אני קורא בימים אלה ספר שקיבלתי לפני שנים בסיום של איזה קורס צבאי, ושמאגד נאומים של בן-גוריון לאורך השנים 1947-1963, בנושאי ביטחון.
ברור שמקריאת הספר ניתן לקבל תמונה חד-צדדית בלבד, שכן הוא מכיל נאומים של בן-גוריון עצמו בלבד - המוטה, מטבע הדברים, והמונע משלל שיקולים פוליטיים שלבטח היו לו כבר אז - והוא לא חושף צדדים אחרים של האירועים המתוארים בספר. ולמרות זאת, אני חושב שיש לא מעט שניתן ללמוד מקריאתו.
בפרט, מה שהכי מדהים בעיניי בקריאת הספר, זה שעל-אף עשרות השנים שעברו מאז, ואינספור התמורות שעברו על העולם כולו בכלל ועל איזורנו בפרט - זה עד כמה יש דברים שפשוט לא השתנו:
- המציאות של פיגועים מזעזעים בלתי פוסקים בקרב האוכלוסיה הישראלית, ובפרט בקרב אזרחים תמימים - כולל נשים, זקנים וילדים. אז היה מדובר בחוליות ‘פדאיון’, שנשלחו באופן מוסדי ממש ע"י ממשלות ירדן ומצרים עצמן, וכיום אלה “סתם” ארגוני טרור מוכרים. אבל השנאה היא אותה השנאה, והמוות היהודי המחריד הוא אותו המוות. בדומה להיום, מאות הרוגים ונפגעים בשנה.
- שיח החירשים העקר לחלוטין של יחסים דיפלומטיים שבין מדינות, המדבר גבוהה-גבוהה על “ערכים”, אך בפועל מונע מאינטרסים אנוכיים בלבד. קריאה ל"שמירה על שלום, איפוק, וגינוי של כל פעולה אלימה" - בלי להבדיל בין פעולה אלימה פושעת, לבין הגנה עצמית לגיטימית.
- לצד זאת, ובהמשך ישיר לכך - האימפוטנטיות המוחלטת של האו"ם, באכיפה של הפרות הסכמים, ובכלל:
- אף מדינה חברת או"ם לא סייעה לנו בקיום פיזי של החלטת האו"ם עצמו להקמת מדינת ישראל, כאשר כל צבאות ערב (כולל מספר חברות או"ם…) עלו עלינו לחסלנו.
- האו"ם לא הפעיל שום סנקציה כנגד ירדן שהפרה את הפסקת האש שלה איתנו (שנחתם בחסות האו"ם), בכך ששלחה את מפגעי הפדאיון כאמור, ובכך שמנעה הגעת יהודים לכותל המערבי, למקומות הקדושים ליהודים, ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.
- האו"ם לא הפעיל שום סנקציה גם כנגד מצרים שהפרה את הפסקת האש שלה איתנו (שנחתם בחסות האו"ם), בכך ששלחה גם היא מפגעי פדאיון כאמור, בנוסף למניעת מעבר כלי שיט בתעלת סואץ - גם זאת בניגוד מפורש לאמנות בינלאומיות או"מיות עליהן היא חתומה.
- התעלמות מוחלטת מקריאות נוראיות של המנהיג המצרי לדוגמה, נאצר, שקרא להשמיד ולחסל לחלוטין את ישראל מעל פני האדמה.
כל זאת, לצד צביעות מזעזעת של האו"ם ושל חברותיו - מתי האו"ם כן הזדעק להתכנס במהירות, ולקבל החלטות במועצת הביטחון? רק כאשר ישראל החליטה להתקומם כנגד ההפרות הנ"ל, ויצאה למלחמת סיני.
- העיסוק המתמיד בלגיטימציה בינלאומית, וב"מה יגיד עלינו העולם". וזאת בעיקר - על-מנת לוודא אפשרות להמשך הצטיידות בתחמושת, בתקופה בה תעשיית הנשק העולמית הייתה סגורה בפנינו בהרבה מהיום (וכמעט ללא יכולת פיתוח וייצור עצמיים, כמובן).
- אי המוכנות של המנהיג הישראלי לצאת למלחמת מנע מקדימה - יש מין תפיסה כיום, שאני חייב לומר שהייתי שותף לה גם-כן, לפיה “פעם, כשהיינו חלשים יותר בעיני העולם אך גם אמיצים יותר ובעלי עמוד שדרה כלפי עצמנו וכלפי הסובבים אותנו, ידענו איך לנצח מלחמות, כי (בין היתר) היינו מוכנים ליזום את היציאה למלחמה בעצמנו, בתנאים הנוחים לנו.”
