באסטוני אגב התראיין אחרי המשחק ושיבח את לאמין מאוד.
לא יודע מי החליט שזאת תמונה שמשפילה את לאמין.
לייק 1
בלינגאם.
אולי משפילה זה מילה קיצונית מידי אבל זה מראה שבאסטוני עליון על לאמין
בכל מקרה לאמין משעשע אותי. הוא יודע לעשות טראש טולק ולהחזיר. לא פריאר
לייק 1
זה כן.
גם נראה קשוח יותר בלי הגשר בשיניים.
גם ראפיניה עקץ, ועקץ בענק, ומוזר שזה לא עשה רעש פה. הוא חגג עם הצבעה על התחבושת בכף היד בהתרסה לניקו מיחיץ’, רופא ריאל מדריד לשעבר, שטען שהתחבושות הן כדי להסתיר הזרקות.
6 לייקים
אף אחד לא הכיר את הסיפור פה…
אולי הרופא של ריאל יודע דבר או שניים על תחבושות ועל הזרקות, אין לדעת למה הציף את העניין הזה.
לייק 1
מיחיץ’ עדיין בריאל? הוא לא פוטר לפני איזה שנה או שנתיים אחרי הפציעה השנייה של גולר?
כן, סיים אז את תפקידו.
כולם כבר השלימו עם האליפות שלנו חוץ מההתאחדות.
בניסיון אחרון , הם מינו את סוטו גראדו לדרבי.
לייק 1
קצת נשכח מזכרוני מאז אתמול ועד עכשיו, אבל בטח שמתם לב שטראוויס סקוט זה נחמד ויפה, אבל אורח כבוד אחר היה אתמול גם הוא ביציע -
(*) - Nine-Nine כמעט הייתה התוצאה אתמול.
5 לייקים
סיד לאו האהוב כתב טור מעניין מאוד שמבחינתי מסכם נפלא את העונה שלו - האיש שכמעט עזב, מוביל את ברצלונה לסף אליפות חלומית
ברצלונה לא הצליחה להשיג את השחקן שרצתה – אז היא פשוט נאלצה להסתפק בטוב ביותר. בסיומו של עוד אחר צהריים פראי, שמח ומתיש – עוד קלאסיקו שהלך לכיוונה – הקפטן קרא לכולם להיכנס למרכז מונז’ואיק. וכאשר רפאל דיאס בלולי קורא, החברים שלו עוקבים אחריו – כל הדרך עד התואר. לכן, ביד אחת מונפת, פרק עטוף בתחבושת כחולה שמורם מעל הקהל כסמל של כוח, הברזילאי שהיה טוב מכולם – בכל מקום – אסף את כולם והוביל אותם לסיבוב כבוד משותף. הגיע הזמן להודות; הגיע גם הזמן לקבל תודה.
הם הרוויחו את זה ביושר. ריאל מדריד, זו שהייתה אמורה להיות בלתי מנוצחת, הובסה שוב. יום ראשון היה הפעם הרביעית העונה – שיא שלא הושג ב-125 שנות יריבות: ארבעה ניצחונות בארבע ערים שונות. ברצלונה כבשה ארבעה שערים שהצטרפו לשלושה, חמישה וארבעה בקלאסיקוס הקודמים – מעגל שנסגר. הראשון היה ההצהרה שהתחילה את הכל, הכרזה על כוונות בברנבאו; השני הביא את הסופרקאפ מערב הסעודית; השלישי החזיר את גביע המלך מסביליה; ועכשיו – הליגה כמעט שלהם. ניצחון 4:3 שהגדיל את הפער לשבע נקודות עם תשע בקופה – הדאבל כמעט הושלם.
והם יצאו לדרך – מוחאים כפיים, מנופפים, מקפצים – כי מי שלא עשה זאת, כך לפי השלטים, היה מדרידיסטה. בתא הכבוד, טראוויס סקוט הביט בכוכבים. מתחתיו, במקום שבו אוהד זרק לוויניסיוס ז׳וניור כדור חוף לשחק איתו, הניפו דגלים ושרו שירים. כמעט כל 50,319 הצופים באצטדיון האולימפי לא מיהרו הביתה – שמחים לספוג כל רגע מהחוויה – ומאות האוהדים שמאחורי כלוב הזכוכית, הרחק ביציע האורחים, פשוט לא הייתה להם ברירה אלא להישאר עוד קצת ולתהות מה היה יכול להיות. אף אחד לא דמיין שיגיעו לרגע כזה, לא כשהכול התחיל באוגוסט – בטח לא כך.
