אתמול ב-20 בספטמבר הוא היה אמור לחגוג יום הולדת 60. אחותו של מודי בראון סיפרה על השיחות האחרונות בינהם: הוא תכנן לפרוש מאולפן יגת האלופות שכן לדבריו חווה שיימינג ברשת, ‘צפה’ שיום יבוא והוא יחלה במחלה הארורה הזו, הצטער על כך שחיי בסטרס שנים רבות (אותו הסתיר מהקהל) והכתבה לראת הגמר בין ריאל מדריד לליברפול הייתה למעשה הגשמת נבואת הפרידה שלו מהתקשורת.
קודם כל קראתי בסקרנות כל פסיק ומילה אבל נהייתי עצוב. אני יודע שמה שרואים משם לא רואים מכאן. אני לא יודע מה היו השאלות עליהן נשאלה על ידי נתנאל סמריק בתוכנית ‘קול הכבוד’ בגלי צה"ל דיגיטל אבל מאוד הייתי רוצה לשמוע דברים שמחים על איש שכולנו אהבנו גם אם דיברו המון בשבחו - על כך שהגשים את החלומות שלו בערוץ, על הרעיונות פורצי הדרך שלו באולפן, על צעירים שלקח תחת חסותו וכיוון אותם, אולי על משהו אחר נוסף שרצה לעשות או להקדיש יותר זמן, סיפור גדול שלא ידענו (סיפור שמח) וכן הלאה. על הדיכאון בגלל הסרטן וכן הלאה אין מה לכתוב בכלל, עצוב. רק בריאות לכולם!
האמת שאני ממש עצוב מזה שאין באמת מי שיכול לדחוף את תקשורת הספורט קדימה בהעדרו. גם טל פרידמן קצת מתקשה למלא את הנעליים העצומות שלו, ונראה שהוא לא מצליח להתחבר לקטעים שכתובים לו.
הלוואי והייתה דרך לקחת בחלקים הללו של הקראייטיב חלק. יש כל הרבה דרכים להרים את האנרגיות הפאנלים המרדימים של וואן וספורט 5.
מה שכן אני חייב לציין לטובה את דוידוביץ’ שמנסה לייצר דברים מעניינים בצ’רלטון.
אולי זו קצת דעה לא פופולרית, אבל לא חושב שהוא דחף את תקשורת הספורט קדימה בשנים האחרונות. אולפן ליגת האלופות הוא כבר לא מרענן וחדשני אלא לגמרי outdated ששיאו איפשהו לפני 18 שנה. לפני משחק ממוצע בליגה הספרדית אורי קופר נותן פרה גיים איכותי ומושקע יותר מכל באי האולפן ביחד. בליגה המקומית אני מעדיף את יונתן כהן כמנחה. מודי עשה דברים יפים בקריירה אבל הערוץ הזה במצב רע וקשה מאד לשנות או להשפיע על זה.
מבין מה אתה אומר, עם השנים זה נהיה הומור מאוד ספציפי שמצחיק רק את הסובבים בפאנל, ועדיין, היכולת של האולפן הזה לייצר תוכן ונראטיב היא זו שיצרה תקדים לכל היתר. עם כל האהבה לרופא, זה לא רק עיניין של הנתונים, אלא ההנגשה של המשחק ולהפוך את זה ל event.
אפשר להפוך את זה ליותר עכשווי, ואפשר לייצר לזה נראטיב טוב יותר.
לדעתי גם הערוץ שינה את המטרות שלו או דרך הגשת התוכן שלו, בלי להגיד את זה כמובן. התעסקות יותר בצהוב, חברי הפאנל האחרים וכן הלאה. אני לא חושב שמודי עשה בדיחות מאולצות או ניסה תמיד להצחיק. לדעתי בלעדיו המצב היה יותר גרוע. בעידן הרשתות החברתיות אתה רואה גול בטוויטר כבר אחרי דקה ואת ההרכבים אף אחד לא מגלה באולפן, אנחנו חיים את זה לבד במארקה בלי התיווך של היתר. האם לאולפן יש מקום כרגע? כן, אבל במתכונת קצרה יותר לטעמי, וכתבות איכותיות עדיין יכולות לרתק את הצופה. גם את הלאחר מכן הייתי מקצר. אולי זה בגלל מכבי חיפה אבל ביום שרציתי לראות תקצירים ראיתי שחיכיתי איזה חצי שעה עד שמתחיל משהו…
עמיר פלג עם “מצעד השדרים והפרשנים” בכדורגל הישראלי, הוא חובט כמעט בכולם מה שנקרא, הכתבה ב-‘ידיעות אחרונות’, הנה הדירוג.
