" התקשורת שוב מועלת בתפקידה, וככל שמדובר במערכת הביטחון - היא בוחרת לעבוד במשרה מלאה אצל מושאי הסיקור שלה, בלי לשאול שאלות, בלי להקשות, בלי לפקח ובלי לבקר, כשבמקביל היא חובטת בעוצמה בכל מי שמעז לעשות את זה. מסתבר שגם ה־7 באוקטובר לא העיר אותנו.
רק שנאת נתניהו: כל אלו שקראו לסרבנות לא מתביישים לטעון ש"הזהירו" | אלדד
שיחה עם חבר הנפש שלי, אליהו ליבמן, על אליקים בנו החטוף | קלמן ליבסקינד
ביום חמישי שעבר, בעיצומה של ישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני, יצא לאוויר העולם “פרסום ראשון” של ניר דבורי בחדשות 12: “צה"ל החל לחקור את מחדל 7 באוקטובר, הוקמו צוותי החקירה, בין הבודקים: הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, ראש אמ"ן לשעבר זאבי פרקש, ומפקד פיקוד הדרום לשעבר סמי תורג’מן”.
קבינט המלחמה עם היועץ לביטחון לאומי של ארה״ב ג׳ייק סאליבן בקריה בתל אביב (צילום: ללא קרדיט)
שרי הממשלה, שעד לפרסום הזה לא היה להם מושג בדבר, ביקשו הסברים. לכמה מהם הייתה ביקורת קשה, הן על עצם ההחלטה להקים צוות כזה, הן על מועד הקמתו בעיצומה של המלחמה, הן על שמותיהם של חלק מחבריו, והן על העובדה שכל זה נעשה בלי לספר להם. לפי הדיווחים שזלגו החוצה, הטונים בישיבה עלו. רגע אחד אחר כך, פצחו כלי התקשורת – כמו סוללת תותחנים מאומנת היטב - בהרעשה כבדה על השרים שהעזו לשאול שאלות. “מתקפה”, “מארב לרמטכ"ל”, “אמבוש לקציני צה"ל” ועוד ועוד. מדובר בתופעה משונה, שבאופן לא ברור ולא בריא למדנו לחיות איתה. מילא זה שהעיתונות בוגדת בתפקידה - וככל שמדובר במערכת הביטחון, היא בוחרת לעבוד במשרה מלאה אצל מושאי הסיקור שלה, בלי לשאול אותם שאלות, בלי להקשות עליהם קושיות, בלי לפקח ובלי לבקר - היא גם חובטת בעוצמה בכל מי שמהין לעשות את זה.
ניר דבורי, לדוגמה, הסביר שהשרים “התנגחו ברמטכ"ל, מכיוון שכנראה יש להם מה להסתיר”. בן כספית, מצדו, סיפר על “אמבוש” שעשו השרים לרמטכ"ל - טענה שהוצגה באופן מגוחך הרבה יותר אצל הכתב הצבאי הוותיק יואב לימור ב"ישראל היום". אחרי שלימור כינה את מה שהיה בישיבת הממשלה “השתלחות גסה ברמטכ"ל”, ואחרי שדיווח בעצמו שהרצי הלוי “לא עדכן מראש את הדרג המדיני בנוגע לכוונתו להקים את צוותי התחקיר, וגם רבים בצמרת צה"ל הופתעו מפרסום הכוונה”, יישר גם הוא קו עם סיפור “המארב המתוכנן שאחראי לו ראש הממשלה”. ליואב לימור הייתה גם הוכחה לכך שהיה מדובר ב"מארב מתוכנן": דודי אמסלם איננו חבר קבינט, וראו זה פלא, לישיבה הזו הוא הגיע במיוחד כדי לתת בראש לצמרת צה"ל.
חברים, תחליטו. אם הרמטכ"ל לא סיפר לדרג המדיני על כוונתו להקים את צוות הבדיקה הזה, ואם השרים גילו על כך לראשונה רק בישיבת הקבינט, איך בדיוק הם ידעו להכין “מארב מתוכנן”, ואיך ידע אמסלם להגיע לישיבה הזו, כשלפי יואב לימור בעצמו לא היה לו מושג מראש מה הולך להיות בה?