חלקם לא חשבו שיהיו כאן בכלל. אז, השוער שזה עתה השלים דאבל כבר לא היה שוער – ווצ׳ך שצ׳סני החל את הפרישה שלו במרבלה, יושב על החוף עם סיגריה ביד. כשהתקשרו אליו, הוא שיחק גולף עם בנו; עכשיו הם שיחקו שוב – רק שכאן היה מדובר בכדורגל על כר הדשא של מונז’ואיק, והמשפחות שעברו את כל זה יחד הוזמנו להצטרף לחגיגה. גם ראפיניה לא חשב שהוא יהיה כאן – בטח לא כמנהיג הקבוצה בדרך לאליפות. אבל הנה הוא – כובש עוד צמד ביום שבו זה הושג – מחזיק בתואר שחקן המשחק פעם נוספת, גם אם התעקש שברצלונה עדיין צריכה עוד ניצחון ושהיה נותן את הפרס למישהו אחר.
ובכל זאת? אולי זה בכלל צריך להיות ״בגלל״? אולי דווקא בגלל שראפיניה חשב שהוא בכלל לא יהיה כאן – בגלל שהיו כאלה שלא רצו שהוא יהיה, ואחרים שכן רצו, מאוד מאוד – הוא עשה יותר מדי כדי לוודא שהם צדקו. ״אפילו בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי לחוות רגעים כאלה״, הוא אמר, אבל אולי זו דווקא האפשרות להיפרד – זו שגרמה לו להפוך למנהיג שכזה. אולי, במידה מסוימת, זו הייתה התערובת של דחייה וחיבה שהציתה אותו; אולי זה מה שהפך אותו לשחקן הטוב ביותר בספרד העונה.
ובכן, ״הטוב ביותר״ הוא עוד מונח שכדאי אולי להצמיד לו סימן שאלה. אף אחד לא משחק כמו פדרי – וסביר להניח שאף אחד גם לא יכול. רוברט לבנדובסקי הוא מלך השערים של הקבוצה, שער למשחק בגיל 36. לאמין יאמאל הוא משהו מטורף – את זה כבר יודעים. אפשר גם לדבר על איניגו מרטינס וז׳ול קונדה, ובצדק. ושצ׳סני? הוא הסיפור של העונה הזו – או של כל עונה אחרת. מעבר לכך, מדובר בהצלחה קבוצתית, בהנהגתו של האנסי פליק. אבל פליק טוען שראפיניה הוא ״הדוגמה הברורה ביותר לאיך הקבוצה הזו עובדת״ – קופץ לכל מאבק, סוחף את כולם אחריו – ואין אף אחד שעשה מה שהוא עשה: דאבל, עם 34 שערים ו-25 בישולים, כשזה בכלל לא על הסטטיסטיקה. ״מעולם לא היה לי שחקן כמוהו״, אומר המאמן.
וגם ראפיניה עצמו לא היה מעולם שחקן כזה. פליק האמין בו כשאחרים לא – אפילו כשהוא עצמו כבר לא היה בטוח. ביום שבו פליק מונה למאמן, הוא התקשר לברזילאי ואמר לו שהוא סומך עליו. באותו זמן, ברצלונה חיזרה באופן פומבי אחרי ניקו וויליאמס – בניסיון לשחזר את החיבור והחברות עם לאמין יאמאל שהיה כל כך מוצלח בנבחרת ספרד – וכדי שזה יקרה, ראפיניה לא רק היה צריך לפנות את מקומו באגף, אלא גם להסכים לעזוב, בעסקה שתכניס לקבוצה את הכסף הדרוש כדי ללחוץ על אתלטיק בילבאו למכור.
