בעיה אחת היא שקיין לא ישחק כי הוא גמר את העונה, וגם סון לא ישחק כי הוא מורחק מהמשחק הבא.
טוטנהאם בבעיה.
לא מדוייק ולא מדוייק.
כלומר הוא לא טען שברצלונה של פפ שיחקה כדורגל ישיר, וברצלונה של פפ לא שיחקה כדורגל ישיר בעונתו הראשונה.
כל הפילוסופיה של פפ מההתחלה היה נגד “כדורגל ישיר”, ברצלונה שלו לא לקחה סיכונים מיותרים, הם הניעו כדור עד שכל הקבוצה נפרסה בדיוק כפי שפפ תיכנן כך שבמקרה של איבוד כדור הקבוצה תהיה ערוכה ללחץ מסיבי להחזרת הכדור ולהמשך לחץ רצוף והנעת כדור עד שהצד השני היה קורס תחת הלחץ המתמשך. כדורגל ישיר ומתפרצות רק במצבים קבועים כמו איבוד כדור מטומטם של היריבה או אחרי קרנות וכדורים חופשיים של היריבה.
אם התאוריה שלך נכונה איך תסביר את ריאל מדריד של מוריניו ? הרי היא הקבוצה ההתקפית הכי טובה בליגה הספרדית מאז ומעולם, למה נגדה כל הקבוצות לא הלכו אחורה ורק הסתגרו ? כי השיטה של מוריניו הייתה שונה מהשיטה של פפ.
לטעמי יש סיבה מאוד פשוטה. הקבוצה של מוריניו הייתה קבוצה טובה מאוד, אבל אנושית. קבוצות הרגישו שהן יכולות לנצח אתכם. הרי הם עשו את זה בעונה שלפני האליפות ובעונה שאחריה. גם בעונת האליפות 50% מניצחונות החוץ שלכם היו בהפרש של שער בודד. אני זוכר לא מעט משחקים בהם קבוצה באמת שיחקה נגדכם טוב, הביאה הרבה שחקנים למעלה, הרגישה שהיא יכולה לנצח אתכם ואז תוך 5 שניות עם הם מצאו את עצמם בפיגור, אחרי מתפרצת קטלנית.
עכשיו, ברור שהשיטה של מוריניו הייתה שונה מזו של פפ. אבל העובדה היא שלא הצלחתם לשחק את אותו משחק ישיר עונה לאחר מכן כשקבוצות כבר השאירו פחות שטחים. הן בטח ובטח שלא היו משאירות לכם ולו שטח אחד, אם הייתם ממשיכים להיות מאיימים באותה הצורה בעונה שלאחר האליפות.
מול בארסה של פפ התפתחה לאט לאט התחושה שאי אפשר היה לעשות כלום נגדנו. אפילו מול הMSN (לדעתי, ההתקפה הכי מפחידה בהיסטוריה) האימתניים קבוצות האמינו שאם הן תשחקנה מספיק טוב הן תנצחנה אותנו. אבל לא אצל פפ. גם כשהפסדנו פה ושם, היה ברור לכולם שאנחנו יותר טובים בפער.
ושוב, אם תסתכל על העונה הראשונה זה לא היה ככה. כבשנו לא מעט ממתפרצות וכדורגל ישיר, קבוצות ניסו לקחת את הכדור, ניסו לשחק התקפי והוכו שוק על ירך. לנסות לקחת לנו את הכדור, לנסות להשאיר לנו ולו שטח אחד קטן כדי שאחד הקיצוניים יתגנב אליו וצ’אבי ישבור את כל ההגנה עם מסירה, לנסות לנצח אותנו במשחק התקפי היה התאבדות.
לא אומר שדילגנו על הקישור, וחיפשנו לרוץ כמו עיוורים קדימה, אבל כן חיפשנו את השער המהיר כשזה התאפשר. ואייאקס היא בטח ובטח שלא ריאל של מוריניו. הם משתמשים בקישור שלהם בצורה חכמה, והם מניעים את הכדור כשאין להם איך להתקדם. ההבדל המהותי הוא שהאריות של אירופה “לא סופרים” את אייאקס בינתיים. מרחק אלף שנות אור מרמת האימה שהיטלה בארסה של פפ.
