופלת על הצבא, אין שום ספק בכך.
ממש לא בטוח (בנט גם כן). אולי היו מכינים תוכנית יותר מסודרת ומנהלים את זה מדינית הרבה יותר טוב. החטופים זו כמובן החלטה ערכית. בכל מקרה הטיעון הוא שבכלל אין עסקה על השולחן, לא?
הטיעון הוא שאין באמת עסקה על השולחן שלא כוללת כניעה מוחלטת. מן הסתם שאם ישראל הייתה נכנעת לדרישות של סינואר אזי הייתה עסקה על השולחן.
הטיעון שלי הוא, לפחות מאיך שאני למדתי להכיר את גנץ ולפיד, שאילו הם היו בשלטון המלחמה הייתה נגמר מזמן עם כניעה ישראלית מוחלטת וחמאס את חיזבאללה עדיין שורצים על גבולנו וממשיכים להתעצם לקראת המלחמה הגדולה. זה כבר לא יקרה אך ורק בזכות הצד שהתנגד לעסקה בכל מחיר, ואת זה התקשורת מסרבת לספר לציבור. אני רק תקווה שהציבור ברובו מספיק חכם כדי להבין את זה.
אגב, לגבי התקיפה באיראן, אני מאוד מקווה שהדיווחים פה אינם נכונים (אם כי מניסיון העבר הם כנראה נכונים). בשלב הנוכחי, כל תקיפה באיראן שמטרתה הרתעה ואיננה כוללת בתוכה יומרה השואפת לשנות את המצב האסטרטגי מול איראן, היא חלק מהקונספציה שלכאורה היינו אמורים להשתחרר ממנה, וככל הנראה גם לא שווה את הסיכון במחיר של התגובה בחזרה מאיראן.
תקיפת יעדים צבאיים שאינם כוללים בתוכם לפחות ניסיון להשמדה של אחוז נכבד מתוכנית הגרעין או פרוייקט הטילים הבאליסטיים של איראן, לא תרתיע את איראן וככל הנראה לא תזיז לה יותר מדי. תקיפה שכזו תהיה תקיפה לצורכי פנים ולא תשלב בתוכה שום אלמנט שמבין את גודל השעה שאנחנו נמצאים בה.
או כמו שבנט אמר - השלב של המסרים וההרתעה נגמר. הגיעה שעת ההכרעה.
ההיסטוריה שלהם דומה לשל ביבי. גם לפיד עשה מבצע ראווה ו’הרתיע’ את החמאס (כשבפועל נלחם בג’יהאד בלבד…). בדיוק כמו שביבי השיג ‘הרתעה’.
אני נוטה לחשוב שהתגובה הצפויה מול איראן עשויה בסופו של דבר להיות פחות משמעותית מכפי שהיא נתפסת כעת. השאלה המרכזית היא מהו היעד האסטרטגי שלנו ומה סדר העדיפויות. כל תגובה ישראלית צריכה להישקל תוך הבנה של האפשרות לתגובה איראנית שתבוא בעקבותיה. חשוב לזכור שהמושג ‘הכרעה’ הוא אולי מפתה, אבל אנחנו לא מדברים כאן על הכרעה בנוסח מלחמת יום כיפור או ששת הימים. איראן כבר הוכיחה את היכולת שלה להיות מעורבת בסכסוכים ארוכי שנים, עם כמות אבדות שגורמת לאירועי 7 באוקטובר להיראות כקטטה רחוב לעומתם.
נוסף לכך, יש להבין שאין אפשרות לצאת למהלך הכרעה מול איראן ללא תמיכה אמריקאית – נושא שלא תמיד מדובר עליו בישראל, אך הוא קריטי. גם במהלך הסכסוך הנוכחי כבר ראינו אילוצים בגלל מחסור בתחמושת (‘כלכלת חימושים’), בין היתר בשל הצורך לשמור מלאי לאיומים מהצפון. איראן מבינה שישראל מסוגלת לפגוע בה משמעותית, אך לתגובה ישראלית יכולות להיות השלכות מגוונות – החל מהאצת המהפכה הפנימית באיראן ועד לחיזוק השאיפה האיראנית להשיג נשק גרעיני בסיוע רוסי.
בסופו של דבר, המטרה האסטרטגית המרכזית צריכה להיות ייבוש טבעת האש שאיראן בנתה סביב ישראל – שיפור המצב האסטרטגי מול איראן. תקיפה צבאית ישירה לא בהכרח משרתת את המטרה הזו ואינה תחליף לנעשה בלבנון.
