שווה קריאה. צ’אבי אלונסו הצטרף גם הוא למסורת וכתב לעצמו מכתב ב-‘The Players Tribune’ . כמובן שהקריירה שלו גם כשחקן סופר-מרתקת אבל הוא בחר להתמקד בתקופה שלו בבאייר לברקוזן ומדבר על רגע השפל ב-2022/23 והבקשה מהשחקנים שלו.
"יש רגע שבו כל מאמן צעיר עומד חסר אונים, מסתכל סביב האיצטדיון ותוהה ‘מה אני עושה?’ איך הגעתי לכאן? מבחינתי, הרגע הזה היה המשחק השלישי שלי כאן בבאייר לברקוזן, כשאיינטרכט פרנקפורט מחצה אותנו ב-5:1. “הפסדנו 3:0 מול פורטו במשחק הקודם וחשבתי ‘היי, אנחנו יכולים רק להשתפר’… אבל ברגע שהמשחק התחיל, כל הרעיונות שלי יצאו מהחלון, הלכו לפח. כל המחקר שלי, מחברות הטקטיקה שלי, הכל, שעות הווידאו שצפיתי בו… התוצאה אף פעם לא משקרת 5-1”.
“יש תמונה מאוד פשוטה שעולה לי בראש כשאני חושב על המשמעות של כדורגל עבורי. אני זוכר שהתאספתי סביב השולחן בלילה כשהייתי צעיר. לאבי תמיד היו פרוסים על השולחן המחברות והעפרונות שלו. שרבטתי את הטקטיקה וההרכבים שלהם בזמן שאמא שלי הכינה ארוחת ערב. בכנות, אני זוכר את אבי יותר כמאמן מאשר כשחקן. תפקידו היה לדאוג תמיד לגבי המשחק הבא או האימון הבא. וזה היה לפני עידן האינטרנט, המחשבים הניידים והסטטיסטיקה המתקדמת. אז הוא היה עוקב אחר כל הרעיונות שלו עם העיפרון שלו בזמן שאמא שלי ניסתה להוציא את הצלחות והמזלגות. ‘פריקו, בבקשה’… נלחמתי בקרב אבוד! לאחר זמן מה, הוא פשוט קיבל את זה. באמת לא הייתה לה ברירה (לאמא שלו)”.
“אני ואחי נהגנו לתרגל את הראיונות שלנו אחרי המשחק. זה היה בשנות ה-90 המוקדמות, אז היה לנו אחד ממכשירי הווידאו הישנים האלה. אחד מאיתנו היה מצלם ושואל את השאלות ואז הוא היה פשוט עונה עם מיקרופון דמיוני - אגרוף”. הוא נותן דוגמא:
“טוב, היום היה משחק קשה. אבל עבדנו קשה מאוד באימונים כל השבוע. המאמן הכין אותנו”.
-“צ’אבי, איש המשחק היום… איך אתה מרגיש?”
“טוב, קודם כל אני צריך להודות לחבריי לקבוצה…”
"היה לי מזל שיש לי חבר בשכונה שלנו שגם הוא התלהב מכדורגל. קראו לו מיקל (ארטטה - מאמן ארסנל). כל יום היינו יורדים לחוף לשחק טניס, לגלוש וכמובן לשחק כדורגל. הילד הזה היה אולי אפילו מטורף ממני בקשר לכדורגל. הוא היה קצת יותר צעיר מהחברים שלי, אולי רק כמה חודשים, אבל הייתה לו אהבה למשחק. אהבה למשחק שאי אפשר ללמד. אתה נולד איתה, אני חושב שזה קשר אותנו מאוד עד היום.
"לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון מחברי הוותיק מיקל. וכמו תמיד, דיברנו על כדורגל… הוא אמר: “השבוע יש לנו את באיירן מינכן בליגת האלופות, מה אתה חושב?” ואמרתי. : “יש לנו ווסטהאם, מה אתה חושב? אם הם היו אומרים לנו אז שנאמן את ארסנל ולברקוזן בעוד 30 שנה, אני חושב שהיינו מאוד שמחים ומאוד מופתעים…”.
"למען האמת, כשלפני שנה וחצי קיבלתי את הטלפון מסימון רולפס ששאל אותי אם אני מעוניין להגיע לכאן, לא היה לי מושג על המילה ‘נברקוזן’. הייתי נאיבי, במובן הטוב. מעולם לא הייתי מאמן בליגה הראשונה. אימנתי שחקנים צעירים בקבוצה השנייה של ריאל סוסיאדד, בעיר הולדתי, לגמרי מחוץ לאור הזרקורים. כל מה שידעתי על באייר לברקוזן היה מימי המשחק שלי, וידעתי שיש להם אצטדיון נהדר ותמיד שיחקתי באירופה ואז, כמובן, הסתכלתי על הקבוצה ואמרתי, "וואו. בסדר. “יש כאן משהו מעניין”.
“אני חושב שהעונה תמיד מתחילה מוקדם יותר. מבחינתנו, הכל חוזר לעונת 22/23. כשנלחמנו מול אתלטיקו מדריד במשחק השני בליגה האירופית, הרגשתי כאילו הייתה לנו קבוצה מיוחדת. היה מבט בעיניים של השחקנים: הם האמינו בי. אז אתה יודע שאתה יכול להסתכל לשחקנים שלך בעיניים בשתיים או שלוש הדקות הראשונות. כבר אחרי פתיחת המשחק ואתה יודע אם זה הולך להיות יום טוב או יום מאתגר. בסוף אותה עונה ביקשתי מרבים מהשחקנים שלנו שהיו להם הצעות ממועדונים אחרים להישאר. אמרתי להם: ‘בבקשה תסמכו עליי. אם תחזרו לכאן לאימונים (תישארו) - תהיה לנו עונה מצוינת’. את חלקם הייתי צריך לשכנע יותר קשה מאחרים, כי זה היה סיכון, בואו נהיה כנים. אבל בסוף כולם סמכו עליי והתוצאות נראות לעין. העונה, כבר מהמשחק הראשון מול לייפציג ידעתי שיש לנו הזדמנות להתחרות על גביעים”.
