זה די פשוט , ישראל צריכה להודיע שהיא מסכימה לחקירה ותשתף פעולה עם ארה"ב.
אבל בתנאי אחד, שישראל תוכל לחקור את כל מקרי המוות של עיתונאים ע"י צבא ארה"ב באפגניסטאן ועירק ועוד כמה מדינות. כולל החקירה של החיילים שמעורבים בזה. אם ארה"ב תסכים ישראל תשתף פעולה איתה בחקירה של המחבלת סליחה עיתונאית. . אני מניח שכולנו יודעים את התשובה…
מאז שקראתי את זה משום מה, לא יוצא לי התמונה של גיל תמרי המטומטם שחגג עם התומכים של ביידן שהוא ניצח את הבחירות בניו יורק. איזה דביל.
יש הבדל.
העיתונאית הזאת בעלת אזרחות אמריקאית. העיתונאים שנהרגים במקומות שהזכרת אינם ישראלים.
לא מצדיק תרגע את החקירה אבל מסביר למה דרישת הנגד שאתה מציע לישראל לא רלוונטית.
האמריקאים הנאורים לא רוצים את בן גביר בממשלה. הייתי שם אותו כשר הביטחון/פנים מיד.
שילכו לעזאזל הצבועים האלה.
יעקב ברדוגו ב’ערוץ 14’: סמוטריץ’ מנסה לחבל בהקמת הממשלה, מעניין אותו רק בצלאל סמוטריץ’. זה הבנטיזם והשקדיזם החדש.
לעדכונים בווצאפ: bit.ly/3t0G9EO
זירה פוליטית:bangbang:
בקרוב: “בצלאל סמוטריץ’ הוא חלק מהשמאל”.
אז אני אעשה פה שארקי ואומר:
“ואל תשכחו איפה שמעתם את זה לראשונה”.
כשחשבתי שכבר ראיתי הכל מביבי, הוא סוגר על רוטציה בין סמוטריץ’ ודרעי במשרד האוצר.
ואני אומר אם כבר צחוק מעבודה אז במקום שנתיים שנתיים, אפשר לעשות שבוע שבוע.
מה הבעיה ברוטציה לא הבנתי? יש רוטציות בתור ראש ממשלה, תיק זה הבעיה?
זה גם כזה חסר חשיבות. הם לא יעשו כלום, ביבי יעשה. הוא קובע, הם פשוט יקבלו תקציבים וטייטל, לא מעבר.
מעבר לבעיה שזה לא משרד למשחקים ואי אפשר מדיניות חדשה כל רגע, סמוטריץ ודרעי כל-כך מנוגדים בעמדות הכלכליות שלהם שזה כמו לשים את בן גביר ועופר כסיף במשרד הביטחון ברוטציה.
לא יודע אם זה המקום המתאים.
אני לא מצליח להתאושש מזה שבן אדם שכמעט נדרס ע״י עבריין תנועה מעיר לו- וללא שום דיון, ללא שום אסקלציה- מקבל ישר סכין לחזה. הסכין הזו הייתה יוצאת על מישהו לא משנה כל כך מי. העובדה שיש אנשים במדינה שלנו שמסתובבים עם סכין בשלוף ומוכנים לקחת חיים של כל מי שמעז ולו לרגע לפקפק בגדולתם מזעזעת אותי עמוק מאוד.
תחסכו ממני את הדיבורים על חינוך, אנשים פה מבעבעים משנאה, שוצפים וקוצפים מאלימות ומוכנים לגדוע חיים ברגע. על כלום. על חניה, על הערה, על road rage.
על הקצה כל הזמן.
אנחנו חיים במקום עצוב.
זה לקח אותי ישר לסיפור שקרה לי לפני כמה שבועות.
נסעתי הביתה בדרך חזרה מאיזה רופא.
איזה רוכב קורקינט חשמלי חותך אותי מימין, בצורה ממש מסוכנת.
צפרתי לו בקטנה.
הוא התעצבן. הסתובב עם הראש. קילל.
ומאז במשך שני בלוקים (עד שהוא פנה) הוא נסע לאט בכוונה וכל הזמן הסתכל עלי וחייך, וכאשר ניסיתי לעקוף אותו, הוא סטה שמאלה כדי שלא אוכל לעקוף (כלומר שאם אעקוף, אתנגש בו, אני עם האוטו והוא עם הקורקינט).
