אני קורא לא מעט ספרים, ולא הכרתי אף אחד ממה שרשמת. אולי הייתי מזהה אחד או שתיים אם היית כותב את השמות באנגלית.
בדקתי אקראית על מה מדובר, ועושה רושם שאתה אוהב סיפורים על אנשים עם קשיים או מצבים קשים וההתמודדות איתם. אם כך, ממליץ לך לקרוא את הספרים של חאלד חוסייני. קראתי שניים, הם די קשים לעיקול ונוגעים ללב. לא הסגנון שלי בדרך כלל.
רודף העפיפונים
קולות מן ההרים
אם תפאורה של מדע בדיוני לא מפריעה לך, אלא עצם הסיפור, אז Hyperion של דן סימונס הוא מעולה. סיפורם של 12 אנשים שהולכים ביחד לקרב אבוד מראש ואיך הם קשורים אחד לשני. כל סיפור יכול להיות ספר נהדר בפני עצמו.
אולי תאהב גם את “מיזרי” של סטיבן קינג. לא חושב שהצלחתי לסיים אותו, אבל אתה סגנון אחר.
תודה! לא רק, גם מדע בדיוני/מתח טוב תופס כדי לגוון. למשל סחרור ממש אהבתי (spin) וגם קראתי חולית לאחרונה והיה סבבה (הספר השני פחות).
הוא סופר שעדיין לא ניסיתי וראיתי שהמלצת על ספר אחר שלו שלא מצאתי בסביבה שלי (על קנדי).
מה עוד אהבת אצלו? מחיפוש זריז ראיתי כמה שנשמעים מעניין (הקמע, דברים שצריך, מתחת לכיפה, העמדה)
סטיבן קינג הוא סופר מאוד פרודוקטיבי. לרוב כותב בסגנון horror שאני לא אוהב, אבל לפעמים הוא כותב גם בסגנונות אחרים. מיזרי זה מותחן פסיכולוגי, הספר על קנדי הוא סיפור חיים. לא עולה לראש עוד משהו ממש טוב שלו, אבל שווה לחפש ברשת.
מייקל קרייטון כתב כמה ספרי מתח ממש טובים. חלקם הפכו לסרטים\סדרות מפורסמים, כמו פארק היורה, ספירה, ווסטוורלד, ובטח יש עוד. אבל יש לו עוד כמה ממש טובים. Airframe מספר על חקירת תאונת מטוס. מרגיש כמו סיפור אמיתי, למרות שזה לא. נותנים למישהי לחקור מטעם החברה כדי לסמן V, אבל היא נכנסת לזה ומגלה פאשלות על גבי פאשלות.
עוד סופר מדהים ששכחתי קודם הוא ג’יימס קלאוול. אם לא ראית את “שוגון”, רוץ לראות.
הספר הוא לא פחות ממדהים, למדתי המון על צורת החשיבה של החייזרים האלה שנקראים יפנים.
יש לו גם ספר לא פחות מדהים שנקרא Tai-Pan, על רכישה ובניית הונגקונג במאה ה 19.
אוסף סיפורים מגולאג שהשפיע עליי כשקראתי אותם מאת ווארלם שאלאמוב. אני קראתי ברוסית, לא חושב שיש בעברית, אבל בטוח יש באנגלית.
הסדרה “בעיית שלושת הגופים” מבוססת על ספר מעולה. בסדרה הכל מתרחש במערב, אבל בספר הכל בסין. יש שם קונספסיות שאנחנו במערב לא כל כך מכירים. אחד מספרי המדע הבידיוני הכי טובים שקראתי בחיים. אפשר ללמוד המון על סין ועל הסינים, בנוסף לסיפור מצוין בפני עצמו.
לא בדיוק ספר, אבל פודקאסט מאוד ארוך של Hardcore History על האימפריה המונגולית. לקח לי שבוע להתאושש מזה. המונגולים שמים בכיס הקטן לא רק את ה 7.10 אלא גם את השואה.
גם לא את יער נורבגי? הוא מאוד מוכר לדעתי (ומצוין בעיניי, מופיע גם ברשימה שלי, והיחיד מהרשימה של @Yoni שהכרתי)
ספרים שאני ממליץ עליהם, בלי סדר הגיוני במיוחד:
המשחק של אנדר, פרשת גבריאל תירוש, לחופש נולדה, שיחות על תורת המשחקים, קיצור תולדות האנושות, ההיסטוריה הסודית, חוכמת הבייגלה, האל המכאני.
