הבעיה הכי גדולה של ריאל מדריד של אנצ’לוטי, ומה שמסמל אותה יותר מכל בעיניי, זה שפשוט אין לי שום ציפיות ממנה. אפס. לא כיחידים, ולא כקבוצה.
כל השנים שאני אוהד ריאל מדריד, איך ששמות שחקני ההרכב היו עולים לפני המשחק - הייתי מתחיל לדמיין בעיני רוחי את ההתפתחות הצפויה של המשחק. החל מימי הגלאקטיקוס, שם כל שם ושם היה מעביר בי צמרמורת של התרגשות לקראת הקסמים שאני עתיד לראות ; דרך הימים הגדולים של כריסטיאנו את מרסלו, שידעתי תמיד שיצליחו לבשל שם משהו באגף השמאלי ; ועד ימי השלישייה האגדית של זידאן, שמשעמם ככל שהיה, ידעתי בדיוק מה אני הולך לקבל מהקבוצה - הגנה חזקה וקישור יציב שמחזיק את האמצע.
בריאל מדריד של אנצ’לוטי - כלום. נאדה. צרצרים.
אני מסתכל על ההתקפה - meh.
אני מסתכל על הקישור - בעע.
אני מסתכל על האגפים - נו שוין.
אני פשוט לא רואה מאיפה תגיע הישועה, מאיפה יגיע הגול.
ולכן, כשהתקוות והציפיות כל-כך נמוכות, נותר לי רק להיות מופתע.
אני מופתע כשלפדה מתלבשת הבומבה.
אני מופתע כשוויני מצליח גם לעבור שחקן וגם למסור נכון באותו מהלך.
אני מופתע כשבנזמה מזכיר שפעם הוא היה שחקן כדורגל (וואו, כמה מזמן זה נראה פתאום).
אני מופתע כשאנצ’לוטי עושה את החילוף הנכון, ועוד יותר מופתע כשזה גם בזמן הנכון.
ועם כל-כך הרבה הפתעות, אני בטח לא מופתע במשחקים כמו הערב. אני לא מופתע כשאנחנו לא מצליחים לכבוש, ואני לא מופתע שאנחנו לא נראים טוב.
כשקרן האור היחידה שלי בהרכב, זה שחקן בן 20 שאינו שחקן הרכב קבוע, ושאפילו לא החליטו מה העמדה שלו עדיין - אז אני בוודאי לא מופתע.
ואין שום סיבה בעולם שזה ימשיך להיות המצב.
אין שום סיבה שלא תהיה לנו תוכנית משחק, שלא נדע לאן אנחנו הולכים, ושלא נדע למה אנחנו אמורים לצפות מהקבוצה שלנו. ובטח שאין שום סיבה שכל הדברים האלו יזעקו לשמים כבר שנים, ושאף-אחד לא יטרח לעשות משהו בנושא.
ולסיום, בכל זאת נקודת אור אחת מהמשחק הזה -
לפחות יש אחד שאפשר לסמוך עליו שישמור על הסטטיסטיקה שלו: