פאטי וגאבי הם דוגמאות מצוינות לייבוש בלה מסיה.
אתה אולי לא יודע, אבל פאטי וגאבי לא שיחקו בבארסה ב’. הם נשלפו ישר מהנוער לבוגרת, על ידי המאמנים של הבוגרת. עיקר ההשקעות בפיתוח מן הסתם הוא בקבוצת המשנה, שם השחקנים מקבלים שכר שאפשר לחיות איתו, ומשם הם נמכרים במיליונים (בודדים) או עולים לבוגרים. בבארסה של ברטומיאו זה לא קרה, הכי טוב שיצא משם ב 10 שנים זה סרג’י רוברטו.
אראוחו שהיה שם לא קיבל צ’אנס אמיתי עד שברטומיאו עזב.
הייבוש של לה מסיה היה רציני ואמיתי. תקציבים ירדו, וכך גם כמות השחקנים שיצאו משם.
אבל כמות השחקנים ירדה גם כשלפורטה נכנס לתפקיד בפעם הראשונה. ולהבדיל, קבוצת המשנה במצב מזעזע גם עכשיו (תפקידה לא לעלות / להישאר ליגה, אבל עדיין).
לזה אני מתכוון שהשער זז כל הזמן.
אני חושב שיש פה בעיה תפיסתית של גידול ילדים והסתכלות נכונה על שחקנים והיכולת שלהם. אוהדי ריאל חושבים שזה עניין פשוט שבו שחקן אם הוא טוב יהיה טוב בכל מקום ובכל הנסיבות. כלומר דני קבראחל היה טוב מספיק והיה מצליח בכל מקום.
אני מאמין שזה לא נכון, ושיש חשיבות עצומה לאיפה השחקן עולה לבוגרים. כלומר, אני בהכרח חושב שבוסקטס התפתח כמו שהתפתח בגלל ששיחק בברצלונה. אני בהכרח מאמין שצ׳אבי התפתח כמו שהתפתח כי עלה לבוגרים בברצלונה. אתם נטו חושבים שזה היכולת של השחקן בלבד, אבל זה הקולקטיב שעוזר לשחקן להתפתח בצורה הנכונה ולהתעצב בתוך הקבוצה לשחקן הגדול. גם מסי אם היה גודל ברוסריו או אולי מושאל לחטאפה לא היה מתפתח ככה.
דוד רוצה למכור לי שאין קשר לאיפה השחקן גדל ושחקן טוב יצליח בכל מקום. עם כל הכבוד, אני בספק אם לדוד יש הבנה בגידול שחקני כדורגל, אם אי פעם אימן קבוצת כדורגל או שיחק בקבוצת כדורגל מקצוענית. אני אשמח לגלות שטעיתי וקבל את סליחתי.
יש הבדל עצום לשחקן אם הוא עולה לבוגרים בחטאפה או בריאל מדריד.
מסי, בוסקטס, ואלדס, פיקה, צ׳אבי, סרג׳י רוברטו, איניסטה, לאמין ימאל, בויאן, טייו, באלדה, קובארסי, קסאדו, פרמין, ועוד ועוד שעזבו גם בגילאים צעירים והתפתחו כמו אולמו, ססק, אלבה ועוד הם ממש לא מזל, זה שילוב של סקאוטינג נכון, גידול מדויק ושילוב נכון של שחקני מפתח בבוגרים. חלק יצליחו יותר, חלק יהיו שחקני סגל לגיטימיים לכמה שנים, חלק יכשלו, וחלק יהיו השחקנים הטובים בהיסטוריה. אבל כולם יקחו חלק.
דיברת על עניין ההשאלה - מרסלו (שכמובן לא גדל בקאנטרה) היה בדרך לאיזו אוססונה אבל רוברטו קרלוס עמד על הרגליים האחוריות מול פאביו קאפלו ופדג’ה מיאטוביץ’ וחשב שהילד חייב להישאר בקבוצה הבוגרת ולהתאמן עם השחקנים הטובים. ב-2007-08 כבר ברנד שוסטר נתן לו הרבה קרדיט במשחקי הבית.
מנגד - סתם כי הזכרת את דני קרבחאל - ז’וזה מוריניו “זיהה” את נאצ’ו אבל דווקא ממנו התעלם והוא היה חייב לצאת בהשאלה לבונדסליגה. לוקאס ואסקס עבר את החספוס הזה של עונה באספניול. לפספס את קרבחאל זה נראה לי פשע, לגבי לוקאס פחות.
אני לא מסוגל לתת אימרה ניצחת אבל שחקן טוב יהיה כנראה טוב מהשאר בכל מקום. ליאו מסי לא היה הופך לליאו מסי במקום אחר כנראה אבל הוא לא היה מציג עשרה אחוזים מהפוטנציאל אלא מעל 50%.
לא כתבת אבל כאוהד ברצלונה מה מייחד את ברצלונה לדעתך בטיפול בשחקני הנוער שלה או “הגידול” שלהם ואיפה מפספסת ריאל מדריד. רוצה לומר: “התנאים” ו"קולקטיב" אלו אמירות נכונות אבל קצת כלליות מבחינתי.
לא זוכר מה היה ב 2003.
בבארסה ב’ היה בלגן, אבל היא סיפקה כמה שחקנים לקבוצה הראשונה וגם יצרה כמה מיליונים טובים ממכירות. חבל שירדה ליגה, אבל זה לא כשלון.
שמחלקת הנוער של ריאל ממש אחלה (ומכניסה אחלה כסף), בניגוד לדעה המקובלת.
אגב, ממש לא אכפת מזה, כן? כל עוד השחקנים שאני רואה טובים מצידי שיגדלו במכתש גבעתיים.
ומנגד, אני מלא ביקורת על הקבוצה שלי שמביאה כדורגלן ב-60 מיליון למרות שהוא נפצע כל חודשיים, לא מראה יכולת טובה ובכסף היה אפשר להביא שחקנים לעמדות טובות יותר, וכל זה רק כי הוא גדל בעבר במועדון ועזב בגיל 16. זה כבר להפוך מדיניות לפופוליזם.
לגבי הוויכוח על כישרון מולד אל מול חשיבות הפיתוח הסביבתי, מתן ההזדמנויות, והאופן שבו זה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית של ‘תוצרי’ קבוצת הנוער של ריאל אל מול זו של ברצלונה:
באופן כללי, בדומה קצת לוויכוח על חשיבותו ומשמעותו של תפקיד המאמן בעולם הכדורגל - אני ב”צד” של אלו שטוענים שיש נטייה להפריז בחשיבות של הגורמים ה”חיצוניים”, ובסופו של דבר מי שטוב - יבלוט ויפרח, ולא צריך לתת לו הזדמנויות “בכוח” כדי “לשפר” אותו אקטיבית (באנלוגיה עם הוויכוח על חשיבות המאמנים - בסוף הקבוצה עם השחקנים הטובים יותר, תנצח יותר לאורך זמן).
מה גם שאפשר בקלות לטעון, וגם לא מן הנמנע בכלל שזה אכן חלק משמעותי מהסיפור, שלברצלונה יש פשוט מערך סקאוטינג טוב יותר בגילאים הצעירים מאוד, שמאפשר להם לגלות ולהביא אליהם את המסי והימאל הבאים לפני היריבות (בפרט לפני ריאל). סקאוטינג, בפרט בגילאים האלה - זו אמנות של ממש, שדורשת המון-המון ניסיון ו”תורה שבעל-פה”, וייתכן בהחלט שהמערכת בבארסה עושה זו טוב יותר. בנוסף, זה גם מזין את עצמו - ברגע שיש סיפורי הצלחה מוכחים קודמים, קל הרבה יותר לשכנע את הילד המוכשר הבא (ובעיקר את המשפחה שלו) שהוא אכן יקבל הזדמנויות הוגנות במועדון (כמובן שזה טיעון בעד מתן הזדמנויות לצעירים, אבל לא מהטעם שנטען כאן, של “פיתוח” השחקן, אלא השפעות נלוות מסדר שני).
מצד שני, ברור לגמרי (לי לפחות) שכן יש השפעה גדולה מאוד לסביבה ולדרך שהשחקן הצעיר עובר, לפיתוח האישי שלו ככדורגלן, ולשאלה “מה ייצא ממנו בסוף?”. לצורך העניין, אני משוכנע לחלוטין שהחומר האנושי שיש כאן בארץ, לדוגמה, אם היה גדל ומתפתח במערכות הילדים והנוער האירופאיות העיליות - היה מגיע הרבה הרבה יותר גבוה ורחוק ממה שהוא מגיע בפועל - גם ברמה האינדיווידואלית, וגם ברמה הכללית (הנבחרת, לדוגמה, ומענה למשל לטענה שעלתה בדיון המקביל על הפרשי הרמות לכאורה בין ישראל לנורווגיה).
אין שום סיבה בעולם בעיניי שמדינות בסדר גודל של ישראל מבחינת גודל אוכלוסיה + אהבה למשחק כמו אוסטריה ונורווגיה, שלא לדבר על הצלחות יוצאות דופן כמו קרואטיה, בלגיה ופורטוגל - יצליחו כ”כ יותר מאשר ישראל. גם ברמת השחקנים הבודדים, כאמור, וכוכבי העל שיצאו מהמדינות הללו, וגם ברמת הנבחרת והליגה המקומית כולה.