בפועל, בן-גוריון עשה ככל יכולתו כדי שלא לצאת למלחמת סיני (=מבצע קדש, מלחמה מנע על-מנת להשמיד את בסיסי הפדאיון הנ"ל, ואת ההתחמשות המאסיבית והאיכותית של המצרים), והוא אף לא מהסס לומר זאת בפירוש שוב ושוב, מעל כל במה אפשרית - גם כלפי פנים. וזאת על-אף התחמשות בלתי פוסקת ומסוכנת ביותר של האויב המצרי, כאמור, בנשקים שמחקו לחלוטין את היתרון האסטרטגי הלא קיים ממילא שהספקנו בקושי לצבור בשנים המועטות שלפני כן.
השיקולים של בן-גוריון, אגב, הם בדיוק אותם שיקולים כמו היום - שילוב של פחד מחוסר לגיטימציה בינלאומית, יחד עם פחד מצמית מפגיעה ואובדן של טובי בנינו ובנותינו במלחמה.
היציאה למלחמה בסופו של דבר, למי שלא מכיר, וכפי שהתפרסם רק שנים מאוחר יותר - בוצעה ע"י בן-גוריון שלא מבחירתו בכלל, אלא רק לאחר לחץ צרפתי-אנגלי כבד ביותר, שרצו “עילה” כדי לצאת למבצע צבאי כנגד מצרים, שהלאימה להם את תעלת סואץ (בהקשר הזה שוב מעניין לראות את הצביעות והאימפוטנטיות של השיח הדיפלומטי-או"מי - צרפת ואנגליה גונו שתיהן בצורה חריפה ע"י הקהילה הבינלאומית על ההתקפות שלהם על מצרים, מה שכמובן לא מנע מהם: א. להמשיך בהתקפות כרצונן. ב. לגנות בעצמן את ישראל מוקדם יותר ומאוחר יותר על פעולות מלחמתיות הכרחיות בהרבה, ממלחמת השחרור ועד ימינו).
אגב, גם מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים - לוי אשכול יצא אליה בחוסר ברירה ממש, רק אחרי שנלחץ לקיר לגמרי, ע"י כמה מבכירי הצבא.
- בעיית הפליטים הפלסטינים, “הצובאים על גבולותינו” (בן-גוריון אפילו לא דיבר על אלה שממש בקרבנו…), והעובדה שאף מדינה ערבית בעולם לא מוכנה לסייע להם ו/או להושיב אותם אצלם.
- האשמת ישראל כזרוע נוספת והמשכית של האימפריאליזם המערבי.
- אפילו אז, בתקופה שאולי נתפסת היום ברומנטיות כשיא של הירתמות אזרחית לצרכי הכלל, במדינה שנמצאת במלחמת קיום יומיומית - אפילו אז היו תלונות על האזרח הישראלי שהוא אולי “שבע מידיי”, וכבר לא מעוניין להתנדב - לצרכי מלחמה, ובכלל. בדומה לכך - אפילו אז היו תלונות על ‘סמולנות’ - עיתונאים “תל אביביים מנותקים” שמבקרים מרחוק ועם כוס האספרסו שלהם את אופן הטיפול במפגעי הפדאיון, שאולי נעשה בצורה ברוטאלית מידיי.
- בשולי הדברים - היה משעשע לראות גם שעל-אף שהפוטנציאל ליצירת גשר יבשתי דרך ישראל שיחבר בין הים האדום לבין הים התיכון, ויהווה אלטרנטיבה לתעלת סואץ, זוהה כבר אז - חיבור פיזי ויעיל של אילת עם הים התיכון לא בוצע עד היום, לפחות 70 שנה אחרי…
אגב, שתי תובנות מדוייקות ומעניינות בעיניי של בן-גוריון, כפי שעולות מהספר:
- אחת, גם אם יחסית מוכרת וטריוויאלית - אודות כך שאויב חיצוני הוא גורם מאחד מוצלח עבור רודן ממוצע של מדינה נחשלת. הדיוק המעניין בעיניי שעושה בן-גוריון, הוא באבחנה שהסיבה לכך שמדובר בגורם מאחד פופולארי כל-כך, היא שכאשר מדובר באויב זר, תמיד אפשר להאשים גורמים חיצוניים בכישלון במיגור האויב הזר - כוחו העדיף עלינו, גורמים זרים שסייעו לו, או אפילו כוח עליון ושטני. כאשר באים לטפל בבעיות האמיתיות, הפנימיות - את מי תאשים כאשר נכשלת? את העם שלך עצמך, ממנו אתה שואב את עצם הלגיטימיות של השלטון שלך?
