אגב, מסתבר שאתה טועה בכלל בשיטת המינוי האמריקאית. כ"כ סמכתי עלייך שלא בדקתי בכלל.
מסתבר שהמקורות שלך משקרים בעובדות, ככה שאני אתחיל לבדוק להבא.
אופן מינוי השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית נקבע בפרק השני של החוקה. נקבע כי בידי הנשיא תהיה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון “בעצת הסנאט ובהסכמתו”. בפרק השלישי לחוקה נקבע כי שופטי בית המשפט העליון יחזיקו בכהונתם “כל עוד התנהגותם טובה”, כלומר קביעות לכל החיים ללא הגבלת הגבלת כהונה, כל זמן שאין הם מודחים בידי הסנאט בעוון “התנהגות שאינה טובה”, דבר הדורש הליך דמוי משפט ורוב של שני שלישים.
העקרון שלפיו הנשיא, דמות פוליטית, הוא הממנה את השופטים, הפך את תפקידם לפוליטי במידה מסוימת, ואכן, לא נדירים המקרים בהם אישיות פוליטית מובהקת מתמנית לתפקיד שפיטה. המקרים הבולטים הם כנראה הנשיא ויליאם טאפט, שלאחר פרישתו מהבית הלבן התמנה לנשיא בית-המשפט העליון, ומושל קליפורניה, ארל וורן, שאף הוא מונה לאותה משרה רמה.
שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית מזוהים לרוב עם השקפת עולם מוגדרת, ובדרך כלל ניתן למקמם על הציר שבין שמרנות לליברליות. הבדלים בין שמרנים לליברלים ניכרים במגוון תחומים. הליברלים נוקשים יותר לגבי הפרדת הדת מהמדינה, מתירנים יותר לגבי המידה שבה מותר לממשלה להתערב במשק ולגבי זכות הממשל הפדרלי לאכוף רצונו על המדינות, ובעיקר נלהבים יותר בהגנה על זכויות הפרט, למעט זכות הקניין.
כדי שמינוי של הנשיא ייהפך לתקף, עליו לזכות באישורו של הסנאט. תחילה נערך למועמד שימוע, בו מנסים חברי הסנאט ללמוד על השקפת עולמו של השופט, וזה בדרך כלל טוען כי את השקפותיו הוא מגבש בהתאם לטיעונים העולים בדין שבו הוא יושב[4].
העימות בין הדמוקרטים לרפובליקנים בנוגע לבית המשפט העליון והמינויים של שופטיו התחדד בעשורים האחרונים, בעיקר על רקע שאלת ההפלות המלאכותיות.
- ב־1987 נכשל ניסיונו של הנשיא רונלד רייגן למנות לבית המשפט העליון את השופט השמרן הקיצוני רוברט בורק. הסנאט שנשלט בידי הדמוקרטים דחה את המינוי. בנאום שנשא אז תקף הסנאטור טד קנדי את בורק וטען כי:
“אמריקה של רוברט בורק היא ארץ שבה נשים נאלצות לעבור הפלה בסימטה האחורית, שחורים יושבים בפינה נפרדת במסעדה, משטרה חסרת מעצורים פושטת באישון לילה על בתיהם של אזרחים, ילדים אינם לומדים על תורת האבולוציה…”.
כפי שעולה מנאומו של קנדי, הסוגיות שבהן דן בית המשפט העליון ושהכרעתו בהן נקבעת לפי השקפת שופטיו, הן הסוגיות המרכזיות המפלגות את החברה האמריקנית. אומנם בדרך כלל משלימים חברי הסנאט עם מינויו של שופט האוחז בהשקפת עולמו של הנשיא, אם אין הוא קיצוני מדי לטעמם. כמה מהשופטים של בית המשפט העליון אושרו בידי הסנאט פה אחד, למרות זיהוים עם השקפה מוגדרת.
בעבר, גם מיעוט של ארבעים חברי סנאט עלול היה למנוע את מינויו של שופט עליון על ידי הכרזת פיליבסטר, דיון מתמשך שיעכב ללא גבול את עבודת הבית וימנע הצבעה. במהלך דיון על מינויו של ניל גורסץ’ הכריזו חברי הסנאט הדמוקרטים על פיליבסטר, ובתגובה שינו הרפובליקנים, שהחזיקו רוב בסנאט, את החוק, כך שיאפשר למנות את השופט ברוב רגיל.
העובדה ששופט יכול לשבת על כס כהונתו עד יום מותו, מאפשרת לנשיא הממנה אותו בעודו צעיר, יכולת השפעה על שיתרחש דורות אחריו, אולם לעיתים שופטים חורגים מהתלם ומפתיעים. שופטים רבים, כגון ג’ון פול סטיבנס, שמונה בידי ג’רלד פורד, ודייוויד סוטר, שמונה בידי ג’ורג’ הרברט ווקר בוש, התייצבו עם האגף הליברלי בבית המשפט, אף על פי שמונו בידי שמרנים. נטייתם של שופטים שמאלה ממיקומם המקורי על הציר הפוליטי היא תופעה מפורסמת בבית המשפט, על אף שהיו גם מקרים הפוכים.
באופן רגיל, כדי למנות שופט על הנשיא להמתין עד שיפרוש שופט אחר, אולם בעניין זה קיימת פרצה בחוקה. החוקה אינה קובעת את מספר השופטים. לפיכך ניתן באופן תאורטי להגדילם ללא גבול, ולמעשה באופן זה לעצב מחדש את פני בית המשפט, מבלי להמתין לפרישת שופטים מכהנים. ניסיון כזה עשה פרנקלין דלאנו רוזוולט ואף שהוא לא עלה יפה, בסופו של דבר הוא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו, כיוון שהאיום בהגדלת מספר השופטים שימש כמנוף לחץ בידי הנשיא מול בית המשפט.
) והבחירות הבאות צריכות להיות בעוד 4 שנים בדיוק. לא לפני ולא אחרי.