וממקרי הקיצון האלה, חזרה לדיון שלנו -
ברור, אם-כן, שיש כאן ספקטרום, שבצד אחד שלו יש מדינות עולם שלישי בלי תשתיות בסיסיות אפילו (וסיפורי ההצלחה משם מגיעים משילוב של חוק המספרים הגדולים + מערך סקאוטינג אירופאי ששולף את היהלומים ונותן להם הזדמנויות אמיתיות), ובקיצון השני יש את מערכי קבוצות הנוער של מועדוני העילית באירופה. וברור גם שגם לה-מאסיה וגם קסטיליה משתייכים לקיצון השני.
השאלה היא, אם-כן, האם הפער בין שניהם (אם אכן קיים בכלל) משפיע על התוצר הסופי, ומה המשקל בתוך הפער הזה למתן הזדמנויות לצעירים בקבוצה הבוגרת (מרכיב בודד אחד בתוך מגוון רחב מאוד של גורמים משפיעים אחרים)?
בעיניי לפחות, התשובה היא כן - קיים פער בין המערכות של שני המועדונים, והוא אכן משפיע, וגם אכן קיים משקל למתן הזדמנויות בקבוצה הבוגרת.
כלומר, מצד אחד די ברור לי שלא פספסנו את מסי או את ימאל הבאים בגלל חוסר מתן הזדמנויות מספק לחואן מאטה או לקובו, ומדובר פה הרבה יותר בסיפור של סקאוטינג ו/או מזל.
מצד שני, אני כן חושב שיכלו להיות לנו יותר שחקני סגל לגיטימיים בקבוצה, כולל שחקני הרכב לכל דבר ועניין, אם מערך קבוצות הילדים והנוער שלנו היה טוב יותר, “נספר” ונחשב יותר במועדון, ובפרט אם היו ניתנים להם יותר הזדמנויות בקבוצה הבוגרת.
האם זה טוב או לא טוב, נכון או לא נכון, ומה השיטה ה”טובה” יותר לאורך זמן? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
אם ברצלונה הייתה יכולה לקנות שחקן נוצץ יותר מראפיניה הוא היה מגיע למעמד של להתחרות על כדור הזהב?
אם ריאל לא הייתה קונה את מודריץ’ (בגיל 27) הוא היה הופך לאגדה שהוא היום?
אין לי איך לבסס את זה, אבל להרגשתי יש הרבה משמעות ל”גורמים החיצוניים”. לאחריות שיש במועדון גדול יש השפעה - לטוב ולרע. למתקנים ולטכנולוגיות שיש גישה אליהם. לצוות האימון שעובדים איתו. לנוכחות של שחקנים גדולים בסגל והמוטיבציה לשחק כדורגל טוב כדי להשתוות אליהם. האגו שרוצה להוכיח שאני שווה להיות במועדון הזה.
סתם הרגשה שלי.
ניקו פאס עם שער ובישול בניצחון של קומו 2-0 על יובנטוס.
הילד לא מפסיק לרשום מספרים (4ו4)וכרגע מוביל את קומו לצמרת במרחק 3 נק ממקום ראשון,אגב את יובנטוס אנחנו פוגשים ביום רביעי.
חייב להודות,עד שעזב אותנו לא הבנתי מה מחזיקים ממנו כל כך,כיף לראות שחקן שהולך לקבוצה קטנה והופך לאחד הכוכבים של הליגה,מעניין מה מתכננים לו במועדון עם כל העומס בקישור ההתקפי.
מריאנו דיאס מייעץ לאנדריק לעבור לליון, שכזכור החלוץ שגדל בקסטיליה רשם עונת שיא ב-2017/18 עם 22 שערים לפני שנרכש בחזרה על ידי ריאל מדריד. מה שמצחיק הוא שמאז תחילת 2019/20 הוא בקושי שיחק והעדיף להירקב על הספסל (אם כי ברור ששניהם לא באותו הגיל).
"אם אנדריק יעזוב, או כל שחקן אחר שכמעט ולא מקבל זמן משחק, הייתי פשוט אומר לו ליהנות מזה. להעריך מה זה אומר להיות שחקן הרכב. זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך.
“כשהם באמת סומכים עליך, כשאתה פותח, זה הזמן שבו אתה יכול להראות את מלוא הפוטנציאל שלך. זה לא אותו דבר לבוא לכמה דקות כל כמה משחקים. בזמן כל כך קצר, אי אפשר להפגין למה אתה מסוגל. אבל אם אנדריק יוצא בהשאלה, שום דבר לא מונע ממנו לחזור למדריד לאחר מכן. ריאל מדריד היא המועדון הגדול בעולם, אבל לא כולם יכולים להגיע לשם. וכן, יש חיים מעבר לכך”.