הרמטכ’‘ל עם הלוחמים בחרבת א’חזעה (צילום: דובר צה’'ל)
אלה רק דוגמאות ספורות. יש רבות. כעת, שימו בצד את כל המתקפות הפוליטיות של העיתונאים, ובואו נתרכז במהות. נדמה שקשה יהיה לטעון שהקמת צוות הבדיקה הזה על ידי הרמטכ"ל לא מעוררת שאלות. אם מדובר בצוות שבודק את הלחימה בחודשים האחרונים, כדי שטעויות שעשתה אוגדה כזו או אחרת אתמול לא יחזרו על עצמן מחר – זה באמת עניין חשוב, אבל אז לא ברור למה צריך לגייס לטובתו רמטכ"ל לשעבר, ועוד כזה שפשט מדים לפני 21 שנה.
קראתי את בן כספית מסביר שרק רמטכ"ל יכול לבדוק רמטכ"ל. ובכן, אם הצוות הזה קם אכן כדי לבדוק את הרמטכ"ל, אזי המציאות שבה מי שבודקים אותו ממנה בעצמו את הבודק, היא לכל הפחות בעייתית מאוד. אני מניח שעל זה כולנו יכולים להסכים. ויש עוד משהו שראוי להסכים עליו. שלא סביר להתחיל לערוך בדיקות כאלה בלי לספר לראש הממשלה, לקבינט, ולכל הפחות לשר הביטחון, שלפי הדיווחים שמע על המהלך חמש דקות בלבד לפני תחילת ישיבת הקבינט.
חרבות ברזל | הרמטכ"ל הרצי הלוי בגבול לבנון: “מוכנות חזקה בגבול הצפון, מתמקדים בלחימה בחמאס”. צילום: דובר צה"ל
וכל זה עוד לפני שהגענו להרכב הצוות הזה. לשאול מופז, שמתחילת המלחמה רץ מאולפן לאולפן, מאשים את הממשלה ואת העומד בראשה בכל צרותינו, כשהוא גומר את ההלל על צה"ל ועל הרמטכ"ל. ולאלוף אהרון זאבי־פרקש, שאך לפני חודשים ספורים, ממש ערב המלחמה, תמך בפומבי באנשי מילואים שהודיעו שלא יתייצבו לשירות.
יודעים מה? נניח שיש למישהו תשובה טובה לכל אחת מהטענות שעלו כאן. האם הסוגיה הזו לא שווה, לכל הפחות, דיון? איך יכול להיות ששום דיון כזה לא מתנהל? איך יכול להיות שהעיתונות לא מאפשרת לשום דיון כזה להתנהל? איך זה יכול להיות שכל מי שמעלה טענה או שאלה או מחשבה כלשהי שמאתגרות את מה שעושה צמרת צה"ל, מוצג כקיצוני, כוחני ומטורף?
בלתי נתפס
לא מדובר במקרה יחיד. זו תופעה. זו התנהגות מובנית של העיתונות בכלל, ושל הכתבים הצבאיים בפרט. השרה אורית סטרוק שואלת את נציגי צה"ל שאלות בישיבת ממשלה סגורה, בעקבות טענות שמגיעות אליה מקצינים וחיילים שנלחמים בשטח? “מתקפה”. “השתלחות”. “חוסר אחריות”. ח"כים מהליכוד מעירים לשר הביטחון שלדעתם היה צריך להגיב בעוצמה גדולה יותר בעקבות ירי חיזבאללה על המתקן האסטרטגי במירון? “מתקפה על שר הביטחון”. שרים מתנגדים להכנסת פועלים מיו"ש, שתי דקות אחרי שהכנסת הפועלים מהרצועה נגמרה כמו שנגמרה? “עמדת השרים מנוגדת להמלצות הדרג הביטחוני”.