גרמת לי לציפיות, צפיתי בפרק, ולא הבנתי על מה אתה מדבר.
פרק מתיש זה כן, מעבר לזה לא גילינו הרבה מעבר לדברים שכבר ידענו. זה בעיקר פרק שמנסה לרגש ולדעתי לא עושה את זה בצורה מאוד טובה (בעיקר בגלל שהוא אכן מבולגן ומתיש).
ביחס להרבה מאוד פרקים בסדרה, כן הרבה דברים התגלו בפרק הזה. גם בקשר אליה ספציפית, וגם בקשר ל"תוכנית הגדולה" של לומון. בכל מקרה - אני חושב שתצוגת המשחק של דיצ’ן לקמן ראויה לציון באופן מיוחד פה, והחלק שהתיש אותי היה פחות בכלל המבולגן, אלא יותר בגלל שזה היה פרק ממש ממש עצוב.
קודם כל, רשימה מצויינת, מראה על טעם טוב
‘הקלות הבלתי נסבלת של הקיום’, לדוגמה, הוא אחד האהובים עליי (ומילן קונדרה בכלל). כך גם ‘קדמת עדן’, שבעיניי הוא הסטיינבק היותר מוצלח, יותר מ’ענבי זעם’ שמשום מה מקבל לרוב את הבכורה, שלא בצדק בעיניי.
בהתבסס על הרשימה שהבאת, ותחת המגבלה המשמעותית שאני לא יודע מה עוד קראת חוץ מזה ומה מתוך זה אהבת (ומה לא), אני אנסה לתת כאן רשימת המלצות מכיוונים שונים - מהיותר מפורסמים, עד אל הפחות מוכרים:
דייוויד פוסטר וואלאס - יחד עם השם הבא ברשימה, זה אולי השם שאני הכי בטוח בו ברשימה הזאת שאתה אכן תאהב. לפני שנה גם יצא תרגום לעברית של היצירה הגדולה ביותר שלו, ‘מהתלה אינסופית’, אז בכלל כדאי. אם אין לך סבלנות למסע של 1000+ עמודים, תוכל להתחיל באחד הספרים האחרים שלו שתורגמו לעברית בעבר.
ג’ונתן ספרן פויר - בהתבסס על הרשימה שלך אני מניח שכבר קראת ספרים שלו (הוא גם יחסית מוכר אצל הקהל הישראלי), אבל אם לא - אני ממליץ לך.
המינגווי (בעיקר הראשונים שלו - ‘וזרח השמש’, ‘הקץ לנשק’ - אם כי יש גם הבלחות טובות בחלק מהאחרים, כמו ב’למי צלצלו הפעמונים’).
‘מסע עד קצה הלילה’ של סלין. היה אנטישמי גדול מאוד, אבל מה לעשות שגם ידע איך לכתוב.
צ’רלס בוקובסקי - אני אהבתי בעיקר את ‘שיפון עם שינקן’, אח שלי את ‘נשים’. בכל מקרה מומלץ.
‘המאבק שלי’ (mein kampf במקור…) של קנאוסגורד - סדרת ספרים אוטוביוגרפית, שהראשון שבהם הוא הכרך ‘ילדות’. עוד לא קראתי את האחרונים בסדרה, אבל אלה שקראתי שומרים על רמה גבוהה יחסית.
כנראה השם הכי פחות מוכר ברשימה - ג’ון פנטה. גם קשה יחסית להשגה, אבל שווה. בוקובסקי עצמו, לדוגמה, אהב אותו במיוחד.
מבין הישראלים - האמת שלא מצאתי הרבה שאהבתי מאוד, ו/או שמתאימים לסגנון שעולה מהרשימה שלך. קצת גרוסמן, ישעיהו קורן המצויין אך המעט נשכח, אלי עמיר. קראתי ואהבתי בזמנו את ‘מר מאני’ של א"ב יהושע, אם כי יותר רומן היסטורי וקצת פחות מתאים לשאר הספרים ברשימה.
אם הרשימה הראשונית הזאת נראית לך ותרצה המלצות נוספות, או לכוון אותי קצת יותר למה שאתה מחפש - מוזמן בשמחה.
איזה כיף! תודה רבה. האמת שחידשת לי, אראה מה זמין בביקור הבא בספרייה.