- תובנה נוספת, היא שניצחון במלחמה הוא לא מטרה בפני עצמה, ושהוא אפילו לא בהכרח מקדם אותך כמדינה, והוא מביא שתי דוגמאות הופכיות ומאלפות לכך:
- מצד אחד - בריטניה הגדולה, שאמנם ניצחה שתי מלחמות עולם, אך בסיומן איבדה כמעט את כל כוחה ומעמדה הבינלאומי שהיה לה בתחילתן.
- מהצד השני - גרמניה, שאמנם הפסידה את אותן שתי מלחמות עולם, אך יצאה בצידן השני חזקה לא פחות ואולי אף יותר מאשר לפניהן (ואת זה הוא אומר כבר אז, בשנות החמישים. קל וחומר כיום, במעמדה החזק של גרמניה המודרנית).
את ההבדלים בין היום לאז אני לא חושב שיש צורך לפרוט יותר מידיי - החל ממצבנו הכלכלי, הסכמי השלום האסטרטגיים שנחתמו מאז ומחזיקים עד היום, הטכנולוגיות הזמינות בעולם, אופי התקשורת שהשתנה לחלוטין (הפער העצום שבין מספר מועט של עיתונים יומיים דאז, לבין השטף הבלתי פוסק של פושים ועדכונים כיום, במגוון ערוצים), ועד העובדה הברורה שאז היינו בנחיתות של ממש (מספרית, אפילו איכותית) אל מול אויבינו, מה שגרם לנו לחיות בחוויית סכנה קיומית יומיומית. ובכל זאת, כמה נקודות שנראות לי חשובות/מעניינות להדגיש:
- הבעיה מספר אחת שהטרידה את בן-גוריון באותם הימים, היא הכמות הזעומה של יהודים שהיו במדינה באותן השנים, ובפרט חלקם היחסי מתוך כלל היהודים בעולם. בפרט, בן גוריון לא היה בטוח שאפשר לראות במדינת ישראל כמייצגת של העם היהודי כולו. קצת קשה לחשוב על זה כיום, כשישראל ויהודים זה כמעט היינו הך מלא מעט בחינות.
בהמשך ישיר לזה, האתגר הראשון במעלה מבחינת בן-גוריון (לדבריו) היה העלאת כמה שיותר יהודים ארצה, בהקדם.
- בהקשר לכך, לא יאומן עד כמה היינו תלויים אז ביהדות התפוצות (בעיקר ארה"ב) - פשוטו כמשמעו. לא היינו שורדים כלכלית ללא התמיכה הכספית הבלתי פוסקת שלהם, כולל להצטיידות בתחמושת. קשה לחשוב על זה כיום כשיהדות התפוצות היא כמעט קישוט, שלא לומר שלפעמים ממש אבן נגף נגד המדיניות הישראלית.
כיום, אגב, במידה רבה החלפנו את התלות הזאת ביהדות אמריקה, בתלות באמריקה עצמה. טוב יותר או פחות - את זה אני אשאיר לכם להחליט.
- השיח הבלתי פוסק על שלום - די מדהים בהתחשב בתנאים באותו הזמן, ובעובדת הסכנה הקיומית שהיינו שרויים בה אז. גם כיום אני תופס אותנו כאומה רודפת שלום, ובוודאי יותר ממרבית הסובבות אותנו, אבל אז זה היה ממש נוכח בשיח - כמעט בכל נאום.
כמובן שיש לא מעט סיבות להיעלמות הכמעט מוחלטת של ה’שלום’ מהשיח הציבורי הישראלי, החל מסיבות אובייקטיביות טובות כמו טראומה ציבורית מתהליכי שלום קודמים, ועד סיבות פחות טובות כמו אישיויות מנהיגותיות “בעייתיות”. אבל אני חושב שבסופו של יום, חזרה על מנטרה של הרצון האמיתי שלנו בשלום (אפילו אם רק במילים, בלי לגבות את זה במעשים), היה יכול לשרת אותנו גם כיום. יש כמעט רק מה להרוויח מזה ברמת הלגיטימציה והיחסים הבינ"ל (גם אם הם בעייתיים ממילא, כאמור), וכמעט שאין מה להפסיד.
- הבדל משמעותי, שחבל מאוד שכבר לא קיים כיום - מתן הסברים מעמיקים וסקירות רחבות ואמיתיות ע"י ראש המדינה, בפני האומה - כולל פירוט של השיקולים המדיניים, הבטחוניים והכלכליים העומדים בבסיס ההחלטות הגדולות שלו ושל ממשלתו. אני לא יודע עד כמה דבר כזה אפשרי כיום, באווירה הפוליטית הלא עניינית והלעומתית ששוררת כיום, ועם תקשורת קנטרנית, נוקדנית ולא עניינית, אבל האישיות של נתניהו עצמו לבטח לא בנויה ולא תורמת לבנייה של שיח פרודוקטיבי שכזה.