אורית סטרוק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
זה הולך אחורה עם דוגמאות לרוב. כשהשב"כ המליץ להתקפל ולהסיר את המגנומטרים שהוצבו בכניסות להר הבית אחרי הפיגוע שבו נרצחו שוטרים שלנו, ומירי רגב ודוד ביטן מתחו ביקורת על ההחלטה, התייצבה מיד התקשורת להגן על אנשי השירות. ניר דבורי הביא אז בערוץ 12 את דבריהם של ל’, של צ’, של ר’, של “איש שירות לשעבר נוסף” ושל “גורם נוסף בארגון” - שנעלבו כולם. “שב"כ עושה היסטוריה, ביטן רק מספר אותה”, הייתה הכותרת המתחנפת של דבורי.
זה בלתי נתפס. אך לפני שלושה חודשים קרסה מערכת הביטחון שלנו בקול רעש גדול. אלפי מחבלים פרצו את גבולנו, וחדרו ליישובינו, וטבחו באנשינו וחטפו אותם מבלי מפריע, כשהמודיעין של השב"כ ושל אמ"ן לא יודע להזהיר מלכתחילה, וכשלצה"ל הגדול לוקח יותר מדי זמן להתעורר ולהגיב בדיעבד. אז נכון שאף אחד מהאנשים שמנהלים את הארגונים האלה איננו איש רע. ונכון שהם כולם אנשים שעושים לילות כימים למען ביטחון כולנו. אבל הסיטואציה שבה גם אחרי שהם כשלו במבחן הכי גדול שלהם, עדיין אין אפשרות לשאול שאלות על קבלת ההחלטות שלהם, מלמדת שלא למדנו כלום. הרי מה היה לנו כאן עד הטבח? היו לנו גדודים של כתבים צבאיים - וההכללה הזו עושה עוול לשניים ורבע כתבים כאלה, לא יותר – שסברו שתפקידם מתחיל ונגמר בצורך לשבת באולפן ולהגיד לציבור את מה שזמן קצר קודם לכן אמרו להם “הגורמים הצבאיים” שאיתם הם משוחחים. שחמאס מורתע, שאין סכנה למלחמה, ושסנוואר נהנה מהשקט ומהפריחה הכלכלית.
יחיא סינוואר (צילום: REUTERS/Ibraheem Abu Mustafa)
הבלתי מאותגרים
נפלנו בפח, כי לא היו בינינו די אנשים שיאתגרו את התפיסות האלה. כי כל אחד שביקש לאתגר, חטף בראש. כי העיתונות הצבאית שומרת על מושאי הסיקור שלה ממערכת הביטחון, כמו שהעיתונות החרדית שומרת על מושאי הסיקור שלה מבית המדרש, והיא מקפידה לא להציק לרמטכ"ל כמו ש"יתד נאמן" לא מציק למרן ראש הישיבה.
כשפרשן צבאי עם ותק של מאתיים שנה כמו אלון בן דוד, כותב שלושה שבועות לפני טבח שמחת תורה ש"מלחמה באחת הגזרות לא צפויה לצאת לדרך בקרוב", ש"אין סימנים שעומדת להתרגש עלינו מלחמה", ש"יחיא סנוואר חפץ בשקט וביציבות ברצועה" וש"אין לו שום תשוקה ועניין בעימות נוסף בעזה", הוא לא כותב את זה כי הוא יודע משהו. הוא כותב את זה כי זה מה שהאכילו אותו הגורמים הביטחוניים שאיתם הוא מדבר ושאותם הוא לא חושב שתפקידו לאתגר. ואם אחרי 7 באוקטובר לא התעוררנו, ואנחנו ממשיכים לספק את אותה שכבת הגנה עיתונאית לכל המערכות שכשלו, הרי שלא למדנו כלום.