בשעות האחרונות נפלה הודעה מרעישה בתחום הרכב. הבעלים של ה"מכונית השחורה" הוא לא אחר מאשר כריסטיאנו רונאלדו.
הרכב אותו מייצרת בוגאטי מבוסס על דגם הצ’ירון, האחרון שהחברה ייצרה. הוא רפרנס למכונית בוגאטי שנעלמה באופן מסתורי במהלך מלחמת העולם השני ומאז נעלמו עקבותיה.
הרכב יצר גלים בעקבות העובדה שהוא הרכב הכי יקר שיוצר איי פעם. אמנם ניתן למצוא רכבים יקרים יותר, כדוגמת מקלארן F1, אך מחיר זה הינו בעקבות העלייה בביקוש של הרכב הנחשב לרכב הספורט הנחשק בכל הזמנים. רכב חדש - מעולם לא עלה כמו ה “לה ווייצ’ר נואר”.
הרכב לא הושלם בעת החשיפה והפנים שלו יושלם במהלך השנתיים הקרובות. מה שידוע כרגע הוא שהוא מצוייד במנוע 8 ליטרים ו-16 צילינדרים. הרכב צפוי לעלות את ערכו בעשרות, אם לא מאות אחוזים, בטח נוכח העובדה שהבעלים הוא כריסטיאנו רונאלדו.
עכשיו בטוח יהיה מעניין יותר לראות אותו מגיע לאימון, אם כי זה רכב שלא באמת מוציאים מהחניה. שיתחדש, מגיע לו!
כריסטיאנו רונאלדו החליט שאין לו מספיק רכבים ואתמול העלה לחשבון האינסטגרם שלו תמונה ווידאו עם הרכב החדש שלו: מקלארן סנה.
הרכב שעלותו מתחילה ממיליון דולרים, נחשב להייפרקאר הכי טוב שיש היום, מלבד הצ’ירון. זהו רכב שכל כולו מיועד למסלולים. אבל עם כל הכבוד ליכולות שלו על מסלול המירוצים, מה שהופך אותו למפורסם ביותר זה התכונה המאוד פרארית שלו לעלות באש.
המקרה המפורסם ביותר קרה לפני מספר חודשים כשהיוטיובר אלחנדרו סלומון (salomondrin) נסע במהירות נמוכה, חום המנוע לא היה גבוה ובכל זאת הרכב עלה באש ונשרף כליל.
מלבד המקרה הזה קרו עוד מספר מקרים שבהם הרכב החדש יחסית, שאפילו לא שנה על הכביש, עלה באש.
רק בריאות.
“Bienvenido A Cristiano Ronaldo”| מדהים איך עשור שלם חלף. עשר שנים מאז ריאל מדריד הציגה את כריסטיאנו רונאלדו והסנטיאגו ברנבאו היה בטירוף. זה היה אירוע עוצר נשימה, יש לי צמרמורת מהוידאו גם עשר שנים אחר כך. בעצם, אני זוכר כל מילה, אין צורך לראות אותו שוב. 6.7.2009. שחקן הרכש החשוב בהיסטוריה של הכדורגל.
לא פחות מ-90 אלף איש פוצצו את הסנטיאגו ברנבאו. גם אגדות עבר כמו אלפרדו די סטפאנו, כרגיל, ואפילו אאוסביו הגדול – היו שם. וזה לא היה קלאסיקו או חצי גמר ליגת האלופות. השחקן הטוב בעולם, השחקן היקר בהיסטוריה באותו העת – הצטרף לריאל מדריד. רונאלדו עלה לכר הדשא עם חיוך מאוזן לאוזן, מתקשה לעכל את מה שקורה, את גודל הטירוף, מתקשה לדבר.
הוא לקח נשימה עמוקה, אמר כמה מילים והאוהדים לא נתנו לו להשלים את המשפט. לאחר מכן סיפר על חלום שהתגשם וסיים בחמש מילים: " Uno, Dos, Tres - Hala Madrid!". לא היה ולא יהיה כדבר הזה, גם אם קיליאן אמבפה יצטרף בקיץ הבא.
