אפשר לאפשר לאזרחים לנהל בעצמם את הסיכונים של עצמם.
לדוגמה: יש לי קליניקה צמודה למקלט (לקח מ-2023). אני מבחינתי מוכן לקחת את הסיכון ולהמשיך לעבוד וכך גם חלק מהעובדות שלי. רוב הלקוחות שלי רוצים להמשיך לקבל טיפולים. כשאני בעבודה אני יותר קרוב למקלט מאשר כשאני בבית. כך גם חלק מהעובדות וכך גם חלק מהלקוחות.
במהלך המלחמה עם איראן נאלצתי לעבוד בניגוד להוראות. אני אדם בוגר, הלקוחות שלי אנשים בוגרים, כולנו מסוגלים להחליט איפה כדאי לנו להיות. בסוף יוצא אגב שעבדתי ביוני כמו חמור רק כדי לשלם את ההוצאות של העסק שלי. אני לא ראיתי שקל. המדינה קיבלה ממני את מלוא המיסים.
הם מחליטים לסגור את המדינה על חשבוני. הם מחליטים כמה זמן אני יכול להחזיק עם הוצאות בלי הכנסות. הם מנהלים את הזמן שלי. זה אבסורד. אני מנהל את עצמי הרבה יותר טוב מהם. המדינה לא אמורה להתערב ככה בחיי האזרח. המדינה יכולה להמליץ, לתת הערכות מצב, אבל כל אחד אחראי על הזמן של עצמו ועל הסיכונים של עצמו.
קורונה יותר מסוכנת מאוטיזם? טילים מאיראן יותר מסוכנים מהפרעת התנהגות? איפה הסבירות גבוהה יותר? מה המדינה מבינה בזה בכלל? ילד שאוכל את הצואה של עצמו - עדיף שיקבל טיפול במקום עם מקלט או שיאכל את הצואה שלו בבית הלא ממוגן שלו? אני אומר שההורים שלו יודעים יותר טוב.
האירוע הזה של סגירת המשק באופן תדיר הוא לא דבר נורמלי. נעשה בו שימוש יתר. בני אדם הם לא מפגרים - אם יהיה חיסון לסרטן אני הראשון שיעמוד בתור, מה לעשות שהקורונה היא לא סרטן?
אז מה הייתי עושה אחרת? הייתי ממליץ ושכל אחד יעשה מה שהוא חושב.
וואלה עבדתי בכל יום בתקיפה האיראנית בקליניקה, הסיכון היחיד היה שאנשים לא יבואו מחשש, אבל הטיפולים היו כרגיל. לא יודע מאיפה הגיעה המניעה מלעבוד אצלך בקליניקה.
בכתבה יש ניסיון להציג את אחוז הגיוס לקרבי בתל אביב כנמוך על ידי מנופלציה של הצגתו מתוך אוכלוסיית המתגייסים, בעוד שברור שהנתון הרלוונטי הוא מתוך אוכלוסיית חייבי הגיוס. אחרת מקבלים מצב אבסורדי בו עיר שיותר אנשים בוחרים להשתמט בה במקום תפקיד עורפי היא עיר ״קרבית״ יותר. כשבוחנים את הנתון כך מגלים שבתל אביב אחוז הגיוס לקרבי תואם את הממוצע הארצי.
ההשלכות בזמן מלחמה של פגיעת טילים על ליאור שהחליט ששווה לו הסיכון לא נוגעות אך ורק בליאור, אלא גם בעומס והעלות על שירותי החירום והרפואה, וכן במוטיבציה של הצד השני להמשיך להילחם.
מעבר לכך, אני לא חושב שמישהו אסר עליך לעבוד אלא רק אפשר לך לא לעבוד מבלי לחשוש מפיטורים. ההבדל עצום.
אני הראשון לתמוך בחירות הפרט אבל ליאור מה שאתה מציע זה סתם אנרכיה.
גם סגירת המשק הופכת מהר מאוד למוטיבציה של הצד השני (כמו שפינוי אזרחים מהצפון עודד את חיזבאללה).
ללכת לעבוד היה בניגוד להנחיות פיקוד העורף. לפתוח בתי עסק היה בניגוד להנחיות. המדינה באופן מפורש אסרה על פעילות מקומות עבודה שאינם חיוניים. לחלוטין היה מדובר באיסור מפורש.
אתה באמת משווה את המוטיבציה לצד השני מסגירת המשק אל מול הרג אזרחים המוני?
אחת הסיבות בעיניי שאיראן כל-כך חתרה לסיום המלחמה לאחר 12 יום בלבד, וזה למרות שפאקינג סוף כל סוף תקפנו להם את הצורה, היא שהם ראו שאין תוחלת מבחינתם למלחמה: אנחנו מסבים להם נזק עצום והם בקושי מדגדגים לנו את הביצה השמאלית. כל הסיפור היה נראה אחרת לגמרי אם היו פה המוני אזרחים הרוגים, והמלחמה לטעמי הייתה מתארכת פי כמה וכמה.
חוץ מזה, ששוב, המדינה נכנסה למוד חירום וזה לגיטימי לנסות לצמצם את העומס על מערך החירום והרפואה. זה לא שאם חס וחלילה היית נפגע היה אפשר להגיד “זה סיכון שליאור לקח, לא נטפל בו”. זה לא עובד ככה.
לגבי הנחיות פיקוד העורף, אני מודה שלא זכור לי שזה היה ממש איסור, אבל גם אם זה נכון זה לא משנה מהותית את הנקודה שלי.
הרג אזרחים המוניים מזה שליאור הולך לעבודה… לא יודע על מה אתה מבסס את זה. הם לא מדגדגים לנו את הביצה השמאלית בזכות מערך ההגנה שלנו מפני טילים. לא בזכות האיסורים. מזכיר את דיוני הקורונה.
כמו שהשמאל לא מוצא מועמדים ראויים ורצינים, כך גם הימין, ביבי לא פה לנצח (למען האמת הוא די זקן) והמדינה שלנו ליברלית מאוד וסופר חזקה. חוץ מאידיוטיות של לשיר ‘ביבי מלך העולם’ אין הרבה תוכן מאחורי זה. במדינתנו לא מוציאים להורג על אי סגידה לביבי, לא עושים יום שכולם בוכים ובעיקר אין פחד מהמנהיג. לא אצל הימין ולא אצל השמאל. מדינה דמוקרטית לתפארת למרות ההפחדות של התקשורת משני הצדדים.