חייב לומר שיש התעלמות די מוחלטת מ-One משום מה וזה לא הוגן - אין כאן את רז אמיר, גל ברקן ואחרים, כנ"ל הפרשנים כמו אורי קופר.
שדרים:
שלומי דניאלי
יורם ארבל
לירן שכנר
שרון דוידוביץ’
רן מלובני
מוטי חביב
רמי וייץ
שרון ניסים
עמיחי שפיגלר
יונתן כהן
נדב יעקובי
פרשנים:
אסף כהן
גיא לוי
מוטי איווניר
ניר לוין
ג’ימי טורק
ניר סביליה
שלמה שרף
שייע פייגנבוים/אלון מזרחי
עומרי אפק
אושרת עיניי
אורי אוזן
אייל לחמן
אלי גוטמן
שגיא כהן
אבי נמני
אני לא חושב שמי שמדבר הרבה בהכרח צריך לספוג ביקורת, זה גם מתפקידי צוות השידור. כנ"ל ההתלהבות של נדב יעקובי שזו הזייה שהוא מדורג אחרון. הוא חיי את המשחק נפלא בעיניי. כל כך הרבה משפטים מהעונה שעברה כשריאל מדריד זכתה בליגת האלופות שהפכו למטבעות לשון ‘הנה זה בא’ וכן הלאה. לדעתי הדירוג שלו הזיה, לא נהנה לשמוע את גיא לוי למשל. לגבי אבי נמני זה באמת קצת מעצבן.
הדירוג הקצר שלי:
שדרים:
נדב יעקובי
לירן שכנר
רז אמיר
שרון דוידוביץ’
מוטי חביב - בעיקר כי הוא כל כך מתלהב גם בהפועל רעננה נגד הפועל עכו.
יורם ארבל שני??? באיזה עולם בדיוק?!
הבנאדם לא שם לב מה קורה על המגרש, מתבלבל בין שחקנים, משדר באדישות וישנוניות וגול מטורף ככל שיהיה מסתכם ב״זה נכנס״ או ״איזה גול של X” בטון של אחות בתינוקיה בלילה.
לדעתי לירן שכנר בוודאי מעליו ומבחנתי גם מעל דניאלי אם כי אני מודה שאני פחות מכיר אותו.
גם בגזרת הפרשנים, להגיד שגיא לוי שני זה עלבון לאינטליגנציה.
וכמה ששגיא כהן, אפק ואוזן חופרים הם בחיים, אבל בחיים, לא יותר גרועים משלמה שרף.
הדבר היחיד שאני מסכים איתו זה אבי נימני במקום האחרון אחרי תחרות צמודה עם שרף וגוטמן.
כשאני שומע שלמה שרף תמיד קופץ לי ‘מי זה הסידיבה הזה, לא זז, לא עושה תנועה’ (מכבי תל אביב לפני עשור). סתום ברמה מעיקה.
נדב יעקובי בתכלס מאוד מקצוען, ידע נרחב ובא תמיד מוכן. קצת נופל לכל מיני דאחקות ילדותיות תלוי פרשן שלידו המתאימים יותר ל smalltalk בשידורי אופני כביש הנמשכים 4-5 שעות.
ועמיחי שפיגלר הכי גרוע. הכי. התלהבות כזו מעושה… בלתי נסבל.
יורם ארבל שייך לעבר, לא נעים בכלל לאוזן.
ובכלל לקנא בשידורים מחו"ל. אנשים עם כמות ידע, עם חיות במשחק, עם הבנה, אנחנו עוד לא שם.
מסכים כמעט עם כל מה שנאמר כאן, וחותם פחות או יותר על הדירוג של דור. כן, כולל ‘שקיא’ כהן. עם כל החפירות והפרשנויות הטקטיות המוגזמות שלו, בסוף הוא אחד הפרשנים היחידים שאני מרגיש שמביא לי לפעמים ערך מוסף - ניתוח טקטי של המאמן שלא שמתי לב אליו, ידע נרחב, זווית מעניינת. בטח יותר טוב מכל המאמנים המקומיים ה"מומחים".