תמונה אחת התחילה להסתובב במהירות – ניקו וויליאמס בחולצה של ברצלונה, עם הספרה 11 על הגב. המספר של ראפיניה. ואם זה היה רק פוטושופ, שפרסם איזה אינפלואנסר, ואם זה בכלל לא היה אמור לשנות – זה שינה. ראפיניה הודה שזה כאב לו, וכינה את זה ״חוסר כבוד״. הוא ידע שהחלום הזה לא מגיע רק מבחוץ – שחלק מחברי ההנהלה מסתכלים עליו ורואים סימני דולר. והוא גם ידע שהמאמן הקודם שלו לא באמת האמין בו – או לפחות ככה הוא הרגיש. וזה לא רק היה בראש שלו: מתוך 60 משחקים תחת צ׳אבי, ראפיניה השלים 90 דקות רק בשבעה – פעמיים בעונה הראשונה, חמש פעמים בשנייה.
״השיחה מהאנסי פליק הייתה מאוד חשובה בהחלטה שלי להישאר״, הוא אמר – הזמנה לעמוד מול הלחץ, לא לאפשר לאף אחד לדחוף אותו החוצה. משהו בדבריו בלט: כשסיפר את הסיפור הזה, הוא ציין שפליק הצליח להרגיע אותו ״למרות שהוא לא מכיר אותי או ראה אותי מעולם״. וכשהם כבר נפגשו – ההבטחה קוימה. העונה הזו, ראפיניה שיחק 90 דקות מלאות ב־22 מתוך 29 ההרכבים שלו בליגה, והוא היה על הדשא בכל דקה בשמונת משחקי ליגת האלופות האחרונים – 11 משחקים מלאים בסך הכול במפעל.
זה כמובן תוצר של יכולת, אבל גם משהו שמזין את עצמו.
״היום אין לי פחד, אני לא מרגיש לחץ, שאני חייב לעשות משהו טוב כדי להישאר על המגרש״, הוא הודה. וזו גם שאלה של טקטיקה: שינוי האגף – לאמין יאמאל מימין, ראפיניה משמאל עם אלחנדרו באלדה שמצטרף מאחור – התאים לו הרבה יותר ממה שחשב. גישה ישירה יותר, שטח לרוץ אליו – וזה עבד.
התוצאות היו יוצאות דופן – יש בו עיקשות שמורגשת בכל פינה במגרש. הוא כבש 13 שערים ובישל תשעה נוספים בליגת האלופות – מעורב ביותר שערים מכל שחקן אחר בתולדות המפעל. בליגה, רק אלכס באנה יצר יותר מצבים, ורק לאמין יאמאל בישל יותר ממנו. בסך הכול, 18 שערים ו-11 בישולים בלה ליגה – כולל שניים ובישול במהפך מ־3:1 לניצחון 4:3 על סלטה, והשער שאיזן מול ויאדוליד ואיפשר לברצלונה להגיע לקלאסיקו כשהיא יודעת שניצחון גומר את זה. זה היה גם הוא שכבש את השער המאוחר שאמור היה לשלוח את ברצלונה לגמר ליגת האלופות, רק ארבעה ימים לפני כן. ואז, ביום ראשון, הוא כבש את השלישי והרביעי – אלה שהשלימו את המהפך מול מדריד וחתמו, כמעט סופית, את האליפות.
״פליק שינה לי את הקריירה – אני חייב לו את העונה הכי טובה שלי בחיים״, אמר ראפיניה. אבל זה לא רק המספרים, ולא רק המאמן. בקיץ, שחקני ברצלונה הצביעו על הקפטנים החדשים של המועדון. ״מעולם לא דמיינתי שיבחרו בי״, הודה, אבל הם ראו בו משהו מיוחד. דווקא הבלתי-צפוי הזה, ההבעה הכל כך מוחשית של אמון, הפכה את המחויבות שלו לעמוקה עוד יותר. הייתה שם חמימות, אפילו הכרת תודה. וגם – היו אנשים להוכיח להם שטעו, ואנשים חשובים הרבה יותר – להוכיח להם שצדקו.