נאמר את האמת, אני אמנם טיפוס כזה אבל לא התאוששתי לגמרי מהעזיבה שלו. ובכל מקרה, פשוט תודה שזכינו לדבר הזה.
עשור אחרי שעזב את יונייטד, עדיין לא התאוששתי מהעזיבה שלו.
כל כך מזדהה.
אני חושב שספורט בכלל, וכדורגל בפרט, לא מובנים כהלכה אלא רק ע״י האוהדים האמיתיים. הטירוף בכיבוש שער ניצחון, הדיכאון בהפסדים, השמחה לאיד, ההמתנה למשחק חשוב…
גם מנקודת מבט של המוח, אנחנו כורכים בצורה כל כך חזקה רגעי אושר עם משחקים ורגעים ספיציפיים, ועם שחקנים מסוימים, ואנחנו חוזרים על זה שוב ושוב… מאוד הגיוני שאזורים שאחראים על סיפוק ואושר מתעוררים כששחקן עם הסמל של ריאל כובש שער.
כדורגל זה אושר ולהפך, אדם שמזדהה עם אהבתו לריאל הוא אוטומטית חבר.
כשאני קורא חדשות ופרשנויות ספורט באופן כללי, אני לא מבין איך היו החיים בלי זה.
אני לא מסכים. כל כך הרבה זמן בזבזתי על כדורגל. אם לא היה כדורגל בעולם, את הזמן המיותר שלי יכול מאוד שהייתי מבזבז על דברים אחרים, שאולי היו מביאים אותי למקומות יותר משמעותיים או מהנים בחיים. מן הסתם משהו אחר היה תופס את המקום של הכדורגל, כמו שלאלו שאין כדורגל בחיים קיימים דברים אחרים במקום.
אני רואה 5-6 משחקי כדורגל בשבוע, וכשיש ליגת האלופות אפילו יותר. כולל זמן המחצית והדקות של לפני המשחק, תוספות הזמן וכל מה שמסביב על משחק כדורגל מתבזבזות שעתיים. זה 12 שעות בממוצע לשבוע. אם מכניסים את כל התקצירים, המעקבים אחרי קבוצות ושחקנים שלא ראינו, אפילו ההודעות כאן בפורום, זה עוד כמה שעות. מסתבר שיום שלם (אם לא לוקחים שעות שינה שבכל מקרה הייתי ישן) מתבזבז לי על כדורגל בכל שבוע. זה המון.
מילא זה היה תחביב שמסב אושר והנאה, אבל לרוב אנחנו סתם לחוצים, עצבניים ודואגים, גם כשאין לנו סיבה או יכולת לשלוט על הדברים.
אבל זה החיידק ולך תפטר ממנו.
לדעתי כדורגל הוא משחק די יבש. כלומר, מספר האירועים המעניינים שקורים בו הוא מועט יחסית לחלק מענפי הספורט האחרים (למרות זאת אני לא מתעניין בשום ענף ספורט אחר). לכן, אם יש משחק בו אין לי רגש לאחת הקבוצות המשחקות ו/או אין הייפ סביבו, אני כנראה לא אראה אותו. כתוצאה מכך אני רואה רק משחקים של ריאל מדריד ומשחקים של שמות גדולים בצ’מפיונס.
לצבא, לאוניברסיטה וללוקאס ואסקז היה חלק בהפחתת הצפייה גם במשחקים של ריאל מדריד.
ועדיין, לפני כל קלאסיקו אני לחוץ כמו בני גנץ בראיון ליונית לוי.
היום לפני שלוש שנים פורטוגל זכתה ביורו 2016 כשניצחה את צרפת המארחת ועשתה היסטוריה. כריסטיאנו רונאלדו נפצע בתחילת המשחק וירד בוכה מכר הדשא, ובהארכה דמעות העצב הפכו לדמעות של שמחה. פפה, כמובן, רשם טורניר מטורף והיה ה-MVP בגמר.
