דעה לא פופולארית

בכללי שלושת הגולים של קאקא באותו צמד מפגשים היו טופ קלאס

היינצה ואברה הוסיפו המון לגול של קאקה עם חוסר תיאום ברמה של שחקני טרום א שמעולם לא פגשו זה את זה. מהרגע הזה שנאתי את היינצה בכל ליבי, ואחר כך הוא עוד ביקש לעבור לליברפול… מסביר הכל.

עד היום אני לא מבין מה ניסה אברה הטמבל לעשות. להרחיק את הכדור בעזרת הגב? לפגוע בקאקא? לחסום אותו?
אחת הפעולות התמוהות ביותר ברמות האלה.

אני עוד איכשהו מסוגל לקבל דעות שהגול של זידאן הוא אוברייטד (מה לעשות שכשאתה מבקיע ככה בגמר ליגת האלופות זה משפיע), אבל אני תמיד אטען באותו הדיון שגם של קאקא. היה לו המון מזל במהלך ההוא והוא בעיקר ניצל שטוית של ההגנה.

ראיתי כבר שערים עם מהלכי התקפה מרשימים בהרבה ואני בכלל לא בטוח שבהינתן השטויות בהגנה, השער של קאקא בדרגת קושי גבוהה יותר מזול של זידאן. אני אפילו אטען שכנראה שלא.

אם כבר מדברים על מהלכים שהובילו לגול, אז אמנם לא מהלך אישי אבל מהלך קבוצתי שלדעתי היה הגול הכי יפה שראיתי זה השער של ג׳ק ווילשר במדי ארסנל נגד נוריץ.

ההנאה שלי הכדורגל ירדה משמעותית בשנים האחרונות. פעם הייתי יכול לשבת ולראות ככה באמצע השבת אלאבס נגד סלטה ויגו או בורנמות׳ נגד אברטון.
היום אפילו משחקים של ריאל כבר לא עוברים לי חלק בגרון.

אני תוהה מה הסיבה, האם חוסר העניין שלי נובע משגרת חיי המתישה, או שמא זה הכדורגל שמאוד לא מרשים אותי. כנראה שילוב, אבל אני כותב כאן את הפוסט כדי להתייחס לסיבה השנייה.

ההתפתחות של הכדורגל הפכה אותו למשחק שמבוסס על אתלטיות, הלחץ האינטנסיבי דורש שחקנים מהירים וחזקים וזה בא על חשבון השחקנים מסוג “קוסמים” שהולכים ונעלמים. הסתכלתי על ויניסיוס הרבה לאחרונה לפני הפציעה שלו. הוא נחשב לאחד הדריבליסטים המובילים בעולם היום, אבל הסיבה האמיתית שהוא מככב היום היא המהירות והעוצמה שלו. הדריבלים המרשימים ביותר שלו הם בעיקר ריצה מהירה למשך מרחק רב ולאו דווקא שמירת הכדור קרוב לרגל וליהטוט איתו. יש משמעותית פחות שחקנים שגורמים לי להתיישב על הכיסא. אולי זה פערי הרמות שקטנו ולאו דווקא שהסגנון השתנה משמעותית - אני לא יודע.

מרגיש לי שהכדורגל כרגע במסלול הפוך מהNBA שם אני מרגיש כאילו משחק אתלטי מאוד הפך למשחק מבוסס כישרון עם הדונצ׳יצ׳ים והיוקיצ׳ים של היום. הליגה שם נהיית לבנה מאוד והכדורגל בדיוק הפוך, תסלחו לי על הגזענות.

אשמח לשמוע דעות, האם זה רק אני?

יש הרבה סיבות, וחשבתי הרבה על זה לאחרונה, בהזדמנות אני ארחיב. בגדול, כדורגל זה ענף ילדותי, ואנחנו בתור ילדים תמיד התרגלנו לאהוב כוכבים, אם זה בכדורגל או אם זה בערוץ הילדים.

אנחנו בסך הכל קהל לקוחות, מחוץ לפורום הזה אפילו מכנה משותף נמוך יותר. בסוף מנסים למכור לנו מוצר, וזה מזמן לא רק הענף שאנחנו אוהבים.

