יצא די ארוך, אז מתנצל מראש.
מצד אחד אני מבין במידה מסויימת את זעקות השמאל. באמת שכן. ומשני כיוונים שונים:
ראשית, אכן מפתה לחשוב שצעדי הרפורמה מקרבים אותנו לקץ הדמוקרטיה.
קודם כל מצד האנשים הנוגעים ועוסקים בדבר - חרדים שאינם אזרחים שווי-חובות, דתיים-משיחיים-הומופובים, פוליטקאים מורשעים ו/או חשודים בפלילים, וכל זה תחת הנהגתו של שנוא הנפש משכבר הימים, ועדת הסוגדים העיוורים שלו.
ומעבר לכך - גם תוכן הרפורמה עצמו, שאכן כולל כמה צעדים חריפים, שיחלישו את כוחו של גוף יסוד בממשל הדמוקרטי.
שנית, ובאשמתו הישירה של הימין לאורך השנים (בראשותו של ביבי כמובן) - הימין פשוט הרגיל את השמאל לזה לאורך השנים. השמאל התרגל לצעוק ולזעוק, למחות בתוקף כנגד ממשלות ה’ימין’, כשבפועל לא השתנה כמעט דבר. לא מהכיוון המדיני-בטחוני* (לא הוחלה ריבונות על סנטימטר אחד מיהודה ושומרון, והמדיניות הבטחונית של ביבי פחות תוקפנית משל כל מנהיגי השמאל בהיסטוריה), לא מהכיוון המשפטי, ולא מהכיוון הכלכלי (ממשלת ה’שמאל’ של השנה וחצי האחרונות הייתה יותר ימנית מ-12 השנים של נתניהו גם יחד).
לכן כעת, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים שהימין אכן מבצע משהו שנמצא בלב האידיאולוגיה שלו - השמאל זועק, והפעם בכנות מלאה מעומק הלב.
[*למעשה, הצד היחידי שאפשר עוד איכשהו לומר שהוא “ימני” באופיו, הוא על צד השלילה - שלא בוצע מו"מ אקטיבי עם הפלסטינים. לכן, אם על-כך הייתה הזעקה של השמאל לאורך השנים (וכפי שאורי כתב בצדק רב - הזעקות על השחיתות הן מאוחרות בהרבה וניסיון להפוך את הביצה והתרנגולת) - צדקו מאוד אותם אנשי ימין שהמשיכו לחשוש לאורך השנים מצעדים קיצוניים בכיוון זה, והמשיכו להצביע ‘ימין’ גם כאשר נראה לכאורה שהסוגיה הפלסטינית ירדה מסדר היום.]
אבל -
שכל זה לא יטעה אתכם.
הרפורמה הנוכחית היא סופר-נצרכת, באופן שממש זועק לשמים.
ראשית, נראה לי שנדרשת כאן תזכורת קטנה לגבי תפקידה של מערכת המשפט במדינה דמוקרטית. מערכת המשפט, כמו כל מערכת ציבורית אחרת, היא מערכת מוסכמת, שתפקידה בראש ובראשונה להביא לדין אנשים שחרגו ממערכת החוקים של אותה מדינה, ולהכריע האם ועד כמה אכן חרגו מהחוק. וכן, גם ראשי המדינה יכולים לעבור על החוק, ולכן גם אותם צריך להעמיד למשפט בעת הצורך.
אבל, מה הוא אותו ‘חוק’, שלפיו מערכת המשפט שוקלת את שיקוליה? או. ‘החוק’ היא מערכת ‘כללי המשחק’ עליה הסכימו האנשים שחיים יחד באותה מדינה - בבחינת ‘האמנה החברתית’ המפורסמת של רוסו. ואיך מכריעים מהי ‘הסכמה’ בין המוני אנשים? בבחירות (דמוקרטיות) כמובן, ושליחת נציגים לבית מחוקקים משותף.
בהקשר הזה, ‘חוקה’ היא מסמך המאגד את קווי היסוד של החברה המשותפת (=המדינה), ואת בסיס ההסכמה המשותפת של אלו שהקימו יחד את המדינה. גם לחוקה הצרות שלה (תשאלו את האמריקאים, שהנשק משתולל אצלם ברחובות בגלל סעיף בעייתי בחוקה), אבל זו היא הדרך המקובלת להבטיח שלא סוטים יותר מידיי לאורך השנים מהכוונה המקורית של בסיס ההסכמה המשותפת.