מעבר לכך, ה-10/7 יום משמעותי מסיבה נוספת: בדיוק לפני שנה כריסטיאנו רונאלדו עזב את ריאל מדריד רשמית לאחר תשע שנים וחתם ביובנטוס. נמכר בתמורה לסכום גבוה יותר בגיל 33 מאשר הסכום בו נרכש ב-2009 [ כמובן שהסכומים הולכים ובאים]. בגאזטה דלה ספורט כתבו על העניין היום [ עבדכם הנאמן תזדמן פוסט בפייסבוק והקדים את המארקה והאס] וציינו את השעה המדויקת בה ההעברה הזו קרתה.
אני זוכר את הרגע הזה של ה-Official הזה באתר הרישמי, הצמרמורת והבאסה, עזבתי הכל וחזרתי הביתה לכתוב ל"ישראל היום" על כריסטיאנו רונאלדו. אני לא רוצה להשוות, אין כמו אהבה ראשונה, ראול תמיד יהיה הגדול מכולם מבחינתי והסיבה שאני אוהד ריאל מדריד, אבל כריסטיאנו רונאלדו גרם לי לחזור להתלהב מכדורגל כמו ילד ולהעריץ שחקן בצורה כה עיוורת. לקנות את החולצה שלו בכל עונה, לשדר את הגולים בספרדית ולשאוג את ה-“SSUUII המפורסם” [התמזל מזלי להיות גם בחצי גמר ליגת האלופות ב-2017 כשהוא פירק את אתלטיקו עם שלושער, אתם יודעים מה זה כש-90 אלף איש שואגים את זה אחרי שהכרוז אומר “Hatrich De Cristiano Ronaldo” - מטורף], ואפילו להתחפש אליו בפורים ולהמשיך לעבוד על הקוביות בבטן. יכול להיות שמחזרתי קצת אבל הייתי חייב להוציא.
הוא היה הפנים של ריאל מדריד מהרגע הראשון, לקח הכל עליו ו’ניצח את כולם’. אין דמויות כאלה, אין כוכבים כאלה, 450 גולים. ואם עד 2015 הלב נחמץ שהתקופה שלו התבזבזה ויש בארון רק צ’מפיונס ואליפות אחת - שלוש העונות האחרונות היו טירוף מוחלט. הוא החזיר את הקבוצה הזו לימי קדם של שנות ה-50, וריאל מדריד מבחינתי תמיד הייתה מזוהה עם גביע אירופה. כן, עברה שנה ולא הצלחתי להתאושש, היה כל כך מוזר לראות את הקבוצה עולה למגרש ללא CR7. פשוט אומר תודה.
כריסטיאנו קיבל את תואר אגדת המארקה. ילדים שאלו אותו שאלות על הקריירה והוא ענה: “אני מתגעגע גם לריאל וגם ליונייטד”. ילד קטן עם חולצה לבנה אמר לו על סף דמעות: “הצטערתי והייתי עצוב כשעזבת את ריאל” ורונאלדו חייך אליו: “גם אני”.
פלורנטינו הגיע לאירוע כדי לכבד את כריסטיאנו (“איך לא אגיע? אני אוהב אותו, הוא הטוב ביותר. נתגעגע אליו לנצח”) ובקהל צעקו: “תרכוש אותו שוב!”
אני חושב שאני מקרה אבוד. כנראה שלא אשחרר לעולם.
לא נורא דורק’ה, בינואר תקבל את ראול על הקווים בברנבאו. לפחות יהיה כיף להסתכל על הספסל.
“השחקן שהשיג הכל”, כתבו בשער המארקה למחרת האירוע, “ההיסטוריה לרגליו”, שם הזכירו את כל התארים האישיים והשיאים בהם מחזיק כריסטיאנו רונאלדו.
זכית כמעט בהכל בקריירה, אתה מרוצה?
“השתנתי בגלל שעזבתי את ריאל מדריד בשנה שעברה. הייתי זקוקה למוטיבצייה חדשה בקריירה שלי אחרי שזכיתי בהרבה תארים. הייתי צריך שינוי כדי להיות מסוגל לבטא את הכדורגל שלי כי אני חושב שיש לי עוד הרבה מה להציע: אני, האוהדים, יובנטוס עצמה. אני מרגיש מוטיבצייה גבוהה ואני אוהב את המ שאני ושה. כמובן שאני שמח לזכות בתארים. בשנה שעברה זכיתי עם יובנטוס באליפות ובסופר קאפ וכמובן עם פורטוגל זכיתי בליגת האומות כך שזו הייתה שנה טובה”.