״אחרי שקראתי שהולכים למכור אותי, שהמועדון לא מאמין בי, אחרי ששמעתי את העיתונות מדברת נגדי – מעולם לא דמיינתי שאני אהיה אחד הקפטנים״, הוא אמר. ״קפטן צריך להילחם – עבור המועדון, הסמל, החברים שלו. תמיד ניסיתי לדאוג שכולם ירגישו חלק מהקבוצה. זה לא רק עניין של לענוד את הסרט. התחלתי את העונה הזו עם מנטליות אחרת. זו גם שאלה טקטית, וגם מנטלית. האמון שיש למאמן ולשחקנים בי – הוא חשוב מאוד״.
האמון שלו בהם – גם הוא – הרצון להוביל, לעשות הכול בשבילם: לגלם את הקבוצה הזו, את הזהות שלה, את האנשים שלה. כשראפיניה הודה שכאב לו על דני אולמו כשלא הצליחו לרשום אותו בגלל בעיות כלכליות, ושהוא מבין שחקנים שחושבים פעמיים לפני שהם מצטרפים – זה אולי נשמע כמו משהו שקפטן לא אמור להגיד. אבל בעצם, זה בדיוק מה שקפטן צריך להגיד. לא סיסמה ריקה או משפט מתוקשר לעיתונות – אלא אמפתיה, מודעות, תמיכה.
וגם גאולה. על כל הספקות – הוא נשאר. ועכשיו תראו. הוא יודע שכדורגל יכול להיות דבר מחורבן מבפנים – הוא גם יודע שלמרות זאת, זה יכול להיות נפלא שם בחוץ. ודווקא בגלל הזמנים הקשים, הוא יודע להעריך את כל זה עוד יותר. כי בסוף, אין דבר טוב יותר מלהיות כאן, ברגע כזה – לקרוא לחברים שלך, לאסוף את כולם לחגיגה על משהו יוצא דופן שהרווחתם ביחד.
10 לייקים
סיום עונה של פראן צריך להודות . האכיל כמעט את כל הפורום כובע, נראה לי ליאור היחיד שהאמין בו.
באמת סיפור מיוחד.
7 לייקים
עוד נחפור כולנו בדיון סיכום העונה שאיל יפתח מחר אם ירצה המסי, אבל בטח שמתם לב שמעבר לכל המחמאות על הכדורגל היפה, זו גם העונה הכי הישגית שלנו מאז 2015.
יא אללה שלך האנזי פליק
יא אללה שלך לאמין ימאל
5 לייקים
יהיה סיכום מחר. וזה לא קשור למסי, אלא רק לפדרי, רק אליו.
עוד אנקדוטה קטנה והזויה:
עדכון סופי של משהו שכבר דיברנו עליו לפני כמה שבועות:
במחזורים 1-12 עשינו 33/36 נקודות - 92% הצלחה (תישרפי אוססונה)
במחזורים 13-20 עשינו 6/24 נקודות - 25% הצלחה
במחזורים 21-36 עשינו 46/48 נקודות - 96% הצלחה (תישרפי בטיס)
9 לייקים
כך נראה פולני מאושר.
לא ימאס לי ממנו לעולם.
יש גם וידאו של החגיגות בחדר ההלבשה אחרי אספניול. כולם קופצים ומשתגעים, ושסני יושב ככה עם סיגר על ארונית ולא מבין למה כולם קופצים, מרימים את הידיים ומראים שיניים.
אני יהיה הבומר וקצת יגיד משהו לא פופלארי במצעד הוא נראה מציע לברנאל לעשן. זה עובר את הגבול .
אם הוא מעשן זכותו אבל יש גבול . שישמור את זה לעצמו.
כן אני יודע אני בומר
טוב, אז מה קונים?
- 4-0 חלק על הראש שלהם, ברור שקולדפליי
- רמונטדה? בגמר גביע? בהארכה? קל מדי
- ניצחון והבטחת אליפות אחרי פיגור כפול דההה
0
מצביעים
מעניין.
אחד הפוסטים אוחד לנושא קיים: ההנהלה של בארסה: יש פיירפליי, מה עם ויקטור ואולמו?