בנקודה זו חשוב להדגיש כי בהיעדר חוקה, אין שום סמכות חוקית-משפטית לבית המשפט להחליט מה ‘חוקתי’ ומה ‘לא חוקתי’.
(למגילת העצמאות, כפי שכולנו יודעים, אין מעמד משפטי מחייב).
לאורך השנים נחקקו במדינה ‘חוקי יסוד’ - בד"כ ברוב שרחוק מאוד מלייצג איזשהו קונצנזוס - אשר אמורים להוות בבוא העת את הבסיס לאותה ‘חוקה’ עלומה.
עוד על חוקה וחוקי יסוד - בהמשך.
כפי שבוודאי הבנתם עד עכשיו, מילת המפתח היא הסכמה. בהיעדרה, אין שום בסיס להקים את החברה המשותפת הזאת שנקראת ‘מדינה’.
וכאן, מגיעה הבעיה הגדולה ביותר עם הכרעות שופטים שאינן מבוססות באופן הדוק על לשון החוק - הם לא נבחרים. הם לא עומדים לביקורת (ציבורית או חיצונית), אין השלכות ציבוריות להכרעות שהם מקבלים, ובעיקר - אין לציבור אפשרות וכוח להחליף אותם. אין שום דרך לקבוע שמעשיהם מוסכמים במשהו על העם, ולעצור אותם במידה ואינם מוסכמים.
מכיוון שכך, המהפיכה החוקתית שהנהיג אהרון ברק, וממשיכים אותה באדיקות שופטי העליון, הפרקליטות ויתר הגופים המשפטיים במדינה - משולה למעשה למימוש חזונו של אפלטון - שלטון הפילוסופים, ה’חכמים מכל’. ייתכן אפילו שזו שיטה עדיפה על הדמוקרטיה המערבית, בה לכל טיפש יש את אותה כמות השפעה כמו לפרופסור משכיל (אישית בוודאי שאני לא חושב כך) - אבל זאת לא השיטה הדמוקרטית. המהפיכה החוקתית קובעת, הלכה למעשה (ולכל המפקפקים - ברק אומר זאת בקולו שלו), כי בהיעדר חוקה - השופטים הם אלו שיקבעו מה ‘חוקתי’ ומה ‘לא חוקתי’, מה ‘סביר’ ומה ‘איננו סביר’. זאת המהפיכה השלטונית האמיתית שבוצעה כאן במדינה (ועברה בשקט מופתי), ושאותה מבקשת הרפורמה הנוכחית לתקן במשהו.
נכון, לתת יותר כוח לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת זה לא אידיאלי, בייחוד כל עוד הרשויות לא הופרדו כנדרש. אבל זה עדיף עשרות מונים על המצב הקיים, בו כל-כך הרבה כוח נתון בידי כל-כך מעט אנשים, שלא נבחרו מעולם ולא יועמדו לעולם לביקורת ציבורית ולאפשרות ממשית להדחה ולהחלפה.
נמשיך. חלק מההצדקה למהפיכה הזאת היה ששופטים ‘אינם מוטים’ (פוליטית או בכלל), ומכריעים על-פי שיפוט ‘אובייקטיבי’ של החוק בלבד. אחרי שנים שזו הייתה הטענה המקובלת, סוף-סוף החלה הכרה (מסוימת) שגם שופטים הם בני-אדם, עם דעות והטיות שונות (ה’הארה’ הפתאומית נבעה כמובן מכך שלפתע הופיעו להם שופטים שמרנים, שאינם מיישרים קו עם המקובל). יופי, גם זה משהו.
אבל זה לא מספיק. שופטי העליון הם מזמן פוליטיקאים במשרה מלאה, שפוסקים לפי ראות עיניהם - שנובעת ישירות מהשקפת העולם הפרטית שלהם (ושבאופן “מפתיע”, השקפת העולם ה’פרטית’ הזאת משותפת באופן מסורתי לכלל שופטי העליון, עד השנים האחרונות בהן הצליחה שקד להכניס מתי-מעט שופטים שמרנים כאמור).