ייתכן שהתגובה תגרור תגובות נוספות, אך לבסוף זה יסתיים, וישראל תוכל לחוש פחות מאוימת על ידי איראן. עם זאת, השאלות המרכזיות של הגרעין והשלוחות האיראניות יישארו פתוחות.
דווקא לא… מלחמה זה לא פסיכולוגיה. אי אפשר להילחם כדי שהאויב ירגיש משהו. צבא לא נלחם בשביל הרתעה. הוא אולי ישיג הרתעה אבל זו לא יכולה להיות המטרה בפני עצמה.
שימור המשטר הוא המטרה העליונה. בהקשר הזה, פגיעה בישראל היא פעמים רבות כלי ולא רק מטרה. ככל שהיא מטרה, היא משנית לשימור המשטר.
דם פרסי סמוק מדם ערבי. קורבנות ערבים במספרים גדולים זה לחלוטין נזק אגבי נסבל מבחינתם, בטח אם הם סונים. דם אירני - לא ולא.
לגבי 1 - יש לפעול בתחבולות. סוכנים, חימוש מתנגדים, מבצעי השפעה אינטרנטית. חיזוק קשרים עם יריבות אזוריות כמו אזרבייג׳ן וסעודיה. לא חושב שאיזשהו מהלך צבאי שאיננו יציאה למלחמה מלאה יכול להשיג את זה (והמחיר כמובן יהיה עצום מבחינת פגיעה בעורף, הכלכלה, הגירה החוצה וכו׳).
לגבי 2 - בהינתן שלא מתכוונים לפגוע במתקני הנפט או הגרעין (וזו הנחה סופר-סבירה בעיני מאילוצים אסטרטגיים, גם אם לטעמי לפחות לגבי הגרעין יש פה שעת כושר היסטורית) - צריך לשפוך דם אירני בכמות לא קטנה. תגובה ״לא פרופורציונלית״ למתקפת הטילים שלא הרגה אף אחד (חוץ מאותו עזתי שהפך לטרטר). רצוי עם 0 פגיעות באזרחים כמובן, העם צריך להרגיש שמי שמותקף זה המשטר ולא הוא.
שאלה קשה… בעוד בעזה ההבדל בין התפיסות של השלטון ושל התושבים הוא קטן יחסית, באיראן אקט תוקפני שיפגע באזרחים במקום במשטר עשוי להיות גול עצמי מפואר. זו משוואת סיכון-סיכוי שאני לא יודע להכריע לגביה - גם ה-updise וגם ה-downside של תקיפת תשתיות אנרגיה גדולים יותר. לטעמי במסגרת משחק הצ׳יקן המוצלח למדי שהחל בחיסול הנייה והמשיך בסדרת ההתקפות על חזבאללה - מטרה צבאית (עדיף משמרות המהפכה כמובן, אבל אני מניח שלזה כיוונת). לאותת למשטר שחייליו כבר לא מחוץ לתחום, ולהבהיר לאזרחים שהצעדים הבאים, בלית ברירה, יהיו כאלה שיפגעו גם בהם.
אני אהיה מופתע מאד אם ידידתנו יצואנית הנפט סעודיה לא דוחפת לכך מאחורי הקלעים, בדיוק מהסיבה הזו. גם את האמריקאים זה ישרת, ובאופן אירוני - גם את הרוסים שיוכלו למכור יותר ביוקר לסין ולהודו.
לא רק שסעודיה יכולה להבטיח שמתקפה כזו לא תפגע במחירי הנפט אם רק תרצה, ולא רק שאני די בטוח שהאמריקאים ידרשו משהו בסגנון - איראן היא כנראה לא יצואנית מספיק גדולה כדי לפגוע דרמטית במחירי הנפט בעולם.
לגבי איפה לתקוף - מסכים שקצת קשה לעשות את החישובים האלה מהבמה המכובדת הזו. רק אומר - התגובה צריכה להיות חלק מאסטרטגיה כוללת ותוך לקיחה בחשבון שהחישובים שרצים לנו בראש לאו דווקא תקפים למשוגעים בצד השני
@Ganjo תסביר לי אם הרתעה לא עובדת למה הממלא מקום של נסראללה למעשה מסכים להפסקת אש בלי קשר לעזה שרק לפני כמה שבועות הוא ונסראללה נשבעו בכל היקר להם שלא תהיה הפסקת אש בלבנון לפני הפסקת אש בעזה.