לגבי קדמת עדן, זה ספר שהגעתי אליו משום מקום לפני שנים ובאמת ממש אהבתי. לא מזמן קראתי את “של עכברים ואנשים” סתם כי זיהיתי את הסופר, והוא היה קצר ונחמד. את ענבי זעם עדיין לא קראתי.
לגבי המינגווי, ניסיתי בתקופת הצבא לקרוא את איים בזרם (בעקבות השיר) ולא צלחתי. לא ניסיתי שוב מאז.
אני חייב להגיד שראיתי את העונה הראשונה בהמלצת חברים וסבלתי. זה היה hbo at its worst וכעסתי על כל מי שהמליץ לי שאף אחד לא יחזיר לי את השמונה שעות שראיתי על העונה הראשונה שהייתה בגדול רק בילד אפ ללא תכלס.
יצא שראיתי את העונה הראשונה שכולם אצלי היו חולים בבית ורק רציתי לרגע אחד לראות משהו שינתק לי את המוח, ובעונה השנייה העיפה אותי והייתה מעולה. הכתיבה, המשחק, הילד אפ וכמובן הטוויסט הלא צפוי היו מצויינים.
אני מאוד אוהב את הכיוון אליו הולכת העונה השלישית. אני נהנה מאוד מהשחקנים והכתיבהנואני שמח להיחשף לשחקנים מצויינים ולא מוכרים שמצליחים לשחק עם ירידה מאוד יפה לפרטים וניואנסים. מקווה שהבילדאפ שונים עד כה יגמר במשהו שאף אחד לא יצפה לו.
אולי יהיה לזה, מענה, אז אפשר אולי לייצר שיח קטן על הסדרה. ספויילרים למי שלא ראה:
אני מאוד אוהב את ההסתכלות שלהם על האספקט המאוד “חייתי” באנשים. כלומר זה תמיד אישיו בסדרה הזאת, אבל הם הפעם השאילו לא מעט מאספקטים קיימים מההינדו והבודהיזם כשזה נוגע לחיה אחת שעולה כל פעם מחדש בסדרה (גם בסאונדטרק): הקוף. הקוף בין אם מדובר בהינדו או בבודהיזם מייצג ברמת הפסיכולוגיה את האיד. אין פילטרים, רק רצונות וחשקים. אנחנו רואים איך כל דמות בסדרה מנסה להתמודד עם קושי ספציפי שמייצג אותה, אבל זה בגדול נע סביב מעמד, זהות מינית, הרגשת מיצוי, משברים אקזיסטנציאלים ועוד. מצחיק לראות חלקם אפילו מנסים להתנהג כמו קופים כדי להמחיש את זה כמו סקסטון (הבן של ארנולד שוורצנגר, שחקן ענק), טים רטקליף (לוציוס מאלפוי) ושלישיית הבנות.
בסדרה גם מוצגות כל הדרכים בהן אנשים מתמודדים עם הצרכים או החרדות שלהם:
סקס
אלכוהול
סמים
תרופות (תכלס סמים)
מדיטציה (הפיתרון של הבודהיזם וההינדו)
טקסי פולחן ויזואליים (נכון לכל הדתות)
תפילות (נכון לכל הדתות)
מאוד הפתיע בסדרה שבפרק האחרון סביב הפול מון נראה שהאנשים היחידים שהצליחו להתמודד עם הסיטואציות הקשות שעמדו בפניהם עשו זאת דווקא דרך הדת (לא משנה איזו, בין אם זו פייפר וחבר של ריק עם בודהיזם, קייט וטים עם הנצרות) בניגוד ליתר שההתמודדות שלהם הייתה בעיקר דרך צריכת חומרים או ריגושים שלא ממש מילאה את הצרכים שלהם אלא בעיקר העמיקה את החלל שבהם (לפחות נכון לפרק האחרון).
הנושא הזה חופר וכבד, ואפילו יכול להיות טרחני מאוד, אבל הוא נכתב בצורה טובה ולעיתים הזוייה מספיק בשביל שזה לא ירגיש מעייף או בנאלי, ויצליח להעביר את הנקודה. זה מזכירלי איך סדרה אחרת של HBO, הפמליה, הייתה על פניו סדרה ריקה ומטופשת, אך הצליחה לייצר המון עומק וביקורת (יחסית מינורית בכנות, אך תאמה את התקופה) של החיים של שחקנים בהוליווד.
