אני רוצה רגע להמשיך כאן את הקו הנכון שהתחילו לפניי.
אם ניקח רגע צעד אחורה ונסתכל בפרספקטיבה על המצב עכשיו, בקושי 100 וקצת ימים מאז שטראמפ נכנס לתפקיד, אז ככה:
- בשקט בשקט, השיג מכסים טובים פי כמה מבחינתו ומבחינת ארה"ב עם מדינות אירופה המובילות, דרום ומרכז אמריקה, אסיה, ובעיקר בעיקר - סין העקשנית והלוחמנית, שכבר שנים משחקת משחק כפול בכך שנהנית מההטבות של השוק המערבי החופשי, אבל בעצמה לא מאפשרת תנאים דומים בחזרה - ובסוף נשברה גם היא.
- אחרי כל הסיבוב הקשוח הזה, אך שנשא פירות כאמור - השווקים חזרו לעצמם ולתלם שהיו בו קודם, ואף עם מגמות חיוביות יותר מקודם.
- אחרי כל הרעש והצלצולים על ה"אמבוש" לזלנסקי - רוסיה ואוקראינה סוף-סוף בדרך לסיום של המלחמה הארוכה וחסרת התוחלת הזו, כשאף צד לא באמת מרוצה (מה שכנראה מעיד שההסכם המסתמן “סביר” בסה"כ), וכשאפילו גדולי המתנגדים האירופיים לעמדה של טראמפ - מיישרים איתו קו עכשיו, כשמקרון לדוגמה מצהיר היום ש’גם זלנסקי מודה שהוא לא יוכל להשיג את כל השטחים בחזרה’.
- אפילו אצלנו, אם ננסה שנייה לצאת מנקודת המבט הפרובינציאלית שלנו (לא שחלילה היא הופכת את המלחמה הזאת לפחות מוצדקת אפילו במעט) - אבל גם כאן:
- טראמפ הצליח לשחרר בחינם (מבחינתו) את החטוף האמריקאי החי האחרון.
- הוא כנראה בדרך לסגור כאן את כל העסק הזה של המלחמה הארוכה בהיסטוריית הסכסוך (לא פוסל שתהיה כאן קודם מערכה עצימה נוספת כדי להפעיל לחץ נוסף לקראת סגירה)
- על הדרך מיצב את עצמו כזה שחמאס מפחדים מפניו (שחרור אלכנסדר + שיפור התנאים שלו בשבי מרגע שטראמפ נבחר) וגם זה שבזכותו חטופים בכלל משוחררים, כשהמשפחות והתקשורת מנשקות לו את הרגליים.
- באקלים הנוכחי במזרח התיכון - לא מופרך בכלל שגם יצליח להכניס לכל זה גם הכרה הדדית של ישראל עם סוריה ואף לבנון, ובכך יצליח במקום שכל קודמיו נכשלו בו במשך כמעט 100 שנה.
- אני מסכים שאיראן זו השאלה הגדולה. נחכה ונראה איך הדברים יתפתחו, כרגע אנחנו עוד בעיצומו של ה’משחק הטראמפיסטי’, שאגע בו תכף. מה שחשוב לזכור, זה שבדומה לנקודות הקודמות - נצטרך לשפוט את התוצאה לפי נקודת המבט האמריקאית, ולא הישראלית.
כלומר, למעשה - טראמפ משיג פחות או יותר כל מה שרצה והכריז שישיג, ובמהירות מדהימה. הוא עושה זאת ע"י שימוש תכוף בשיטת ה’איום מוחץ וחד-משמעי’, שלאחריו “התקפלות”, כביכול. הטלת מכסים אסטרונומיים רק כדי להקפיא אותם לאחר מכן, תוכנית פינוי הרצועה שלפתע לא שומעים עליה מילה, איום פלישה לפנמה, ועוד.
אבל, וכפי שיודע כל אסטרטג מתלמד - מאזן כוח והרתעה עובדים רק בשילוב של כוח ממשי יחד עם כוונה אמיתית להשתמש בו במידת הצורך. ולכן, הקאץ’ הקטן-גדול בשיטה הטראמפיסטית, שהוא זה שהופך את השיטה הזאת ליעילה כל-כך פעם אחר פעם - זה שהוא לא באמת תמיד מתקפל, והוא בהחלט מממש לא פעם את האיומים שלו - גם בניגוד לכל התחזיות. הנקודה הזאת היא זו שהופכת אותו ללא צפוי במיוחד, וכתוצאה מכך - הופכת את האיומים שלו לממשיים ואפקטיביים.
קצת כמו הילד הזה בבית הספר, שאמנם היה קטן פיזית מהרבה מהחברים האחרים, אבל בגלל שהיה לו שם של ‘משוגע’ אז לא היו מתעסקים איתו גם ילדים גדולים ממנו בכמה רמות? רק שכאן לא מדובר בקטן, אלא בגדול - הכי גדול, והכי חזק, שגם אין מישהו גדול יותר או חזק יותר מעליו, שיכול לרסן אותו.
אני לא אשקר - גם אותי מחליא לראות את טראמפ לוחץ ידיים עם אל-ג’ולאני ומלבין אותו עבור כל העולם.
אבל צריך לומר ביושר - הוא בסה"כ ממשיך את המסורת המערבית הצבועה משהו (כולל שלנו עצמנו אגב, עם שיתוף הפעולה האדוק שלנו עם השעה הפרסי עד נפילתו, שהיה רודן גדול ואיום, ועד הזיוע הבטחוני שלנו למשטר האפרטהייד הדרום-אפריקאי), אך גם ההגיונית בסה"כ.
עם כל הרצון האחר והסלידה, אנחנו לא יכולים לבחור עבור עמים אחרים את המנהיגים שלהם (או את הערכים שלהם), רוצחים מתועבים ככל שיהיו. אם מבחינת העם הסורי זהו השליט הלגיטימי, בטח אחרי 15 שנה של מלחמת אזרחים עקובה מדם בה כולם טבחו בכולם - אז אין הרבה שאנחנו בתור המערב יכולים לעשות עם זה (וזה לא שזה לא נוסה כבר בעבר, בכישלון מוחלט יש לומר). יש כאן פוטנציאל לייצוב והרגעת האיזור לשם שינוי, וליצירת מאזן כוחות חדש - וכל מי שרוצה להוביל משהו בעולם, חייב להיות חלק בתהליך כזה (ואני רומז בעקיפין כאן גם אלינו, כמובן).
ואגב, בשולי הדברים - למי שעוד חלם על עבודה דיפלומטית ישראלית להסיט את ארה"ב מהלפיתה הקטארית - יכול להמשיך לחלום:
לא מוגזם לומר שעל-פניו ולפחות ברמה הכלכלית - מדובר באחת השותפות הקרובות והמרכזיות ביותר של ארה"ב כיום, יותר מישראל אפילו.
לנו עוד יש את היתרונות של תרבות וערכים משותפים, שיתוף אינטרסים טכנולוגי כמו גם צבאי-מודיעיני, לובי יהודי חזק באמריקה, ומיקום גיאוגרפי ייחודי - אבל חשוב מאוד להמשיך לעבוד על-מנת לשמר את זה. זה לא מובן מאליו בכלל.
