היחס שלי לפוליטיקאים אכן דוגמטי במידה מסויימת. אני חושב שזה מקצוע די בזוי. בעיקר כשהפוליטיקא עצמו מתנהג כפוליטיקאי ולא כאיש עקרונות.
השאלה היא באילו חזיתות בדיוק היא מנצחת… ואיפה עובר הגבול? הרי כל ח"כ יכול לטעון שהוא מנצח במשהו השאלה היא אם יש איזה סולם עדיפויות ברור? על מה השכל (כדוגמה) לא תוותר? אני רואה את חברי הכנסת של הליכוד מתבזים פעם אחר פעם ותוהה מה הם מספרים לעצמם לפני שהם הולכים לעשון שמאפשר להם להמשיך?
כי החוק מנוגד לתפיסת עולמה, לתפיסת בוחריה ולתפיסת הליכוד (ואפילו להסכמים הקואליציוניים)… כי זה סותר את מה שהיא הבטיחה לציבור יום לפני, כי היא יוצאת מושפלת ולא ייקחו אותה ברצינות ולא יאמינו להבטחותיה. כי אם חבר כנסת לא מוכן להילחם על עמדותיו ולא מוכן לשלם מחירים אישיים אז הוא לא ראוי. כי מדינת ישראל יותר חשובה ממנה והחוק הזה לתפיסתה פוגע במדינת ישראל. כי ועדת חוץ וביטחון לא תנזק בהיעדרה וכי נראה שבועדת הפנים היא ממילא לא מצליחה אם החוק הזה עבר. כי לא שמעתי על שום חוק משמעותי שהיא מנסה כרגע לקדם.
אני לא יודע על מה היא לא תוותר, אני יודע שהיא שברה את המשמעת הקואליציונית בנושא הקנאביס ושילמה על כך מחיר פוליטי כבד. לא מדובר בעניין של מה בכך, בבחירות הפנימיות הבאות הסיכוי שלה להיכנס קטן יותר משל אמיר וייטמן (שכתב בספורטאנטר לאחר שביקשתי ממנו).
מי שנמצא מחוץ לקואליציה תמיד יכול לשמור על “עקרונות”, אבל לעולם לא יוכל לקדם את העקרונות שלו במישור הפרקטי. אני לא רואה שום צביעות בכך שפוליטיקאי מבין את מגבלות הכח שלו במסגרת קואליציוני - זה נכון לגבי כל פוליטיקאי בקואליציה כלשהי.
ברשימת הפעילות שפרסמת כאן אין ולו חוק אחד שעבר… נחמד הקטע של הגשת דו"ח מסודר לציבור והכל אבל בשר אין פה (חוץ מבשר מצונן )
בכל אופן התנהלות מאפיונרית של קואליציה היא בודאי לא תירוץ לאי עמידה על עקרונות. אם הדרך היחידה למשול היא בעזרת אי משילות אז במקום השכל הייתי מוותר על התענוג. הקואליציה הנוכחית היא הקואליציה הכי טוטליטרית שהתנהלה במדינת ישראל (ועדת שרים לחקיקה, משמעת קואליציונית חסרת תקדים, הענשת ח"כים כאילו היו ילדים בארגז חול).
השכל התראיינה היום אצל אילה חסון ששאלה אותה אם ראש הממשלה נזף בה. אני מצפה מאדם מבוגר לענות שבו לא נוזפים. במקום זה השכל התפתלה וחזרה 3 פעמים על החנופה שנתניהו דווקא מעריך אותה. אם אין כבוד עצמי אין כבוד. אמרת שתתנגדי תתנגדי או שלא תגידי שתתנגדי.
שבועיים אחרי אני מגלה שהתקשורת הישראלית התעלמה מפרט אחד חשוב מאוד בסיקור על מעשיה של עאהד תמימי: שעה לפני שגירשה חייל מהרחוב שלה בן דוד שלה בן 15 נורה בראשו ונפצע קשה. אפשר להתווכח עד מחר על האם זו זכותה להיאבק בכיבוש או לא, האם החייל הגיב כמצופה (כן סוף סוף!) ועוד אבל זה שלא מספרים את כל הסיפור…
אין משהו יותר סימלי מזה שבמדינת ישראל מחוקקים חוק שיכניס אותנו לעידן של השריעה היהודית בעוד שבשעות אלו באירן אלפים של מפגינים אמיצים נלחמים על מנת לשחרר אותם מהשריעה המוסלמית…