מה שמחזיק אותי עדיין בכדורגל, זה כל מיני נושאים, שחקנים וקבוצות שאני יכול למצוא בהן את מה שאני עדיין אוהב.

וכן, המלחמה עוד יותר פתחה לי את העיניים. מה שיכול לפגוע במכירות, כמו תמיכה בישראל, פשוט יתעלמו ממנו, דוגמת גינוי הטבח.

סיבה אחת ופשוטה, התבגרנו, פעם קבוצת הכדורגל שלנו הייתה הדבר הכי חשוב בחיים שלנו, מאז גדלנו, התחתננו נולדו לנו ילדים וקיבלנו על עצמנו אחריות גדולה, פתאום הכדורגל לא תופס את אותו המקום שתפס בעבר בחיים שלנו, הוא נדחק הצידה והפך לפחות חשוב.
פעם הפסד בקלאסיקו היה סוף העולם, היום אחרי תבוסה בקלאסיקו נכנס פה ומוציא קצת תסכול ומחר קם וממשיך כאילו כלום לא קרה.

אתה גורם לי להרגיש ילד חחח
השבוע שלי עדיין מתנהל ממשחק למשחק ואחרי תבוסה בקלאסיקו אסור לדבר איתי
מה שכן אין לי ילדים אולי זה קי פקטור…

אחד הדברים שהבנתי זה שעבור הרבה יותר שחקנים הכסף משחק תפקיד בעתיד שלהם. אם לפני כמה שנים חשבתי שזה אולי 30%, היום אני יכול להגיד שזה 90%.

אם אנחנו פועלים לפי הרגש, זה לא אומר שהשחקנים גם פועלים. אם אנחנו אוהבים קבוצה מסוימת, אין סיבה להאמין לכותרות וציטוטים ששחקן X “חלם תמיד לשחק ב-Y”.

בסוף הכל זה מותגים, וגם אם הכסף שהשחקן מקבל לא מתבטא בהכרח בשכר הישיר, הוא מגיע לקבוצה מסוימת במחשבה על עתיד המותג שלו.

זה שהמועדון Y “מרגש” ושיש ליגה סעודית\סינית לא אומר שהוא לא חושב על הכסף כשהוא בא לשחק ב-Y.

זה בדיוק זה, משנה את כל הפרספקטיבה שלך על החיים, לפחות אצלי.

הסיבה היא שהעולם מאוד השתנה בעשור האחרון, אבל הכדורגל נשאר מאוחר. אם פעם משחקים היו 90 דקות נטולות סמארטפון, אז אפילו במשחקים טובים השנה אני עם הפלאפון פתוח על הצ’אט כדי שאוכל לקשקש על המשחק.

וזה עוד שנה טובה. בשנים קודמות הייתי 90 דקות בפלאפון, ומציץ כשהשדרן צועק בחוסר פרופורציה. אם פעם רוב הילדים (בעולם, לאו דווקא בישראל) היו צופים בכדורגל, כיום בקרב הדור הצעיר הם הפכו להיות מיעוט. כדורגל הוא משחק של מצב בכמה דקות ומעט מאוד שערים פר משחק, וילדים היום מחפשים את האינסטנט.

פיקה התייחס לזה, ובגלל זה הוא פתח את הקינגס ליג שלו, שהיא מאוד פופולרית בקרב הגיל הצעיר.

בחיים לא חשבתי שאקשר ככה למישהו והוא קצת מעצבן בהתחלה ומונע ממך הנאות, אבל היום אני חולה על הויני הזה

אני חושב שאחת הבעיות הגדולות היום היא ריבוי המשחקים, וריבוי המשחקים חסרי המשמעות בפרט.
תנו לי משחק פעם בשבוע לצפות לו. במקום זה משחקים כל 3 ימים ומנפיצים דברים כמו מונדיאל קבוצות וליגת האומות שמעניינים את אף אחד בערך, אבל גוררים פציעות וגוררים לוז רצחני.