לי אישית היה קשה עם הגרסה הישנה של נדב יעקובי, והאוננות המוגזמת שלו על ברצלונה של רונאלדיניו ואח"כ גם של פפ (אוננות אליה הצטרף שגיא כהן בחדווה רבה). דווקא הגרסה ה"חדשה" שלו, שבה הוא סתם מתלהב מכל דבר, הרבה יותר כיפית בעיניי.
דווקא עם המשפט הזה אני לא מסכים. אכן יש לנו מה לקנא בשידורים מחו"ל, אבל ממש לא בגלל איזה ידע או הבנה יוצאי דופן. להיפך בעיניי - מה שנחמד כ"כ בשידורים מחו"ל, זה חוסר היומרה שבהם. לא מנסים להיות יותר מידיי מתוחכמים, להתנשא (על השחקנים, על המאמנים, על השופטים ובטח על הקהל בבית), אלא פשוט משדרים את המשחק כמו שהוא, בהתלהבות כנה ואמיתית.
בד"כ גם משתדלים להביא איזה שחקן עבר או איזה פרשן מקומי (ספרדי לכדורגל ספרדי וכו’), אבל שוב - לרוב הוא לא מביא איזו פרשנות מרתקת, אלא רק סתם מוסיף קצת צבע ואותנטיות.
[אני מדבר בעיקר על שידורים אנגליים (ואמריקאיים), וגם קצת צרפתים (אני דובר את השפה). אני מניח שאלה השידורים שרובנו כאן מבינים ומדברים עליהם. בשידורים הספרדיים או האיטלקיים אנחנו יכולים להתלהב חיצונית מהצבע ומהסגנון, אבל אני מניח שרובנו לא באמת מבינים מה הולך שם.
אגב, יצא לי לשמוע גם שידורים ברוסית - איום ונורא. אני לא מבין מילה כמובן, אבל בשידור האנגלי של ההלווייה של המלכה אליזבת’ כנראה הייתה יותר התלהבות ממה שהיה שם.]
בעיתון עצמו קראתי כי הוא הבהיר כי הדירוג מתייחס, אגב, ראיתי: לכל השדרים שמשדרים את ליגת העל\נבחרת\משחקי הישראליות באירופה.
זה הטיפוס בגדול, הדירוג עוד מילא, “התיאור” שלו לגבי כל אחד זה באמת קצת רוע ובתור אחד שבפרק זמן לא מבוטל רצה להיות שם - אני הרבה יותר זהיר בדברים שאני כותב (עד שמדובר על כתבה ממש גרועה שעולה לאינטרנט - לא ערוכה, הכותרות המשקרות וכן הלאה).
אני כן יודע שמבחינתי נדב יעקובי זו תמיד חוויה, דווקא כעיתונאי פחות עף על הכתבות שלו וכן הלאה, לא מרגיש שהוא חידש לי יותר מדי בדברים שאני בקיא בהם. יורם ארבל, אלא אם כן זה משחק של ברצלונה ויש הצגה\ליאו מסי בשיאו - קצת מרדים, אלה לא אותן האנרגיות.
אסף כהן באמת פנטסטי, לדעתי הוא תמיד נמצא במשחקי ביניים האלה ומפרשן את הכדורגל נבחרות\הולנד\משהו לא ממש אטרקטיבי בליגת העל, לא יודע מהן הסיבות. כנ"ל בפרמיירליג אגב.
רמי וייץ? כשמשהו לא בא לו בטוב הוא מבאס וגורם לך לרצות לכבות את הטלוויזיה ובאמת כאחד שאוהב מספר - הוא מטיל עליך עומס של נתונים לא רלוונטיים.
לגבי One אולי זה כרוך בתשלום נוסף(?) מצידם או שהם רואים את זה כלא נחוץ אבל צר לי שאנחנו לא מקבלים שום טעימה מהשידור הספרדי. זו שפה כל כך כיפית שאפשר ללמוד מהר וליהנות ממנה. אני הייתי משדר בפלייסטיישן עוד ב-2008.