החלוץ שממעט להתראיין, מספר גם על חזרתו למועדון כאמור בקיץ 2018 בדחיפה של ז’ולן לופטגי: לא יכולתי לסרב". עם זאת, הוא מודה שחלק ממה שהובטח לו מעולם לא התממש: “הם אמרו לי שהפעם זה יהיה שונה, שאקבל יותר זמן משחק. זו הייתה אחת הסיבות לחזור”. עם חזרתו, הוא ירש את המספר של כריסטיאנו רונאלדו, נטל סמלי שהכביד על הציפיות: “המספר ‘7’ הוא כנראה המספר האייקוני ביותר במועדון. הוא נלבש על ידי שחקני על כמו ראול, כריסטיאנו… אגדות. הייתי גאה ללבוש אותו, אבל גם הרגשתי הרבה לחץ. לא התכוונתי להחליף את כריסטיאנו, אבל התפקיד עדיין היה עצום”.
הוא גם נזכר כמה למד מהכוכב הפורטוגלי במהלך הפעם הראשונה שלהם ביחד: “כריסטיאנו לימד אותי כל כך הרבה. שגרות, דייקנות, טיפול עצמי, איך להתאמן, איך להתאושש, איך להתכונן למשחק… הכל. וגם מה זה אומר לקיים את המילה שלך ולהוביל”.
העונה מצא עצמו מריאנו בשורות אלאבס. הוא שותף בשמונה מ-12 מחזורי הליגה וגם פתח בהרכב פעם אחת. שערים עדיין אין לו בליגה אבל בגביע הרשית שלושער נגד יריבה קיקיונית והוא שוב מאושר. אל תתפלאו אם יכבוש נגד ריאל.
שער ה-AS הבוקר עם בלם העבר רפאל ואראן שפרש בגיל מוקדם, וקיבל את פרס הספורט של העיתון: “כשריאל מדריד קוראת לך - הכל נעצר”, הוא אומר בריאיון על הקריירה שלו| “בגלל הפציעות שלי נאלצתי לעבוד קשה כפליים במשך כל הקריירה שלי”. הפציעה שינתה את הדרך בה הוא מתאמן, בה הוא משחק, בה הוא רץ ואיך שהוא דואג לברך שלו.
על הגעתו לריאל מדריד שוב הוא מספר: "הייתי בבית של אמא שלי, למדתי. אני חושב שזה היה אחר הצהריים של יום שישי. והטלפון צלצל. הוא צלצל כל כך הרבה בימים ההם שכמעט ולא שמתי לב למי מדבר בצד השני. ‘רק עוד שיחה’ חשבתי. ופתאום זיהיתי את זינדין זידאן. פחדתי, למען האמת, ואמרתי לו שאם נוכל לדבר בפעם אחרת, אני מאוד עסוק (צוחק). והוא, כמו תמיד כל כך אלגנטי, אמר: “כן, כן, כמובן…”. אחר כך רצתי לחדר של אחי הגדול: “אתה לא תאמין מה קרה לי!”. הוא לא האמין למה שעשיתי.
"עם ז’וזה מוריניו לא דיברתי בטלפון אבל פנים אל פנים לפני שהתחלתי להתאמן. רציתי לוודא שהוא גם כן מאמין בי. למוריניו יש הרבה כריזמה. עזבתי ואמרתי, “אני הולך להתאבד בשביל האיש הזה. קיבלתי הצעות רבות, גם אלכס פרגוסון בא הביתה לפגוש אותי, כשהוא טייל בצרפת”
הוא נשאל על המורשת של זינדין זידאן ומה היה כל כך מיוחד בקבוצה שזכתה שלוש פעמים ברציפות בליגת האלופות: "ובכן - היו מעט דיבורים, כי כולם ידעו מה עליהם לעשות. כולם היו שחקנים מובילים בשיאם, עם תכונות משלימות. תוכנית מפורטת לא הייתה הכרחית כי לכל שחקן הייתה האינטליגנציה הכדורגלנית לדעת מתי ללחוץ, מתי להתחבר, או מתי לשמור על החזקת הכדור. הכל זרם.
"למשל - קארים בנזמה לא לחץ במשך 90 דקות, אבל כשהוא כן עשה את זה, הוא זכה בכדור בחזרה וכבש. יש לו חוש למשחק. וזה היה נכון לגבי כל הקבוצה. ידענו איך לסבול, ידענו איך לשחק, ידענו איך ללחוץ… זו גם קבוצה ששיחקה יחד הרבה זמן.