מפקד פיקוד המרכז יהודה פוקס בחמ’‘ל צבאי (צילום: דובר צה’'ל)
תראו מה קורה בכל פעם שלמישהו יש ביקורת על אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, אם זה בהקשר לאופן המאבק בטרור, אם זה בהקשר להחלטות שלו לפנות בנייה בלתי חוקית של יהודים כשסביבה בנייה בלתי חוקית המונית של ערבים, ואם זה בכל עניין אחר. עזבו רגע את השאלה אם הביקורת מוצדקת או לא. שכל אחד יחשוב על זה מה שהוא רוצה. אבל איך זה שהעיתונאים הצבאיים, אלה שאמורים לפקח על פעולותיו של האלוף ולבדוק אם בכל זאת יש משהו בביקורת שנשמעת נגדו, הם הראשונים שמספקים לו שכבת הגנה ומכסחים את כל מי שמעיר לו משהו? איזו מין עיתונות זו?
ההפגנה מול ביתו של אלוף פיקוד מרכז יהודה פוקס בחורשים (צילום: באדיבות המפגינות)
מערכת הביטחון היא הראויה ביותר לעין פקוחה של העיתונות. לא מפני שיש בה אנשים רעים, לגמרי לא, אלא מפני שטעויות שלה עלולות לסכן את החיים של כולנו. והנה, דווקא המערכת הזו כמעט שלא זוכה לביקורת ולבקרה. מבלי להיכנס לשמות, וכאמור בהכללה שחוטאת לעיתונאים צבאיים ספורים בלבד - העיתונות הצבאית היא השופר הגדול ביותר של מקורותיה. כי אם הגורם הצבאי מספר לעיתונאי שהחמאס מורתע והעיתונאי מספר לנו שהחמאס מורתע, ואם הגורם הצבאי מספר לעיתונאי שהסכם הגז עם לבנון ימנע מלחמה עם חיזבאללה והכתב הצבאי מדווח לנו שההסכם הזה ימנע מלחמה עם חיזבאללה, ואם הקודקוד מספר לעיתונאי ששיפור המצב הכלכלי ברצועה הוא ערובה לשקט והעיתונאי מדווח לנו ששיפור המצב הכלכלי ברצועה הוא ערובה לשקט - אז מי צריך כאן עיתונות בכלל? ולמה לא להושיב את דובר צה"ל באולפן ולקצר הליכים?
קחו את הדיווח של בן כספית, ששנה לפני הטבח הסביר באופן מלומד שחמאס משקיע בשיקום עזה, בהעלאת החיים ובשמירה על שקט בגזרת ישראל, שיאיר לפיד יצא גדול כשבחר לריב עם הג’יהאד האסלאמי ולעזוב את חמאס לנפשו, ושיחיא סנוואר למד את הלקח והורתע. אתם חושבים שלכספית יש אגף מודיעין משל עצמו? אגלה לכם סוד. גם הוא, כמו עיתונאים אחרים, נפגש עם מישהו במערכת שאמר לו שזו המציאות, ומשם אל דפי העיתון הדרך הייתה קצרה. כך, בגדול, נראית רוב העיתונות שלנו, כשהיא עוסקת בנושאים הכי חשובים לגורלנו.
מה למדנו מההיסטוריה
קחו את הסכם המים הכלכליים עם לבנון, זה שנחתם על ידי ראש הממשלה יאיר לפיד, רגע לפני הבחירות, מעל הראש של הכנסת. כל גורמי הביטחון המליצו לחתום על ההסכם הזה, והבטיחו שהוא יחזק את הביטחון שלנו מול חיזבאללה ויפחית את סיכויי המלחמה. כמה עיתונאים ראיתם, שחשבו שנכון לנסות לאתגר את העמדה הזו? “הישג ביטחוני”, הכתיר הכתב הצבאי של ערוץ 13, אור הלר, את המהלך. “ההישג הזה מונע הסלמה מול חיזבאללה, הוא מקדם יציבות ביטחונית מול לבנון עם פוטנציאל אולי שנים קדימה”. הלר ציטט את שר הביטחון בני גנץ, שקבע בדיונים סגורים כי “ההסכם הזה נותן לנו מעין כיפת ברזל למנוע הסלמה בצפון, השאלה כמה זמן קדימה”.
