איך אני אוהב שבוחרים שתי נקודות רנדומליות בזמן, מותחים ביניהן קו - ואז קובעים שיש מגמה.
איך הגענו מאיינשטיין ועד לאורן חזן?
איך הגענו מפינק פלויד ועד נועה קירל?
איך הגענו מפורשה 911 המקורית ועד הסייברטראק?
ועוד ועוד.
זאת תופעה נפוצה מאוד בתקשורת (ואצל דמגוגים אחרים), שם אוהבים לספר סיפורים יפים (שלא בהכרח קשורים למציאות), ולא ממש מחוייבים לאמות מידה מדעיות או פחות מזה - אבל סתם חבל להרוס סיפור טוב עם העובדות.
רונאלדיניו זאת חתיכת נקודה סינגולרית בזמן, אולי הסינגולארית בתולדות הכדורגל. כישרון לא של פעם בדור, אלא של פעם בהיסטוריה אולי. אין בכלל מה להשליך מרונאלדיניו עצמו, אל כלל התקופה בה הוא שיחק.
רונאלדיניו היו פורח ומצליח בכל תקופה, גם היום. וליתר דיוק - רונאלדיניו היה רונאלדיניו בכל תקופה, גם היום.
הכדורגל אולי הופך ליותר תבניתי ומסודר ככל שהזמן מתקדם, מצד שני - גם ההיפך נכון. אם עד לפני 20 שנה לכל שחקן אחד היה תפקיד אחד מוגדר, היום התפקידים הרבה יותר דינמיים וגמישים, ורואים גם יותר מעבריות בין תפקידים. מצד אחד זה אומר שהדרישות גדלות, לרוב, מצד שני זה גם אומר שמגן ימני, לדוגמה, לא חייב להישאר כל הקריירה רק מגן ימני בהגדרה הקלאסית של התפקיד, אלא ניתן לראות סוגים שונים ומגוונים מאוד של מגנים ימניים. באופן הזה, שחקן עשוי לגלות את עצמו מחדש בשלב מאוחר יותר של הקריירה, ולא להיתקע כל החיים בגלל החלטה סמי שרירותית של מאמן בינוני בקבוצת הילדים.
יותר מזה. גם הכדורגל התבניתי והמוסדר עצמו - לא מגביל שחקנים יצירתיים, אלא להיפך - עוזר להם לפרוח ולנצוץ, בתוך הכללים הברורים. וזה נכון תמיד אגב, לא רק בכדורגל.
אני יודע שהביאו לכאן את הציטוט שגרף הסכמות נרחבות של המאמן הדרום-אמריקאי שטען שהיום מדכאים יצירתיות אצל שחקנים צעירים - זה אולי רומנטי, ומלטף את הנימים הנוסטלגיים שיש אצל כולנו, אבל אני לא מסכים עם זה בכלל.
על פדאלדות ותרגילים גם ככה השחקנים תמיד התאמנו בזמנם החופשי ולא בזמן האימון הרשמי (לפחות בכדורגל המקצועני של עשרות השנים האחרונות), והם גם לא יפסיקו להתאמן על זה עכשיו. זה שנותנים לשחקנים צעירים כללים ברורים ומשמעת חזקה איך נכון לשחק, רק עוזר להם ונותן להם כלים איך לשחק נכון, שבתוכם הם יכולים לפרוח ו"לשבור" קצת את הכללים, אחרי ששלטו ביסודות. וכן, גם אם אומרים להם מגיל צעיר להפסיק עם השטויות והדריבלים המיותרים.
לאמין ימאל גדל בכדורגל המודרני והלכאורה דכאני של היום, ועדיין הוא יצירתי בצורה בלתי רגילה - בגלל מה שהוא נולד איתו ברגליים, כאמור (וגם עדיין עושה שטויות, אגב, מה שמוכיח את זה שהנאציזם לכאורה ששורר באקדמיות הנמוכות הוא הגזמה פרועה). והוא ממש לא אנקדוטה בודדת, כפי שהדגמתי לעיל.
כדורגל “חופשי” מייצר שכונה כמו זו שיש לנו כאן בארץ, לא את רונאלדיניו הבא.
הסיבה שהיום אין רונאלדיניו, היא פשוט… שלא נולד עדיין עוד רונאלדיניו. וזה לגמרי לגמרי סביר.
והטענה המשלימה, שהיום יש פחות שחקנים יצירתיים - אני פשוט לא מסכים איתה. יש היום המוני שחקנים יצירתיים: ימאל, ויני, רודריגו, מוסיאלה, אודגארד, וירץ, קווארצחליה, אפילו אולמו, ועוד ועוד. ממש ממש לא כולם הם “רובוטים חזקים ומהירים”, כפי שהיוטיובר כאן מנסה לטעון. חלקם או רובם אולי חולפים לנו קצת מתחת לרדאר בהקשרי דיונים כאלה, בגלל ש:
א. הם לא השחקנים הטובים ביותר בעולם בשנים האחרונות (או לפחות המתיימרים להיות, אלה שהתקשורת מנסה לדחוף - אמבפה והלאנד), ולכן מקבלים קצת פחות פוקוס (מן הסתם זה הולך ומשתנה, עם העלייה של הרשימה שמניתי, לצד הירידה המסויימת של הלאנד ואמבפה).
ב. הם טובים וכשרוניים, אבל לא טובים וכשרוניים ברמה היסטורית (רובם הגדול לפחות, ובנקודת הזמן הנוכחית).
ג. בהמשך ישיר לנקודה הקודמת - אנשים אוהבים לייפות ולנפח את העבר, ככה שבהשוואות היסטוריות שחקני ההווה יוצאים קטנים באופן יחסי, הרבה פעמים שלא בצדק. מה גם שכאשר משווים אל העבר, משווים אל מול שחקנים מכל אורך ההיסטוריה - מה שנותן תחושת עושר שקרית, וזאת לעומת הדור האחד הבודד שמשחק היום. אם נקפיא דור בזמן ונשווה אליו - נגלה כנראה פחות או יותר אותה רמת כישרון גולמי כמו היום.
בסיכומו של דבר - שתי המגמות (ההופכיות) קיימות, על-פניו - גם התגברות התבניתיות, וגם הגמישות הפנימית - ושחקנים יצירתיים עשויים להרוויח משתיהן. רק צריכים שיוולדו כאלו.