“עם זידאן היה תענוג. הוא היה מנהיג שהיה קרוב מאוד לשחקנים, הוא נתן הרבה ביטחון, הוא תמיד הגן על הקבוצה. הוא מעולם לא האשים אף אחד אחר. ובכן… הוא הבין את השחקנים היטב. הוא לא היה אחד שצועק הרבה, אבל כן הקשבתי כמו כולם, כשהוא דיבר. הוא היה מנהיג רגוע ותמיד דחף אותך לתת משהו נוסף. הוא אהב לקחת סיכונים: ‘קח עוד סיכונים’, הוא היה אומר לך. 'אם אתה נכשל, זו טעות שלי, ואתה בסדר”.
על סרחיו ראמוס: “השלמנו אחד את השני מצוין. הוא אהב לצאת ללחוץ וגם להתקדם, ואני אהבתי לכסות עליו. אז כיסיתי עליו הרבה. אהבתי מאוד את המנהיגות האדירה, הכוח שלו והמוטיבציה שלו. הוא לא היה דברן גדול. הוא היה מנהיג בגלל התשוקה שלו והאופן שבו התחרה. הוא היה כמו גנרל שיוצא למלחמה, מישהו ללכת אחריו”.
על אדר מיליטאו: “כשהוא הגיע, היה לו קשה בגלל התחרות, הוא לא שיחק הרבה. אמרתי לו, ‘ברגע שתתחיל לשחק - אתה לא תאבד את מקומך’. ולא טעיתי. הוא מהיר, חזק, ובעל כישרון טכני. יש לו הכל”.
הבלם מרחיב על הפציעות ועל סגנון המשחק שלו ואומר שכבלם לעתים אתה צריך לבחור את האפשרות הכי פחות גרועה, התסריט הרע במיעוטו, ושבלשהי הקריירה שלו בגלל הניסיון ובגלל השינויים הפיזים הוא נכנס פחות לתאקלים וידע מתי ואיפה לעמוד.
הביצועים בתפקיד השתנו במידה רבה בשנים האחרונות?
-“הכל שונה. כשהתחלתי, לא היו הרבה שחקנים גדולים ומהירים. עכשיו כולם כאלה. אז, בזמנו, בלם היה חזק ואיטי, והם היו פשוט שחקני הגנה. התפקיד שלהם היה להגן, להגן ולהגן. היום, בלמים מהירים, פיזיים, טובים מאוד עם הכדור… אבל אמנות ההגנה הזאת קצת הולכת לאיבוד. כשהחלוץ פורץ, אתה מפריע ומתנגש איתו, דברים כאלה. אל תיתן לאף אחד להשאיר אותך מאחור. אני קורא לזה אמנות ההגנה: לצפות, לחטוף את הכדור. ואתה רואה את זה פחות, אבל הרמה הפיזית והטכנית מדהימה. תראה את וויליאם סאליבה, איברהימה קונאטה, דאיו אופמקאנו… כולם חזקים מאוד וטובים מאוד עם הכדור”
האם היו לרפאל ואראן חולשות כלשהן?
-“לקראת סוף הקריירה שלי פחות התחרתי כל כך הרבה כי מיקמתי את עצמי טוב יותר. למדתי, ולקח לי הרבה זמן, להיכנס לדו-קרב ברגע הנכון. בתחילת הקריירה ניתחתי את המצב הרבה. כבלם, לפעמים אתה צריך לבחור את הרע במיעוטו. אם יש חמישה פתרונות גרועים, אתה צריך לבחור את הפחות מזיק. ואם אתה חושב על דברים יותר מדי, אתה מפספס את הרגע הנכון להתערב. סיימתי את הקריירה שלי ברמה הגבוהה ביותר, כששיחקתי נגד ארלינג הולאנד בגמר הגביע, הדרבי בוומבלי. והרגשתי שיש לי שליטה מושלמת בתזמון שלי”.
“הקריירה שלי הייתה אחרת ללא הפציעות, בהחלט. הייתי צריך לעבוד קשה כפליים לאורך כל הקריירה שלי. הגוף שלי היה צריך להיות מאוזן בצורה מושלמת (הוא עוצר) כדי להיות מסוגל להתחרות ברמה הגבוהה ביותר. אם לא, הייתי סובל הרבה. והייתי צריך ליצור סביבי צוות אישי, ששיתף פעולה עם המועדון, כדי למצוא את האיזון הזה. בלי זה, הייתי מסיים את הקריירה שלי ב-2014 או 2015. הבעיה? קרעתי את המניסקוס הצידי שלי, שהוא המסובך ביותר. ובניתוח, הם הסירו 72% מהמיניסקוס הזה. לגוף שלי הייתה יכולת מיוחדת להסתגל והוא הגן על הברך שלי. לא היו לי כיפוף או מתיחה מלאים, וזה הגן על המפרק. אבל סבלתי מהשלכות מבחינת שיווי המשקל הכללי שלי… אני יכול לכתוב על זה ספר. הייתי צריך להחליף את המדרסים שלי כל שישה חודשים… זה היה ברמת פירוט שאי אפשר לדמיין”.