אישור ההסכם עם לבנון בישיבת הממשלה (צילום: יואב דודקביץ’)
יש כאן “הישג אזורי של ישראל לדחוק החוצה את איראן ואת חיזבאללה”, הסביר עוד הלר, וסיכם, כשהוא לועג לעמיתו צבי יחזקאלי, שחשב שהמהלך הזה פוגע בהרתעה שלנו: “נדמה לי שכולם כאן בישראל צריכים לברך על ההסכם”.
אתם חושבים שאור הלר ידע משהו חכם על תוכניותיו של נסראללה, כשהתייצב על המסך והסביר שההסכם הזה “מונע הסלמה מול חיזבאללה”? לא. מישהו במערכת הביטחון לחש את הדברים באוזן שלו, והוא מצדו העביר את זה הלאה אל האוזן שלנו. זו, כמובן, רק דוגמה אחת. עזבו רגע את הוויכוח הפוליטי שריחף על ההסכם ההוא, בין הקואליציה לאופוזיציה. אבל כשמערכת עיתונאית שלמה, כמעט מקצה לקצה, מהדהדת את מה שמספרת לה מערכת הביטחון, ולא שואלת ולא מקשה ולא מאתגרת, מה תורמת לנו עיתונות כזו?
למה מול מערכת הביטחון אנחנו חייבים עיתונות חזקה, עקשנית ובלתי מתפשרת? כי כבר ראינו לא פעם ולא פעמיים שגם קצינים בכירים וראשי שב"כ וראשי מוסד הם בני אדם. וככל בני האדם, גם הם טועים. ומכיוון שלטעויות שלהם עלול להיות מחיר אסטרטגי, כמו שראינו אך עתה, הם צריכים מולם מישהו שישאל אותם שאלות קשות כל הזמן.
אם ההיסטוריה הייתה מלמדת שלגנרלים שלנו יש רקורד טוב בתחום ההערכה, היינו יכולים להיות מעט יותר רגועים. אבל גדודים של גנרלים הסבירו לנו לפני ההתנתקות שהיא תחזק את הביטחון. וגדודים של גנרלים הסבירו לנו לפני אוסלו שאם נביא מתוניס את ארגון הטרור של יאסר ערפאת, זה ירגיע את השטח. וגדודים של גנרלים הבטיחו לנו שאם ניסוג מרמת הגולן ונעביר אותה לסורים, יהיה פה טוב.
כתבה מרתקת של עקיבא אלדר, שפורסמה ב"הארץ" ב־2009, מספרת על תחקיר פנימי באמ"ן שלימד איך אגף המודיעין שלנו לא צפה את ניצחון חמאס בבחירות ב־2006, ולא צפה את השתלטותו על רצועת עזה, ולא צפה את עוצמה הירי שלו על יישובי עוטף עזה. אלדר מביא, בהקשר הזה, ציטוטים של ראש אמ"ן, האלוף אהרון זאבי פרקש, שבאפריל 2004 אמר לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, על רקע ההתנתקות המתוכננת, ש"ישנה סבירות גבוהה שהטרור ברצועה ירוסן", ובספטמבר באותה שנה אמר ל"מעריב": “אני חושב שאחרי ההתנתקות השאיפה בעזה בסך הכל תהיה לרסן את הטרור”.
ידלין וההערכות
קחו לדוגמה את ראש אמ"ן לשעבר, האלוף במילואים עמוס ידלין. איש רציני עם רקורד מרשים, שפעם אחר פעם כושל בהערכותיו המלומדות. באוקטובר 2022 הוא הסביר בפירוט למה ההסכם עם לבנון על סימון הגבול הימי הוא הסכם מצוין עבור ישראל. WIN־WIN, כלשונו. עברו ארבעה חודשים, הגענו לפברואר 2023, ולפתע מסביר אותו ידלין ש"לנסראללה יש ביטחון עצמי ממה שקרה עם סימון הגבול הכלכלי בים התיכון, ויש לו פחות מה להפסיד ככל שהזמן עובר".