חייב לומר שעצרתי הכל בבוקר עכשיו כדי “להתייחס” לפוסט שלך, גם אני מרגיש ככה. לטעמי בגדול מושפע מכך שזו עונה מאוד מאכזבת של ריאל מדריד, מדבר עליי, אני סובל מאוד כאוהד. קרלו אנצ’לוטי, התוצאות, בעיקר הכדורגל הדל. לא הייתה עונה עם ציפייה כל כך גדולה ואכזבה כל כך גדולה וגם ברמת השחקנים. פעם עם זה שראול היה בהרכב היה גורם לי לשכוח, כילד אתה אוהד בצורה אחרת.

אצלי, זה גם קשור ל-7/10, כעת רק ריאל מדריד מעניינת אותי באמת, בשאר הזמן, נניח אפילו כשהיה מנצ’סטר סיטי-ארסנל שזה אחלה משחק לאוהד הנייטראלי - העברתי לחדשות, חיפשתי אם יש בשורה על החטופים, אני מעדיף לראות תוכניות תחקירים וכדומה.

עוד סיבה היא שאולי המינון אצלי גבוה-גבוה-גבוה מדי, אני בורח לשם כשדברים משתבשים לי ברמה האישית - נכנס למוד כתיבה על ריאל מדריד, לצערי זה קורה הרבה, וזה קשה ש-70% מהיום שלך זה כדורגל.

נקודה נוספת היא כן שינוי שהמשחק עובר, ראיתי אתמול קצת תקצירים של ריאל מדריד של פעם. אולי הגלאקטיקוס היו מפסידים לריאל מדריד הזו ועדיין. ראיתי את העקבים של זינדין זידאן, הספרינטים של רוברטו קרלוס, לואיס פיגו מכדרר ומרים כדור גדול בכנף, רונאלדו מעלים את הבלם בין הרגליים ועוד. כעת זה מרגיש לי שהרוב זה יותר רובוטי.

אולי אני מותש מכל מיני דברים “קטנים” שעוברים עליי, ודבר נוסף הוא שמצאתי את עצמי אוהב פחות גם דברים שמאוד-מאוד אהבתי. החדר כושר, הללכת לים, לשבת במיזרקה ולהוציא מחברת פעם היה עושה לי טוב - ולא. כשדיברתי על זה עם ידידה היא אמרה לי “זה בסדר דור, דור של גיל 30 זה לא דור של בן 25, וזה בסדר”. יעני זה לאו דווקא שאתה מזדקן, אתה מחפש ריגוש חדש.

אני עדיין לא קובע אף דייט על משחק - רווק לצערי והמסע נמשך - לא מספר את הסיבה, בטח לא בהתחלה, מניח שגם לצד השני יש משהו חשוב שהוא לא יוותר עליו בדייט ראשון, זה בסדר. אני חושב שפעם כתבתי לכם בקפיטריה כשקיבלתי ברקס מאיזו מישהי ממש יפה והיה לי באסה - זה היה הדייט השני איתה, ממש רציתי אותה, אז הקרבתי איזה משחק ליגה זוטר של ריאל מדריד. ככה חשבתי. בסוף הדייט היה פחות וואו, רמזה שהיא חותכת, יחד עם הנסיעות - הבאתי אותה מרמת גן לתל אביב וכדומה, זה לקח שעתיים. ראיתי שאם אני נוסע מהר אז אני מספיק להגיע למשחק, איחרתי בשבע דקות. אמרתי שאולי זה מסר…

רק מניח את זה כאן

ממש התפרצת לדלת פתוחה… מרגיש הרגשה זהה.

בכלל בחיי אני אדם אמוציונלי מאוד, ומשהו בי פשוט נכבה בכל הנוגע לספורט. זה לא שאני לא עוקב, להיפך, אני עוקב אחרי הרבה יותר ענפים ומבין יותר טוב, אבל החיבור האישי הזה הגורם לי לחגוג בניצחונות ולהתבאס בהפסדים כבר כמעט לא קיים אצלי. אולי שבארסה תהיה בגמר ליגת האלופות שוב. ולא, לא התחתנתי ואין לי ילדים.

