איום קיומי על המדע – כך רואה הביולוגית האבולוציונית לואנה מרוז’ה את התהליכים המתחוללים סביבה. זה מה שיש לה לומר על כך.
כביולוגית אבולוציונית, אני מורגלת בניסיונות לצנזר מחקר ולדכא ידע. אך במשך רוב הקריירה שלי, סוג כזה של התנהגות הגיע מהימין. בימים עברו, רוב הסטודנטים והמנהלים היו בצד שלנו; היינו מאוחדים נגד בריאתנים. כעת, האיום מגיע בעיקר מהשמאל.
הסיכון ל"ביטול" במכללת וויליאמס, בה אני מלמדת מזה 12 שנים, ובמכללות והאוניברסיטאות המובילות ברחבי הארץ, אינו תיאורטי. עמיתיי המדענים ואני חיים זאת. מה שמוטל על הכף איננו רק המוניטין שלנו, אלא היכולת שלנו לתור אחר אמת וידע מדעי.
לו נשאלתי אודות חופש אקדמי לפני חמש שנים, הייתי מתלוננת על אובססיה לגזע, מגדר ומוצא אתני, אך לא הייתי מביעה דאגה לגבי החופש האקדמי.
לכל אחד מאיתנו יש נקודת מפנה משלו - הרגע שבו אנו מבינים שצדק חברתי הוא כבר לא מה שחשבנו שהוא, אלא הפך לסמכותניות מכוערת. מבחינתי הרגע הזה הגיע ב-2018, במהלך הרצאת אורח, כאשר חוקר הדת רזא אסלן הצהיר כי “עלינו לחקוק באבן על מה מותר ועל מה אסור לדון במכללות”. הסטודנטים העניקו להצהרה מחיאות כפיים סוערות. אני, שנולדתי תחת דיקטטורה בברזיל, נחרדתי.
זמן קצר לאחר מכן, כמה עמיתים ואני ניסינו להעביר בוויליאמס את “הצהרת שיקגו”, מערכת בסיסית של עקרונות לגבי נחיצות חופש הביטוי בקמפוס. לתדהמתי, סטודנטים התפרצו לישיבת סגל בנושא כשהם צועקים “חופש הביטוי מזיק” ודורשים מפרופסורים גברים לבנים “להתוודות על הפריבילגיה שלהם”.
הגבלת החופש האקדמי מגיעה בשתי צורות: מה שאנחנו מלמדים ומה שאנחנו חוקרים.
נתחיל בהוראה. אין מדובר בתרחיש היפותטי; האקלים המצנזר והמפחיד כבר משפיע על התוכן של מה שאנו מלמדים.
אחד הכללים הבסיסיים ביותר של הביולוגיה, מצמחים ועד בני אדם, הוא שמין מוגדר לפי גודל הגמטות, כלומר תאי הרבייה. גמטות גדולות אצל נקבות; גמטות קטנות אצל זכרים. בבני אדם, הביצית גדולה פי 10 מיליון מן הזרע. אין חפיפה. מדובר בבינאריות מלאה.
אבל בחלק משיעורי הביולוגיה, מרצים מספרים לסטודנטים שמין - לא מגדר, מין - נמצא על רצף. לפחות מכללה אחת שאני מכירה מודיעה לסטודנטים שזה חשוך להאמין שבני אדם מגיעים בשני מינים נפרדים ובינאריים.
אפילו בתי ספר לרפואה פרסמו הצהרות המציעות כי מין נמצא על רצף. אם זה היה נכון, כל תחום הברירה הזוויגית היה חסר בסיס, שכן תובנת היסוד שלו טמונה בהשקעה הנקבית הגדולה יותר ברבייה, ומסבירה את הבררנות המופגנת אצל נקבות (שיש להן יותר מה להפסיד) ואת התחרותיות אצל זכרים (זכר אחד יכול להפרות נקבות מרובות). אך מאמרים שפורסמו מבקשים מאיתנו להיות “מכלילים” על ידי הגבלת הדיון למינים המעטים של אצות ואמבות שיש להם גמטות בגודל שווה - גם כאשר אין לכך רלוונטיות לאף בעל חיים או צמח.
בפסיכולוגיה ובריאות הציבור, מרצים רבים כבר לא אומרים “זכר” ו"נקבה", אלא משתמשים במונחים נפתלים כגון “אדם עם רחם”. היה לי עמית שבמהלך כנס ספג ביקורת נוקבת על כך שהעז לחקור את הברירה הזוויגית של נקבות, בעוד שהוא עצמו זכר. לא שינה שהוא חקר זאת אצל חרקים. עמית אחר הוזהר פן ילמד את המושג החשוב של “קונפליקט מיני” - הרעיון לפיו אינטרסים של זכרים ונקבות שונים ובני זוג יתנהגו לעתים קרובות באנוכיות (כמו במקרה נקבת גמל שלמה העורפת את ראשו של הזכר לאחר ההזדווגות) – מפני שהוא עלול “לגרום טראומה לסטודנטים”. אני עצמי ספגתי ביקורת על כך שלימדתי “ברירת שארים” - הרעיון כי בעלי חיים נוטים יותר לעזור לקרוביהם. מסתבר שהיתה בזאת, איכשהו, הבעת תמיכה בכך שדונלד טראמפ שכר את בתו איוונקה.