חסן נסראללה (צילום: רויטרס)
רגע, אז אם ההסכם שחתמנו העלה את הביטחון שלו, ויש לו פחות מה להפסיד, אז איך זה מסתדר עם זה שערב חתימת ההסכם אמרת שהוא WIN־WIN? עובר עוד חודש, וידלין מסביר שוב ש"נכונות ישראל לקיים את המו"מ על הגבול הימי עם אקדח לרקה" – זוכרים? אותו מו"מ שהוא עצמו הכתיר לפני חמישה חודשים כ־WIN־WIN - “שחקה את ההרתעה”.
רגע, זה עוד כלום. 20 יום לפני טבח שמחת תורה, פרסם ידלין מאמר מרגיע ב"גלובס". “חמאס, שהשקיעה מאמץ רב בשיקום הרצועה מאז שומר החומות, מעדיפה ככלל להותיר את עזה מחוץ לעימות, אך במקביל ממקדת את מאמציה בהבערת ירושלים ויו"ש… בנסיבות אלה, הזירות הנפיצות והמועדות ביותר לפורענות הן ירושלים, בדגש על הר הבית, ויו"ש - עם סיכוני הקרנה לערים המעורבות בישראל”.
לא סיימנו. לא מכבר חשף ישי פרידמן בערוץ 14 שיחת זום שקיים ידלין עם אנשי מכון וושינגטון בנושא לקחי יום כיפור, שיחה שהתקיימה שלושה ימים בלבד לפני טבח שמחת תורה. “…המודיעין הוא הרבה יותר טוב בלתת אזהרות מקדימות ולקרוא את המפה, ולעזור למנהיגים, למנהיגי הצבא ולמנהיגים הפוליטיים, להבין מה קורה סביבנו”, הסביר כשהוא משווה את המצב היום למצב ערב מלחמת יום כיפור. “…העולם שקוף יותר… והיכולת להפתיע היא לדעתי פחות ממה שהייתה לפני 50 שנה”.
והנה עוד דוגמה אחת. ב־30 בספטמבר 2022, לפני שנה וקצת, ישב ידלין באולפן של גדעון אוקו בערוץ 12, והתרגז מאוד על טענות שהשמיע בתוכנית סגן ראש עיריית ירושלים אריה קינג. קינג טען שבירת ישראל הולכת ומתחממת, והעריך שהמצב יילך ויסלים עוד ממש בקרוב. “ירושלים לא בוערת”, כעס ידלין, “…זה לא טרור, אני הייתי בירושלים, ירושלים לא בוערת, ומי שרוצה שנחשוב שירושלים בוערת זה חמאס”.
עמוס ידלין (צילום: פלאש 90)
זה מה שקרה בירושלים בחודש שהחל יממה אחרי הראיון הזה: בקבוקי תבערה על כוחות מג"ב ועל מבני שלטון ישראליים, שוטר פצוע מיידוי אבנים, לוחמת הרוגה בפיגוע ירי, עוד פצוע בקרב כוחות הביטחון מהשלכת בקבוק תבערה, עוד שני פצועים בפיגוע השלכת מטען, פיגוע ירי נוסף, מהומות אלימות עם שוטרים פצועים, ירי זיקוקים לעבר בתי יהודים, הצתות, שריפה של ניידת משטרה, לינץ’ במשפחה יהודית, פיגוע דקירה עם פצוע קשה, ושלושה אנשי כוחות הביטחון שנפצעו בפיגוע השלכת מטען נוסף.
סטרוק והנדנודים
ידלין והאנשים שמכהנים היום בתפקידים שהוא מילא בעבר, כאמור אינם בני אדם רעים. אבל ככל בן אדם, גם הם מועדים לטעויות. וככאלה, הם חייבים מישהו - בכנסת, בממשלה, בעיתונות - שיפקח עליהם עין כל הזמן, וישאל אותם שאלות קשות כל העת.