- כיבוש - לא מילה גסה. על-אף השיח היוני בהקשרי שלום ואי הרצון להיכנס למלחמה, מבחינה אחת לפחות בן-גוריון היה ניצי בהרבה אפילו מראשי ממשלה ימניים של היום. בתפיסתו של בן-גוריון, כיבוש לא נתפס כמילה מוקצית, שאין להעלות על הדעת, אלא ככלי לגיטימי ואף חשוב בשמירה על בטחונה ועל האינטרסים של מדינת ישראל.
- הימצאות בתווך בין שתי מעצמות - ממשלת ישראל דאז, בראשותו של בן-גוריון, לא הייתה קרובה כמו היום לממשלת ארה"ב מצד אחד (האשמה על-כך היא הדדית), ומצד שני כן ניסתה להמשיך ולחזר אחר עזרתה ותמיכתה של ברית המועצות - מעצמה חזקה בהרבה מהיום, מן הסתם, ועם קרבה אידיאולוגית (על הנייר לפחות) לממשלה הישראלית הסוציאליסטית דאז. עם זאת, זה די מדהים לראות את המשך הניסיונות הנואשים בן-גוריון לספק רצונות או לפחות הסברים עבור הממשל הסובייטי, שבבירור נקט גישה פרו-ערבית ואנטי-ישראלית מובהקת כמעט מההתחלה ממש.
- מקובל לחשוב שהחשש המוגזם מלהתבטא בגזענות מגיע ישירות מהשואה ומהטראומה הטרייה של ההבנה עד לאן תיאורייה גזענית עלולה להוביל, אבל מעניין לראות שאם זה אכן מה שקרה - זה כנראה חילחל רק בדור השני לשואה, ולא בדור הראשון. בן-גוריון (כמו מנהיגים רבים אחרים בני תקופתו, אגב), לא היסס להשתמש ללא הרף במושג ‘העליונות’ (המוסרית-אינטלקטואלית-ערכית, ובכל זאת) של האדם והחייל הישראלי, על-פני זה הערבי. להגנתו ייאמר שלא היה לו הרבה מה למכור מעבר לזה לטובת יצירת אופטימיות מדינתית ציבורית בריאה, אבל זה בכל זאת משונה לאוזן המודרנית.
אגב, לא שזה מפתיע יותר מידיי, אבל בן-גוריון השתמש בסגנון הזה לא פעם גם כאשר השווה בין העלייה היהודית ‘המשכילה ורצופת הערכים’ של היהודים יוצאי אירופה והמערב, לעומת העלייה של היהדות ‘המדולדלת והמרודה ביותר שהייתה בעם היהודי’ מצפון אפריקה ומהמזרח - בצורה שצורמת לא מעט לקריאה כיום.
זהו זה, סיימתי את הסקירה (הארוכה) שלי.
לסיום, הבאתי קטע קצר מתוך הספר, שנכתב/נאמר במקור בסוף 1956 - זמן קצר אחרי מלחמת סיני - ולקרוא אותו כיום, 70 שנה אחרי, ושנה וקצת אחרי ה-7.10 - אותי אישית זה פשוט צימרר:
“רצועת עזה תחת שלטון מצרי הייתה נקודת התורפה במזרח התיכון מבחינת בטחון, כלכלת תושבי הרצועה ובעיית הפליטים. מינהל ישראלי בעזרת או"ם יוכל לפתור כל שלוש הבעיות הללו. במקום המשכת הסיוט תחת שלטון מצרי, עשויה רצועת עזה ליהפך לנקודת אור בכל האיזור. בפעם הראשונה לאחר שמונה שנים (=הזמן בו הרצועה הייתה תחת שלטון מצרי, מאז שנלקחה על-ידה במלחמת השחרור) שורר שקט ברצועה ובסביבתה, ויחסי שלום ועזרת גומלין קיימים בין ישובי הדרום ובין הרצועה. בפעם הראשונה אחרי שמונה שנים מעבדים תוכניות כלכליות לפיתוח הרצועה ולהפרחתה, ולאחר שפסקה הפעולה המחבלת של הרודנות המצרית והסתתה, יכול או"ם לגשת באופן רציני לפתרון בעיית הפליטים, מתוך שיתוף הפליטים ובעזרת ישראל.”