יש דוגמאות למכביר לדריסה הגסה והשיטתית הזאת של החוק בידי השופטים, ול’איפה ואיפה’ שהם עושים בהתאם להשקפת עולמם השמאלית. אני מופתע שעוד צריך להזכיר זאת בדיונים כאלה. חלק מהדוגמאות כבר הובא כאן בדיון, אבל אביא בכל-זאת את מקצתן:
- השימוש הסלקטיבי באופן ציני שבג"ץ עושה פעם אחר פעם בסעיף של פסילת מועמדים להתמודדות לכנסת. אנשי ימין קיצוניים נפסלים בזה אחר זה, ולאומנים פלסטינים קיצוניים מאושרים להתמודדות בקורלציה הפוכה מושלמת, על-אף קריאותיהם החד-משמעיות לתמיכה בטרור ולשלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. תקראו את גזרי הדין, אני מפציר בכם. מופע מופלא של פעלולים ופיתולים משפטיים, תוך התעלמות מוחלטת מהלשון הברורה של החוק (שאינו משתמע לשני פנים) - והכול כדי להגיע אל התוצאה המבוקשת מראש, הנגזרת ישירות מהשקפת העולם הפרטית של השופט.
- שיא השיאים - ההתנתקות. גירוש המוני אנשים מבתיהם - האבא והאמא של דריסת מיעוט ע"י הרוב (שגם לא בהכרח היה רוב), ולא רק שבית המשפט לא ראה לנכון להתערב מעצמו, אלא גם התגייס כולו (יחד עם התקשורת שהשתיקה הכול) על-מנת להכשיר את השרץ, וערך ואישרר במהירות מפליאה את כלל הדיונים המשפטיים שבכל זאת נזקק להם, כדי שההתנתקות תתבצע במהרה - בטרם תיפול הממשלה הרעועה. ולא רק זאת - אלא ביהמ"ש גם “העלים” את החשדות המשפטיים שעלו כנגד רה"מ דאז. מלאכת מחשבת של התגייסות פוליטית מלאה, ומה שבעיקר מדהים - לגמרי מהמקפצה, בלי שום ניסיון להצניע דבר.
- אם למישהו בכל זאת היה איזשהו ספק, אז הגיעו הממשלה האחרונה וכהונת היועמ"שית הנוכחית, וביטלו כל צל של ספק. היועמ"שית איפשרה לממשלה לעשות ככל העולה על רוחה - כולל מינוי קבוע לבכירים בזמן ממשלת מעבר, וכולל האישור השערורייתי של ההסכם הימי עם לבנון תוך כדי ממשלת מעבר, ובניגוד מוחלט ללשון המפורשת של החוק הישראלי, המחייב משאל-עם בעת מסירת שטחים לאויב. ושוב, כפי שמאפיין את מערכת המשפט שלנו - הכול מהמקפצה, בלי שום חשש מביקורת כלשהי (ולמה שיחששו? הם עושים זאת כבר שנים באין מפריע).
- דוגמה קטנטנה אחרונה, ממש מהשבוע האחרון - ראיתי שהיועמ"שית ברוב חוצפתה שיגרה מכתב לחברי הממשלה החדשה, ובו בקשה/דרישה למנות יותר נשים לתפקידי מפתח בכירים בממשלה. מי היא? באיזו זכות בכלל? אני לא נכנס לדיון האם נכון או לא נכון שיהיו יותר נשים בממשלה. זה לא הנושא בכלל. הנושא הוא שהיא חורגת לגמרי מתפקידה ומסמכותה במכתב הזה, וזה רק הודות לכך שהתרגלה לכך שהיא (וחבריה המשפטנים) הם אלו שמכתיבים כאן את סדר היום.
הבטחתי התייחסות לחוקי יסוד. אז ככה. חוקי היסוד כאמור הם הדרך של מדינת ישראל וראשיה, בכל זאת להניח יסודות לחוקה שתבוא (ושלא חוברה מעולם). בהתאם לכך, חוקי היסוד הם-הם הבסיס החוקי-משפטי להתערבות ואף לפסילת חוקים ע"י בית המשפט - חוקים אשר עלולים לבוא בסתירה לסעיפי החוקה העתידה. ללא חוקי היסוד, לבית המשפט לא יכול להיות כוח שכזה, שכן על-פי אלו שיקולים יקבע בית המשפט שחוק איננו חוקתי, מלבד פרי מוחו הקודח?
אבל, כל זה לא מועיל - שכן שופטי העליון בוררים באופן סלקטיבי לאילו חוקי יסוד להתייחס, ולאלו לא - שוב, על-פי השקפת עולמם החד-גונית.