קחו את השרה אורית סטרוק, זו שהאופוזיציה בכנסת ובתקשורת נהנית לחבוט בה וללעוג לה. לא מכבר גולל אריאל כהנא ב"ישראל היום" שרשרת של פניות ומכתבים ודרישות של סטרוק לדיון על הנעשה ברצועת עזה. מאפריל ועד ספטמבר 2023 היא התריעה לפחות 15 פעמים מפני התעצמות חמאס. “רוב הנשק והתחמושת של ארגוני הטרור בעזה מיוצרים בתחומי הרצועה. רוב החומרים המשמשים לייצור זה מגיעים לרצועת עזה מישראל”, כתבה לגלנט בחודש יוני האחרון. היא עסקה בביקורת על החלטת ממשלת בנט־לפיד להכניס מלט לבן לעזה, ועל ההחלטה שלהם להכניס לרצועה יריעות פלדה ופיברגלס ושאר מוצרים שסייעו לבניית נשק ומנהרות. היא ביקרה את הממשלה הקודמת, וחזרה וביקרה בישיבות הממשלה את הממשלה הנוכחית, שהיא עצמה חברה בה. ראש הממשלה, שר הביטחון, הקבינט, ראש השב"כ, ראש המל"ל, לכולם היא יושבת על הווריד. “אין בכוונתי להתערב בתפקידך כשר ביטחון”, כתבה לגלנט ביוני האחרון, “אלא שהסוגיה של מתן אפשרות נוחה לארגוני הטרור להתחמש בין סבב לסבב היא סוגיה אסטרטגית, שנראה לי שכל הממשלה צריכה לתת עליה את הדעת”.
אורית סטרוק (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)
סטרוק גם הבהירה בדוגמאות למה היא מתכוונת. אני מכיר את אורית סטרוק עשרות שנים. הרבה לפני שהפכה לחברת כנסת. היא נודניקית מהזן שמערכת הביטחון חייבת. בקיאה בכל, לומדת הכל, מתעניינת בכל, מטרידה עם שאלות על הכל. עוד עשרה כמוה - ואולי היינו היום במצב טוב יותר.
למה אני מביא את הסיפור שלה? כי לא יעלה על הדעת שגם אחרי שעברנו מה שעברנו, עיתונאים שמקבלים משכורת כדי לשאול שאלות ולא עושים את זה, מכלים את זמנם במאמץ ליירט כל איש ציבור שמבקש לעשות את עבודתו.
הרי מה הסיפור של התצפיתניות, שכולנו עסקנו בהן? למה אנחנו מתייחסים אליהן בהערכה? משום שהחושים שלהן העידו שמשהו לא טוב עומד בפתח, והן לא חששו להציף את התחושות הללו מול הפיקוד, שלא עשה עם זה כלום. אז למה התצפיתנית הזו היא מודל לחיקוי, ופוליטיקאי, שעושה את אותו הדבר בדיוק מול מערכת הביטחון, ראוי להשמצות? איך כל ויכוח עם גורמי הביטחון מוצג כדבר נוראי? כ"עימות"? כ"השתלחות"? כ"מתקפה"? להפך, שיתווכחו כל הזמן. שאחד יגיד כך, והשני יגיד אחרת.
חמ’'ל תצפיתניות, תמונת ארכיון (צילום: במחנה)
הרי מה האלטרנטיבה? שראש השב"כ יציג את עמדתו וכולם ימחאו כף? אתם רוצים עוד 7 באוקטובר? הרי מערכת הביטחון שרוצה להכניס פועלים מיו"ש ומסבירה שזה חשוב מאוד, היא אותה מערכת ביטחון שהסבירה אותו דבר בדיוק כשהיה מדובר בפועלים מעזה. לא כדאי שיהיה מי שיעמוד מולה? כמה פעמים שמעתם בשלושת החודשים האחרונים פרשן צבאי שמאתגר את מה שעושה צה"ל ברצועה? ששואל שאלות קשות? שבוחן אם אנחנו באמת בדרך הנכונה? הסטירה שחטפנו לפני שלושה חודשים הייתה אמורה לעורר את כולנו. לפחות ככל שהדברים אמורים בעיתונות ובהתנהלות שלה מול מערכת הביטחון, אנחנו נמצאים עדיין עמוק בתרדמת של 6 באוקטובר.