נושא רגיש נוסף הוא לימודי תורשה. סטודנטים לרוב שמחים לשמוע שישנם גנים לנטייה מינית, אבל כאשר מלמדים אותם שלרוב תכונות האישיות האנושיות, ואפילו להישגים בבית הספר, יש מרכיב תורשתי, הם מתחילים להתפתל. הדבר נכון גם לגבי הבדלים גנטיים בין אוכלוסית. בעוד שההיסטוריה של המדע אכן מכילה הצהרות חסרות בסיס ומבישות לגבי גזע, אנו יודעים שבין אוכלוסיות אנושיות, נניח באזורים גיאוגרפיים שונים, יש הבדלים בתדירות האללים. רבים מההבדלים הללו עמוקים יותר מסתם צבע עור ורלוונטיים לבריאות ולרווחה. תארו לעצמכם את ההשלכות של חוסר הידע הזה ברפואה. אחרי הכל, מחלות גנטיות רבות משתנות בין אוכלוסיות, למשל, אנמיה חרמשית בקרב אפרו-אמריקאים, סיסטיק פיברוזיס אצל אירופאים ומחלת טיי-זקס בקרב יהודים.
אבל זה נהיה טאבו לציין פערים בין קבוצות שאינם מוסברים כתוצאה מאפליה מערכתית.
קחו לדוגמה הבדלי תרבות. אני באה מהעולם השלישי והיגרתי לארה"ב בגיל 23. לכן אני מודעת מאוד להבדלים האדירים בתרבות ולאופן שבו הם משפיעים על ההתנהגות. כילדה, עודדו אותי לרמות בבית הספר, ובכל פעם שרווח אישי היה אפשרי, כל עוד לא נגרם יותר מדי נזק לאחרים. בארה"ב לא יעלה על הדעת דבר שכזה, ולכן הסתגלתי. אבל בלתי אפשרי כיום לדון עם הסטודנטים על האופן בו השונות האדירה בתרבות האנושית משפיעה על ההתנהגות וההישגים שלנו.
נעבור להחנקת המחקר. מענקי מחקר רבים כיום מתמקדים כמעט אך ורק בזהות, שכן סוכנויות פדרליות, כמו הקרן הלאומית למדע, מציעות כעת שפע של מענקים במטרה “להרחיב את ההשתתפות של חברי קבוצות שהן […] כיום חסרות ייצוג”. זאת במקום לממן מחקר במטרה לענות על שאלות מדעיות.
אך התחום המושפע באופן הישיר ביותר הוא מחקר הקשור לבני אדם, במיוחד כזה העוסק באבולוציה של אוכלוסיות.
כדוגמה, ה-NIH (National Institutes of Health) מציב כעת חסמי גישה למסד הנתונים החשוב של “גנוטיפים ופנוטיפים (dbGaP).” מסד נתונים זה הוא כלי מדהים המשלב גנומים (המבנה הגנטי הייחודי של כל פרט) ופנוטיפים (המאפיינים הנצפים של כל פרט) של מיליוני אנשים. פנוטיפים אלה כוללים השכלה, עיסוק, בריאות והכנסה, ומכיוון שמסד הנתונים מקשר בין גנטיקה לפנוטיפ ברמה פרטנית, הוא חיוני למדענים שרוצים להבין אילו גנים ומסלולים גנטיים עומדים מאחורי הפנוטיפים הללו.
אלא שעתה, ה-NIH מונע ממדענים גישה לנתונים אלה, כמו גם למסדי נתונים אחרים, משום שחקר הבסיס הגנטי הוא “סטיגמטי”. לדברי אחד החוקרים, זה המצב גם אם למחקר אין שום קשר לגזע או למין, אלא הוא מתמקד בגנטיקה וחינוך.
חקר ההבדלים המשפיעים על השגת השכלה ועיסוק הוא יותר מאשר סקרנות אקדמית. הבנת המסלולים הגנטיים מאחורי הפנוטיפים עשויה לעזור לנו למצוא פתרונות ולעזור לילדים מתקשים.
הצנזורים ושומרי הסף פשוט מניחים - ללא הוכחות - שמחקר גנטי על הבדלים בין אוכלוסיות אנושיות הוא מזיק ויש לסגור אותו. העלויות של צנזורה מסוג זה הן כבדות. למידתם של הסטודנטים נפגעת ומחקר חשוב אינו נעשה. הסכנה שבחסימת כיווני מחקר רבים כל כך היא שהמדע עצמו הופך ללא יותר מאשר הרחבה של אידיאולוגיה, וחדל לעסוק בהרחבת הידע והאמת.
עכשיו נשאלת השאלה: אם הם עושים את זה עם דברים כאלה ברורים וקלים להבנה לכולם גם בלי תואר נחשב בביולוגיה או ברפואה, מה הם עושים עם דברים שהם פחות ברורים וקלים להבנה לציבור הרחב?
מי יכול להבטיח שהדת הנוראית הזו לא השפיעה על שום דבר ב3 השנים הנוראיות שעברו על העולם?
לול, “מדע”.
) הזאת.