הוא ממשיך: “האם שיחקתי עם כאבים? תמיד! זה יכול להיות הברך שלי, גיד אכילס שלי, הגב שלי… אבל כאבי ברכיים, תמיד. אפילו היום אני משחק ומבצע כל פעילות ספורטיבית ועדיין מרגיש כאב. ספורט טוב מאוד לבריאות, אבל ספורט עילית לא”.
הצרפתי חוזר שוב למשחק הבלהות נגד מנצ’סטר סיטי באיתיחאד בו ‘בישל’ שני שערים ליריבה האנגלית בהעדרו של ראמוס. הוא שואל האם היה מוחק את היום הזה מהקריירה ואומר שלא - זה חישל אותו. "לא, זה חיזק אותי. וזה הפך את הדרבי מול מנצ’סטר יונייטד לעוד יותר מרגש (צוחק). אני לא אחד שממציא תירוצים, אף פעם לא עשיתי זאת. אבל זה נותן לי את ההזדמנות לדבר על משהו שאני מחשיב כחשוב מאוד.
"סבלתי מזעזוע מוח במהלך המשחק הזה. וזה היה מלפניכן. במשחק קודם, נגד חטאפה, אז חטפתי מכה חזקה ברקה עם הכדור. וכמו פעמים רבות אחרות, המשכתי לשחק והייתי צריך להתחלף. העניין הוא שבימים שלאחר מכן הרגשתי עייפות כרונית. היה בלתי אפשרי להתאושש. חשבתי שאולי זו רק שאלה של לישון יותר וזהו. אבל האמת היא שחטפתי זעזוע מוח ולא ממש ידעתי את התסמינים. זה נמשך כמה שבועות. אז לא נעשו בדיקות. ולא הייתי טוב מבחינת קואורדינציה, אנרגיה…
ומה שמת לב אליו במשחק נגד סיטי?
-“לא יכולתי להתרכז, זה היה בלתי אפשרי. הרגשתי איטי, לא מתואם. לדוגמה, קריאת מסלול הכדור, שזו הנקודה החזקה שלי, הייתה בלתי אפשרית. באותו יום לא הייתה דרך. הייתי איטי עם הכדור, אני שתמיד שיחקתי עם נגיעה או שתיים בכדור. כספורטאי, קשה לקבל שמשהו קורה לך. אבל למדתי מזה הרבה. זו לא הפעם היחידה שזה קורה לי בקריירה שלי, ואני מכיר שחקנים אחרים שעברו חוויות דומות. משם, למדתי זעזוע מוח ועבדתי עם צוות מומחים בצרפת”.
רפא סבל מהפציעה הראשונה במועדון בסיום עונת 2012-13 והחמיץ את גמר הגביע דווקא כשהיה בפיק שלו. והיו עוד פציעות. בשאר הזמן התחרות הייתה קשה מול פפה אבל הוא מצא את מקומו. ובכל זאת 360 הופעות בעשור (בעונת הבכורה כמובן היה מחליף כשהגיע בגיל 19 ורשם 15 הופעות בלבד) - זה לא רע בכלל
מסע אל העבר: האגדה רוברטו קרלוס בריאיון מרגש על ימי הגלאקטיקוס והוא ‘מנתח’ פרטנית אחד-אחד, ומדבר גם על כריסטיאנו רונאלדו.
התפקיד שלו בימים אלה: “עכשיו אני שגריר של המועדון. אני מטייל בעולם ומייצג אותו. אני עובד יותר עכשיו מאשר כשהייתי משחק כדורגל. ריאל מדריד היא המועדון הראשון בעולם ששחקנים לשעבר מייצגים אותו. אנחנו גם מלמדים את שחקני אקדמיית הנוער ואת שחקני ההרכב החדשים מהי ריאל מדריד. אני מתגעגע לאימונים ולמשחק ברמה הגבוהה ביותר. אני מתגעגע לזה נורא, בטח”
הגלאקטיקוס: “בקהאם היה הטוב מכולם. זידאן היה מהשורה הראשונה, הטוב ביותר, אבל דיוויד היה הטוב ביותר באימונים ובמשחקים, הוא מעולם לא נכשל, לב טהור. הוא היה העקבי מכולם. הוא לא שיחק עבור אף מועדון, הוא שיחק עבור חבריו, עבור ריאל מדריד, כדי לנצח. הוא תמיד חשב על הקבוצה, אחרים חשבו על עצמם”.