אני תוהה האם זה סוף הנערות תקופת התום הזו שרק ספורט היה לי בראש או שזה באמת הכדורגל שירד קסמו מאז שרונאלדיניו ויתר תלמידיו פחות באופנה, או פדרר שפרש וגרם לי להתעייף מטניס אחרי משחקון אחד, או אליפויות הNBA שנהיו באופן מציק תחרויות סטטיסטיקה, ובירוליג מכבי תל אביב שכבר לא עומדת בקצב של אירופה, בפורמולה אליפויות משעממות של ורסטאפן, או אפילו פרישתו של טום בריידי.

עוקב מלא, צופה ברצף משחקים שלמים - כמעט ולא.
למעט ימי ראשון ופוטבול בהם אני עדיין יושב ל 3-4 שעות ברצף (וגם זה כולה 5 חודשים בשנה).

הקטע עם לחוות הכל עם המצב ועם ילדים שזה נותן לך מקום קטן לאסקפיזם. בכנות, לאחרונה התחלתי גם לראות אולפן אלופות בכיף שלא עשיתי את זה מאז תקופת מודי בראון ז"ל העליזה. כרגע, אני רק מנסה לתת לזה מקום של אסקפיזם. לא מנתח, לא ממש חופר בזה, מקסימום חוקר פציעות עם יש, אבל בעיקר סתם מנקה את הראש בסוף היום באמצע שבוע.

מה שכן, זה כבר לא יהיה חלק כל כך מרכזי בחיי כמו בעבר, אולי עד שהילד שלי יתחיל להתעניין יותר ויגרור אותי עם ההתלהבות שלו, כמו שעשיתי לאבא שלי. מעגל החיים שכזה.

אני טוטאלי ריאל מדריד ורק מחכה לזמן שיהיה משהו יותר חשוב והשש בבוקר שלא לא יהיה לקום, לשתות קפה ואמנם לעשות את זה בכיף לקרוא את כל מעללי בתקשורת ולעדכן חדשות וטורי דיעה, אלא…

בכל מקרה אני באמת מאמין שהכל בחיים עניין של סדר עדיפויות וזה טוב שהאהבה לדברים משתנה מבחינת הגודל והזמן, זה לא צריך להיות קיצוני מאוד-מאוד השינוי, מ-100 לאפס כמובן וגם לא מ-90 ל-20. אני באמת מניח שגם כאבא גאה ומבסוט או אפילו נתחיל שלב קודם לכן כגבר נשוי - יש זמן לעצמך, יש זמן לעשות את התחביבים שלך, אם זה לשחק כדורגל עם חברים פעם בשבוע, לשבת עם מישהו, לדבר בטלפון אפילו שעה בערב פעם אחת אם צריך.

אני קצת סוטה מהדיון - כרגיל - אבל כאילו אחת לתקופה למרות כל זלילת ליגת האלופות שלנו - אני רואה משחקים של ריאל של 2003 ואומר ‘הלוואי תן לי שבוע אחד לחזור אחורה לשם’ עם השחקנים האלה: עם ראול, עם פיגו, עם זידאן. עם הפועל תל אביב קבוצתי בארץ…

@Cockroach_Crazy, זה משעשע לגביי אתה יודע? כי בדרך כלל ילדים, אפילו נערים, מתנהגים בצורה מסוימת, “מתבגרים” וכן אלה, האדישות גוברת עם השנים או נקרא לזה אחרת - הרגש דועך. אצלי זה החמיר. אם זה לחץ לפני משחק גדול של ריאל מדריד או האמוציות שלי לגבי בחורות ודברים שקורים עם החברים שלי. זו שאלה וגם מעמסה. אצלי המצב החמיר. אפילו עם השותפות לדירה שפשוט לא מסתדרים, אחת שאלה אותי מה יש ואמרה בוא נדבר על זה ואמרתי לה שכרגע לו.

טוב אז לצערי כבר מתחיל להתגבש קונצנזוס שצדקתי, כן? או שצריך לחכות עוד קצת כדי שייגמרו הספקות לחלוטין?