מניח שאם הייתי ממשיך לצפור לו בתגובה הוא היה עוצר את הקורקינט וניגש לאוטו, ומשם אלוהים יודע מה היה קורה.
בהחלט עצוב.
הייתי מכניס אדם כזה לכלא ל 30 שנה למען ישמעו ויראו. על מה לעזאזל לקחת חיים? על מה? נהיינו כמו האחים מהצד השני של המחסום, על מעט כבוד יורים ומחסלים משפחות שלמות.
אמת-אמת, הייתי תולה אדם כזה בכיכר העיר, ליטרלי. למען יראו וייראו. מבחינתי הוא לא ראוי לשניה אחת נוספת בעולם הזה, והוא לא שווה את החמצן שהוא נושם. שווה ערך למחבלים.
(הכוונה כמובן שהייתי רוצה שהחוק היה תומך בעונש כזה, ושמערכות אכיפת החוק היו מיישמות אותו. לא שהייתי הולך ועושה את זה בעצמי).
אני מבין את הרעיון ועדיין חושש ליטול חיים, כן, גם של מחבלים.
כעיקרון, הגם שלכלוא בן אדם בצינוק ולא להביא לו אוכל זה סוג של המתה אני אעדיף אותה מאשר מעשה אקטיבי של נטילת חיים. כאדם שחונך שאנו בני האדם נבראנו בצלם אלוקים כמעט ואין מקרה (רק בודדים ממש) שאני מצדיק מוות.
אבל שלא יראה יותר אור יום למשך כל חייו בצינוק מבודד? לכתחילה.
זה טיעון שיצא לי לומר לא פעם ולא פעמיים.
הבעיה העיקרית בחוק היא שכל המשקל הולך לכיוון התוצאה.
בסוף אדם שיהרוג בטעות יהיה עבריין גדול יותר מאדם המנסה לרצוח. זו הבעיה הכי גדולה בעיני בחוק. החוק מגן על אנשים אלימים.
מישהו פה חושב שזה משנה משהו אם האדם שהותקף מת או לא מבחינת הדרך להתמודדות עם התוקף? האם ההבדל של הסנטימטר הזה במיקום הדקירה אומר שהדוקר אדם טוב יותר? יש סיבה שהעונש יהיה חמור פחות במקרה בו הנפגע ניצל בנס?
חס וחלילה שלא ישתמע שאני מזלזל באשמה של אדם שסימס תוך כדי נהיגה, אבל אם תשאלו אותי איזה אדם אני מעדיף שיהיה לצידי בחדר אז לחלוטין אעדיף את האדם שעשה טעות שכנראה תרדוף אחריו כל חייו מאשר את האדם האלים.
החוק חייב להתחיל לשים את עיקר המשקל על הכוונה, בסוף הרבה יותר הגיוני להחליט על פיה אם מגיע לאדם כלשהי הזדמנות שניה או לא.
המקרה הנוכחי היה עובר מתחת לרדאר אם האדם היה נשאר בחיים, וכנראה שזוכה לעונש מופחת. זה מה שלא ברור לי.
ברגע שגם המשקל יעבור לכוונה פתאום זריקת אבנים על רכבים לא יהיה יותר ״משחק״ או ״מחאה״. זה יהיה ניסיון רצח לכל דבר כמו שזה צריך להיות.
אני חייב להיות כנה ולהגיד שפעמיים הייתי בצד השני, של הבנאדם שאיבד את זה. אני לא יכול להסביר בכלל כמה עצבים היו לי בגוף, ואני בנאדם מאוד רגוע שנגד אלימות, אבל בפעמיים האלה האנשים סיכנו את חיי ופשוט איבדתי את זה. זאת מדינה שלא מתחשבת בצד השני וזורקת, אנשים עושים דווקא בכביש וזה הכי מסוכן.
מה זה איבדת את זה? דקרת בן אדם או קצת כפכפת אותו? מה חומרת ה ‘איבדתי את זה’, כי אני לדוגמה בן אדם עם פיוזים קצרים אבל כל העצבים הולכים בדר"כ על עצים ואבנים, היינו, מסך מחשב, שלט, ועוד.