על רונאלדו-פנומנו: "גדלנו יחד. קשה לי לדבר עליו. ראיתי את השמחות והצער שלו עם הפציעות שלו. הוא היה השחקן הכי טוב של התקופה שלנו, רק חבל שהוא סבל מכל כך הרבה פציעות. אפילו כשהיה קצת בעודף משקל, הוא היה הכי טוב. בכדורגל, מוזיקה ומסיבות הן הדברים הכי טובים שיש. חייו של כדורגלן קצרים, וניצלנו אותם בצורה הטובה ביותר. לרונאלדו תמיד היה צורך לחגוג. אני מעדיף את המסיבות שלו על פני אלו של רונאלדיניו:
זידאן: "כל מה שזידאן עשה היה מחזה מרהיב. שלחתי לו סרטון של המהלכים שלו והוא אמר לי שאני מספר אחת. הוא היה כמו רקדן בלט. הוא היה שונה. הייתי לידו כל יום. הוא היה דוגמה ואני אסיר תודה לו על הפעמים הרבות שהוא סידר לי הזדמנויות להבקיע. בישלתי לו את השער בגמר ליגת האלופות נגד באייר לברקוזן שהביא לנו את הגביע התשיעי מבלי לדעת שהוא נמצא שם. קיבלתי מסירה ממש גרועה
על לואיס פיגו: “אני לא אוהב להיזכר בתקרית בקאמפ נואו. זה היה כמו מלחמה, לא כדורגל. זה היה המשחק שרציתי שייגמר כמה שיותר מהר. מכל המשחקים ששיחקתי בהם, זה היחיד שהלוואי שלא הייתי משחק בו. האוהדים היו מאוד אגרסיביים. אני מברך את פלורנטינו פרס על החתמתו של פיגו. לא יכולתי לישון כששיחקתי נגד ברצלונה כי היה כל כך קשה לעצור את פיגו; זו הייתה הקלה גדולה. אני גם אסיר תודה לו על כך”.
תומאס גראבסן: "ריאל מדריד יודעת שהם עשו טעות כשהם שחררו את קלוד מקללה. אז הם החתימו את גראבסן. כל קבוצה צריכה משוגע, והוא היה . רוביניו היה משגע אותו, הוא רצה להרוג אותו. הוא היה קורע מצחוק. הוא תמיד היה מעליב את השופטים כי הם לא ידעו אנגלית. הוא לא ידע מה זו בדיחה והיה ממש כועס עלינו ; לא יכולתי להפסיק לצחוק.
על רונאלדיניו: “כשהגיע לשיאו, הוא פשוט רצה ליהנות. הוא ידע את הגבולות שלו. חסרה לו יותר מקצועיות מאשר משמעת מנטלית. הוא היה עייף ורק רצה ליהנות. אני לא חושב שהמסיבות השפיעו עליו. הוא רצה ליהנות יותר מהחיים. אולי קצת נמאס לו לשמח אנשים”.
הפרידה שלו מריאל מדריד: “צ’לסי, אברטון ואסטון וילה רצו אותי ב-2006, אבל בסופו של דבר זה לא קרה. הייתי קרוב מאוד לחתום בצ’לסי. רציתי חוזה ארוך טווח, אבל הם הציעו לי רק שנתיים ולכן נשארתי בריאל מדריד לעוד עונה”.
כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי: “כשחקן כדורגל, כריסטיאנו הוא דוגמה. יש לו הרבה יותר הקרבה. מסי דומה יותר לזידאן, הכל על סמך כישרון. אבל כל הילדים שרוצים להיות כדורגלנים צריכים להסתכל על ההקרבה של כריסטיאנו והתשוקה שלו”.
ברזיל עם קרלו אנצ’לוטי: “הוא יודע איך להסתגל לכל מועדון או נבחרת. ברזיל עם אנצ’לוטי יכולה לעשות מונדיאל נהדר. עם ניימאר, ויניסיוס ורודריגו בכושר טוב, יש להם נבחרת נהדרת. אבל יש להם בעיה בלי הכדור”.
רפאל ואראן בלם העבר המצוין גילה בריאיון חשוף ל"לה מונד" כי סבל מהתקפי דיכאון לאורך הקריירה שלו, במיוחד בחודשים הראשונים שלו בריאל מדריד ובתקופה שלאחר מונדיאל 2018. הזוכה בגביע העולם, שפרש מספטמבר 2024, החליט להפוך את בריאות הנפש למטרה העיקרית שלו לשנת 2025 , וקידם אותה באמצעות קרן ההשקעות Génération 2018, שנוצרה על ידי 23 השחקנים שזכו בתואר ברוסיה.