לשגיא כהן יש את החסרונות שלו ולא כדאי להיות זה שהוא שם על הכוונת אבל הוא כן פרשן רציני לדעתי שמבין בטקטיקה, בהחלט שולט בחומר, תמיד היו לו את השמות הספציפיים שהוא היה מאדיר ואהבתי: ראול-גיגס-פויול-קנבארו ואפשר להוסיף את מסי. אולי גם כי הוא מזכיר לי את אולפן ליגת האלופות של פעם.
אני מת על השידורים האיטלקים. אנשים פה לא טובים בשום דבר חוץ מאוכל אדיר וידע עצום בכדורגל. גדלתי על סאקי, קפלו ואחרים שממש לימדו אותי כדורגל בזמן שהקשבתי להם.
לפעמים סאקי סיפר על שיחות והתייעצויות שהיו לו עם פפ בזמן שאימן את באיירן (כתבתי בזמנו על זה, אני חושב שבפורום הקודם. סאקי סיפר איך פפ התקשר אליו כדי לדון באיך לשחק מול אתלטי בחצי גמר האלופות. סאקי גם דיבר על מה שיספרו לו שחקני באיירן על האימונים עם פפ, וזה היה ממש מרתק) או על שיחות עם שחקנים ששפכו אור על דברים שאנחנו, שרואים דברים רק מבחוץ ובחיים לא התקרבנו לאנשים האלה, בחיים לא יכולנו לדעת.
גם אחרי המשחקים, בזמן הראיונות עם העיתונאים, סאקי או קאפלו היו “מתפרצים” לראיון ושואלים את החבר שלהם (קרה המון פעמים עם פפ ואחרים שעברו באיטליה) שאלות מעניינות שהיו נותנים insight אחר שלא היית מקבל אותו מראיון רובוטי עם עיתונאים.
אם זה לא פרשנים אז גם האורחים היו מעניינים, וכך למדתי להכיר את אנצ’ולוטי בזמן שיחות עם המאמנים האלה שאף פעם לא היו בנאליות ותמיד היה אפשר ללמוד מהם משהו חדש.
ובנימה אישית, כשסיינה עדיין הייתה בסריה א’ ממש היה אפשר להתקרב לעולם הזה (ראיתי את כולם ממטר פה: מלדיני, נסטה, גטוסו, רונאלדיניו, קאקא, דל פיירו, בופון, זלאטאן ואפילו קייזה הילדון) לדבר עם אנשים שיספרו על שיטות אימון ודברים מעניינים כי יש לנו פה מחלקת רפאות ספורט טובה מאוד והיה שיתוף פעולה עם קבוצת הכדורגל.
לפעמים אפשר היה להתיקל ברחוב במאמנים גאונים כשהם היו באים למשחקי חוץ פה. אבל מאז שירדו זה לא זה. השכן החדש שלי הוא שחקן בקבוצה הראשונה של סיינה אבל לצערי הם בסריה C עכשיו, אז לא מלהיב באותה המידה.
למה לא מלהיב??, יכול להיות שזה המנשה קרגולה שלהם?.
ולגבי הדיון, שגיא כהן פרשן גרוע (זה הפרשן היחיד שראיתי שמשחק אחרי משחק מחליט אחרי חצי דקה של משחק מה הטקטיקה של של כל מאמן, הזיה).
אורי קופר הפרשן הטוב בארץ, נכון הוא חופר לפעמים אבל הוא אוהב את המשחק בצורה הכי כנה ואמיתית שיש. הוא בדוק מאלו (כמוני וכמו חברי פורום אחרים פה) שנכנסים לסטטיסטיקות הכי זניחות של המשחק בשביל הכיף. באותה נשימה ומאותה סיבה אני אוהב וינסדנטד (אם ככה כותבים), לווינטל וכמובן דור הופמן שהוזכר לפניי.
לגבי השדרים, בעיה חמורה בארץ. היחידים שאני מחבב פלוס זה רז אמיר והפתעה רן מלובני. יש עוד כמה ששכחתי כמובן אבל בגדול ההיצע לא משהו.
הגיע הזמן להתוודות. לא אהבתי את מודי בראון. הוא היה נשמע לי טרחן ומעולם לא התחברתי להומור שלו.
למרות זאת טל פרידמן גורם לי להתגעגע אליו. שמישהו יגיד לי בבקשה שהוא שם זמנית…