בעיניי מדובר בערכים נוצריים מקולקלים. היהדות (על הנייר, אני לא מדבר על מה שחזל עשו ממנה), ידעה יפה מאוד להגיד על אנשים מסויימים שהם לא שווים את האוויר שהם נושמים, ושהם בני מוות פשוטו כמשמעו.
ואם נדבר במושגים קצת יותר מודרניים - הצד היחידי שאני יכול למצוא כנגד עונש מוות במקרים מהסוג הזה, זה מצד הספק - שחלילה לא נהרוג אדם חף מפשע. אבל אם הוכח מעבר לכל ספק שזהו הבן-אדם (לדוגמה - אם נתפס תוך כדי מעשה), אני לא רואה שום סיבה שבעולם שאנחנו כחברה נמשיך ונקיים אותו. אם הוא (המחבל/הרוצח הנתעב) לא מייחס משמעות לחיי אדם, אז למה שאנחנו נחליט אחרת לגביו?
בוא נתחיל ונדבר שיתנו לו עונש רציני. הוא לא דקר בן של שופט או זרק נעל על שופטת. אז לפי התקדימים הוא בטח ישים כיפה ויגיד שהוא גילה את אלוהים ויתלונן על ילדות עשוקה והשופט ירחם עליו ויתן לו עונש מגוחך.
במקרה הראשון זאת הייתה אישה בת אלף ***** מבוגרת שכמעט גרמה לי להתהפך, לא התאים לה שאני מנסה לעבור לנתיב הימני כשהיא 10 מטר מאחורה אז היא פתאום דפקה גז עם צפצוף מטורף ופשוט נצמדה לי לצד דרך השוליים וכמעט איבדתי שליטה על הרכב. בכביש מהיר.
מה זה איבדתי את זה? עצרנו ברמזור אחרי כמה מאות מטרים, שאלתי אותה אם היא משוגעת, ואז היא סימנה לי אצבע משולשת. ראיתי אדום. יצאתי מהרכב וניסיתי לפתוח לה את הדלת בשביל לקחת לה את המפתחות ולשבור אותן. מישהו פשוט יצא מאחד הרכבים שצפצפו לי והרחיק אותי.
פעם שניה שברתי למישהו את המראה הצדדית. הוא כמעט דרס אותי כשהייתי על אופניים ואז אמר “בעיה שלך, מה תעשה?” וחייך לי מול הפנים כשהגעתי אליו ושאלתי למה הוא עובד באדום. נהיה לו אור ירוק והוא נסע לכיוון שלי, ואז איך שהוא הגיע לרמזור אדום אמרתי אין סיכוי הוא לא משלם על זה. אז שברתי לו מראה, ממש תלשתי אותה, הוא ניסה לדרוס אותי כשהוא נסע לצד, ואני פשוט הסתובבתי מהר ונסעתי נגד הכיוון כדי שהוא לא יוכל לנסוע אחריי.
בשתי המקרים האלה אחרי זה התבאסתי על עצמי שהגבתי ככה, אבל ראיתי באמת אדום. הזלזול בחיים שלי והעובדה שבאמת כמעט הם הרגו אותי על שטויות בכביש הוציא אותי מדעתי.
פעם חזרתי ביום גשום מאוד לאוטו שלי שחנה בחניון בוצי במיוחד וגיליתי שחסמו אותי. הייתי צריך לעשות בערך 50 מאנוברים של אחורה וקדימה על סנטימטר רווח. אחרי בערך 5 דקות הצלחתי להשתחרר. יצאתי מהאוטו, שברתי לאוטו החוסם את הווישר האחורי ונסעתי משם. הרגשתי כל כך רע עם עצמי במשך חודשיים. הייתי נזכר בזה 10 פעמים ביום וקובר את עצמי מבושה.
מה שמרגיז זה שתמיד מדברים על מצב המדינה או מצב האנושות כאילו שיש בכלל קשר. כאילו שיש מדינות בהן אין road rage או אנושות בלי אלימות. כאילו על כל ישראלי מכוער אני לא יכול למצוא 2 ברזילאים מכוערים או פורטוגלי מכוער.
שביט אם רק בסכנת חיים אתה מאבד את קור הרוח אתה בסדר. פשוט תשתדל לא לעלות על הכביש עם סכין ויהיה בסדר.