וראן גינה את העובדה שלמרות ההתמקדות הגוברת בתקשורת ברווחתם של הספורטאים, בריאות הנפש נותרה נושא טאבו בכדורגל המקצועני. כפי שהסביר לעיתון הצרפתי, תרבות הביצועים הגבוהים מאלצת את השחקנים “לדחוף מעבר לכל הגבולות הטקטיים, הפיזיים והטכניים, בעוד שאתגרים פסיכולוגיים נדחקים לשתיקה”.
“מגיל צעיר מאוד אנחנו לומדים שאנחנו חייבים להקרין כוח ולהסתיר חולשות. להראות את הפגיעות שלך לא אומר שאתה חלש. זה אומר שאתה מחפש פתרונות כדי להתקדם.”
ואראן סבל לראשונה מדיכאון כשהיה בן 18 על אף שהשתלב מקצועית היטב בריאל מדריד מהרגע הראשון. “על המגרש הייתי מרוכז, אבל כשעזבתי את מתחם האימונים או כשהמשחק נגמר - לא רציתי לחזור הביתה. זו הייתה הרגשה כמו דיכאון. לא נהניתי מכלום”, אמר ללה מונד. באותו זמן, הוא קיבל את העובדה שסבל בשקט הוא חלק מהדרך להצלחה .
לאחר רגע השיא שלו ב-2018 כשזכה במונדיאל עם נבחרת צרפת, חודשיים אחרי הזכייה השלישית ברציפות שלו בליגת האלופות בריאל מדריד, הוא חווה נסיגה נוספת. “אתה בפסגה ואז מגיעה הנפילה”, הוא מסביר. באופן פרדוקסלי, הנתק שנגרם על ידי המגפה (קורונה) אפשר לו להאט, לעבד את רגשותיו ולהחזיר את שיווי המשקל שלו. מאוחר יותר, הוא גילה שחברו לקבוצה, סמואל אומטיטי, גם הוא עבר תקופה של דיכאון: סימפטום, לדבריו, של הבידוד הרגשי של הספורט.
ואראן גם מתח ביקורת על התחרות המוגזמת - עומס המשחקים - שלדבריו משפיעה הן על הביצועים והן על הרווחה הנפשית. הוא מציין שאחת הסיבות לפרישתו ב-2023 בגיל 29 בלבד, הייתה “לוח הזמנים המטורף” שלא איפשר לו לנוח. “תשעה ימים אחרי גמר גביע העולם בקטאר, כבר שיחקתי במנצ’סטר יונייטד”, הוא נזכר.
מבחינתו, הכדורגל המודרני הוא “במלוא המהירות”, מה שגורם ליותר פציעות ומוריד את איכות המשחק: “או שאתה לא משחק ב-100%, או שאתה משחק כמו רובוט”.
*****************
מאוד מעניין ודי עצוב, אני חושב שהיום ספורטאים פונים לאנשי מקצוע גם אם עושים את זה “בשושו” ועדיין לא רוצים ידברו על כך בחוץ. אני חושב שגם אנדרס אינייסטה סיפר על דיכאון בזמנו, ונניח דויד סילבה אם כי הוא איבד בת אם אינני טועה או שסבלה ממחלה קשה.
מי אני שאשפוט. לדעתי אני סובל מחצי דיכאון ולא מאובחן. ברור שהחיים של כדורגלנים לא מושלמים והם צריכים להתמודד עם המון-המון-המון לחץ וציפיות על בסיס יום-יומי, כמובן למתוח את עצמם לקצה גבול היכולת ברמה הפיזית והם עלולים להיפצע, כואב לי לשמוע על שחקנים כמו גבריאל בטיסטוטה ומה שעבר אחרי הפרישה - הוא לא מסוגל לשבת, ויסנטה רודריגס לא יכול ליישר את הברך.
על פניו חשבתי שכאשר אתה מגשים את החלום שלך - משחק כדורגל באחת הקבוצות הטובות בעולם, מפורסם, מרוויח הרבה מאוד כסף (יש אנשים קשיי יום, יש כאלה שעובדים בשלוש עבודות ולא סוגרים את החודש) ויש לך זוגיות ומשפחה שהקמת - אז אתה במקום ממש טוב. הכדורגל גם אמור לעזור להתנתק מהצרות.
יפה כתבת, יש גם דברים משותפים
אפשר לשתף גם מה שקורה אם ארוחאו.
כל הזמן אנחנו שוכחים שבסופו של יום זה בני אדם,