כך, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שנחקק ברוב זעום של 32 ח"כים בלבד (אל מול 21 מתנגדים), קיבל מקום של כבוד מלכים, בתור החוק החשוב ביותר בספר החוקים הישראלי, והשופטים היקרים אף משתמשים ומרחיבים אותו הרבה מעבר לכוונה המקורית של המחוקק - הכול בהתאם להשקפת עולמם (וכאמור - אפילו בו בוחרים לעיתים שלא להשתמש, כשלא מתאים לשיקוליהם הפוליטיים האחרים).
מנגד, חוק היסוד הקובע שיש לקיים משאל-עם בטרם מסירת שטחים לאויב, ושנחקק ברוב מוחלט של 68 חברי כנסת - נזנח בקרן-זווית כאמור, ושוב - משיקולים פוליטיים מובהקים של השופטים.
ולא רק זו אף זו - כאמור, הטענה המקורית של ברק עצמו הייתה, שמכוח חוקי היסוד ניתנה לבית המשפט הסמכות בכלל לעסוק בפסילת חוקים. והנה פתאום, ביהמ"ש העליון הרשה לעצמו גם לעסוק בתקפות של חוק יסוד עצמו (!), כאשר לא התאים לו (חוק הלאום כמובן). מתוקף מה? איך חוק שמחוקק יכול להיות לא חוקי/חוקתי, ועוד כאשר אין חוקה? לאלוהים (כלומר - לשופטים) הפתרונים. וכפי שאתם מבינים במהרה - אין לדבר סוף, וכוחו של השופט הוא (פוטנציאלית) אינסופי.
ואם כבר חוקה - מצחיק שהיא הוזכרה כאן, ודווקא מהכיוון השמאלי של הדיון. שכן המתנגד הראשי להקמת בית משפט לחוקה (שיעסוק בין היתר בגיבוש של חוקה, והבאתה לכנסת לעיון ואולי אף לאישור) - הוא לא אחר מאשר… אהרון ברק עצמו! וכל-כך למה? בוודאי תשאלו. והתשובה פשוטה - כי זה יפגע בכוחו של הפוליטיקאי תאב השררה והמשוגע לכוח הזה.
לכן, בשורה התחתונה וכאיש ימין אידיאולוגי, אני לא יכול לחכות שצעדי הרפורמה יתחילו לצאת לפועל, למרות שהייתי מעדיף שיבוצעו מטעמים אחרים וע"י גורמים קצת אחרים (אין בעיה עם יריב לוין כפרה עליו, אבל הייתי מעדיף כמובן שלא יעסקו בו נוגעים ישירים בדבר כגון דרעי וביבי עצמו).
להגיע לכזה קונצנזוס פוליטי (אפילו בתוך קואליציה), לגבי רפורמה משמעותית מסוג כזה, היא אירוע נדיר ביותר, וכמעט תמיד נובעת ממשבר חמור במיוחד (בדומה לדוגמה למשבר הכלכלי החריף של 1985, שהביא להפרטה של חלקים גדולים מהמשק). בשעה טובה ומוצלחת, הגענו לצירוף נסיבות מיוחד ביותר (גם אם רחוק מלהיות אידיאלי), שמאפשר סוף-סוף את ביצוע הרפורמה המיוחלת. וכן - הנסיבות מאפשרות אותו גם מבחינת הלך הציבור הישראלי, על-אף התמונה השונה שמנסים לייצר כאן ובתקשורת.
ולסיום, כל הדיבורים הללו של לעשות שינויים ‘בהידברות’ של שני צידי הקשת הפוליטית, או ש’צריך לתקן דברים אחרים כתנאי מקדים’ - סלחו לי, אבל זה קשקוש מקושקש. מדובר במס שפתיים, ובעיקר בדרך (לא מאוד מתוחכמת ודי שקופה) למסמס את השינויים המתבקשים והכל-כך נצרכים במערכת המשפט הישראלית. הדבר משול לזה שתיבחר כאן ממשלת שמאל, שתרצה לחתום על הסכם עם הפלסטינים, וראשי הימין יגידו שזה צריך להיות בהסכמה של האופוזיציה, ושקודם ידאגו לתקן את ההגבלות של חופש הפולחן ליהודים בהר הבית.