אוסקר וויילד, שהיה מעורה ומעורב בחברה הגבוהה האירופית, אהב ללעוג ולעקוץ אותם ואת אורח חייהם. בין היתר, מסופר שהיה נוהג להציג לבנות האריסטוקרטיה את השאלה הבאה:
“האם היית מוכנה לשכב איתי, תמורת 10 מיליון ליש"ט?” (סכום דמיוני באותה תקופה).
כשהיה נענה בחיוב, היה אומר להן: “יופי, סיכמנו מה את (=זונה). עכשיו רק נשאר לסכם את המחיר הסופי שלך”.
ברגע שהכרזנו קבל עם ועדה שאנחנו זונות, שמוכנים פשוטו כמשמעו לנהל מו"מ עם טרוריסטים רצחנים ולסחור בתינוקות, ילדים, נשים וקשישים - השאלה שנותרה היא רק מה המחיר שלנו, ולמעשה אנחנו בפשיטת רגל מוסרית מוחלטת. וברגע שמכרנו את עצמנו ואת כל מנופי הלחץ שלנו כל-כך בזול, והסכמנו אשכרה לשחרר 3 מחבלים על כל ילד (!), כולל מחבלת שעוברת לגור חזרה מול הקורבנות שלהן (!!), וכל זה בנוסף להפסקת אש מוחלטת וכניעה לתכתיבים של אותו ארגון הטרור - המחיר מכאן יכול רק לעלות. והרבה.
מאז תחילת הלחימה, הגעתי למין אבחנה בינינו לבין הצד השני. קלישאתי ככל שיישמע - תרבות הצריכה שמאפיינת את המערב כולו ואותנו בתוכו, מביאה אותנו לסמן ולקדש לעצמנו מטרות, ולרצות אותן מושגות כאן ועכשיו. זאת לעומת הצד השני, שרואה נכוחה את המטרה הסופית - דמיונית ככל שתהיה - אבל יש לו את כל הזמן שבעולם כדי להגיע אליה. זאת, לצד מתן חשיבות גבוהה לצעדים הקטנים (או הגדולים) שנעשים בדרך אל המטרה הגדולה, לעומתנו במערב, שם אנחנו מתעלמים עד כדי בזים לדרך שמובילה להשגת מטרתנו, ולאפקטים ארוכי הטווח שנגרמים ממנה.
כך לדוגמה אם אנחנו החלטנו שיהיה שלום - אז יהיה שלום, עכשיו, ולא משנה בכלל אם הצד השני מעוניין בכך או לא, או אם יש בכלל צד שני לדבר איתו. וכך גם עם הסכם הגרעין, החשש ליציאה לתמרון ללא ‘מטרה’ שניתן להשיג תוך שבועיים, הבחילה ברפורמות איטיות וזוחלות לעומת השימוש במהפכות מיידיות, ועוד ועוד.
זאת לעומת הצד השני, שבונה בסבלנות במשך 20 שנה את מערך המנהרות השני בגודלו בעולם ; שמייצר פרוקסים איראנים בכל פינה נידחת ברחבי המזרח התיכון, גם בלי מטרה ‘מיידית’ מוגדרת ; שאט-אט מייצר משוואות חדשות בגזרה הצפונית והדרומית, עד כדי הרתעה הדדית ממשית עם ארגוני טרור ; ושלא ישקוט ולא ינוח עד שישיג את מטרתו הסופית - חיסולו המוחלט של החלום הציוני.
ובמעין הפוך על הפוך, דווקא בסביבה כאוטית כל-כך, שבה קשה לחזות מה יקרה מחר בבוקר - קל וחומר בעוד 5 או 10 שנים - הצד שפועל ושדואג לצעדים קטנים (או גדולים) בכיוון שהוא רוצה, מבלי לנסות לקצר תהליכים ולייצר מציאויות יש מאין שלא ברור כיצד יתממשו בפועל - הוא זה שמנצח לאורך זמן.
וזה הפחד הכי גדול עם העסקה ‘הגדולה’ ההולכת ונרקמת כעת בין ישראל לבין החמאס, בתיווך קטארי-מצרי-אמריקאי.
בדיוק כמו העסקה הקודמת לפניה, ובדיוק כמו הסכם הגרעין לפניהן - התחושה היא שברגע שיוצאים לדרך למו"מ, אין ברירה אלא לצאת עם עסקה חתומה - גרועה ככל שתהיה. כאילו עצם החתימה על עסקה היא המטרה עצמה, וכאילו להכריז “לא ניתן היה להשיג עסקה” זו לא אופציה. וכאילו הנושאים ונותנים מהצד המערבי שוקעים כ"כ עמוק במו"מ, באופן כ"כ משימתי ועיוור - שהם כבר שוכחים כל קו אדום שהיה להם ביציאה לדרך, מתוך ניסיון נואש להשיג את העסקה ‘המיוחלת’. הפחד הוא שברגע שרק התחילו לדבר על עסקה כזו - יש רק outcome אפשרי אחד לתהליך - עסקה.
וכשצד אחד משדר בלי סוף שהוא חייב להשיג עסקה בכל מחיר, והצד השני משדר רק סבלנות ושיוויון נפש, ושאין לו מה להפסיד - יש רק תוצאה אפשרית אחת ל’מו"מ’ שכזה.