כשנשאל על מקום לעוד גביעים במוזיאון, חייך: "המוזיאון טוב מאוד, אם אין מקום - נגדיל אותו. יש לנו מקום לכל תואר גם אם חלקם חשובים יותר. כדור הזהב, השחקן הכי טוב, מלך השערים, פיצ’יצ’י, מה שלא יהיה. תמיד אני אומר לחברים - “גביע זה גביע”.
הראיון המלא של רונאלדו מאתמול למי שמעוניין - על מרסלו, ליגת האלופות, מתייס דה ליכט, ג’יאנלואיג’י בופון ועוד ועוד.
כריסטיאנו מספר איך נולדה חגיגת השער האגדית: " SSUUII"
משחק הגנה נגד צ’לסי בקיץ 2013. רונאלדו כבש בכדור חופשי וחגג בספונטניות כשהוא קופץ ושואג. “לאחר מכן הבנתי שהאוהדים רק מחכים שאכבוש כדי לחגוג איתי ככה וכך הם יזכרו את כריסטיאנו”. והשאר היסטוריה… עוד בראיון הוא אומר שהשער המועדף הוא האחרון שכבש גם אם הוא לא הכי יפה כי כל שער הוא חשוב, בוחר באאוסביו כשחקן שאיתו הכי רצה לשחק ומספר קצת על היום שאחרי הפרישה.
בתור אחד שהיה בחצי גמר הצ’מפיונס ב-2017 כשריאל וכריסטיאנו טחנו את אתלטיקו - לשאוג את ה-SSUUII הזה בפעם השלישית יחד עם עוד 80 אלף איש מטורפים - רגע שאי אפשר להסביר.
1,2,3,4. עוד יום במשרד. רביעייה לכריסטיאנו ב-1:5 בליטא. עד הדקה ה-60 זה היה 1:1. גולים פשוטים וקלילים - פנדל, גול מוזר בגלל טעות של שטקוס, נגיעה רכה ברחבה ושער נוסף בבעיטה לפינה הרחוקה. 93 גולים בנבחרת ואוטוטו 700 בקריירה. בעוד שבוע - ליגת האלופות חוזרת.
כריסטיאנו לאחר המשחק של פורטוגל: “כדור הזהב? אני לא חושב על פרסים אישיים”. כן, בטח…
קצת מספרים:
- 93 שערים בנבחרת - כפול מהשלישי בפורטוגל - פאולטה (46)
- 83 ממשחק רגיל ועשרה בפנדלים
- 75 במשחק רשמי ו-18 במשחקי ידידות
- כבש נגד 40 יריבות שונות
- 54 פעמים כבש שלושער ומעלה. אתמול זו הייתה רביעייה שנייה בנבחרת. בוקר טוב.
השער השני נחשב רשמית לשלו? בכל מקרה, הוא רץ, דירבל, והראה שהוא עדיין יודע לעשות דברים שכולנו כבר שכחנו שהוא פעם היה עושה אותם. לא נגמר הבנאדם וטוב שכך.
איזה כיף לראות. פשוט שחקן היסטורי. מסי מוכשר יותר, אבל כריסטיאנו רונאלדו שחקן גדול לפחות כמוהו.
איזה מלך! לא יכול שלא לשמוח בשבילו, בניגוד לרוב שחקני העבר (נוציא את ראול נגיד), האהבה לרונאלדו לא נפגמה אפילו לא טיפה, כל שער ביובה ובנבחרת משמח אותי כאילו כדי להוכיח לשונאים (כאילו שהוא צריך להוכיח משהו למישהו) עד כמה הוא שחקן היסטורי.
ופתאום זה רק 16 שערים מהשיא ההיסטורי של עלי דאי, הוא כבר ישיג אותו…
דרך אגב, השער השני היה אחד השערים המכוערים שרונאלדו אי פעם כבש, מה נסגר איתך שטקוס?
רבעייה בה כל שער נראה יותר קל מהקודם. לפני שנתיים שלוש כשהוא היה “שלי”, הייתי מרים גבה על הישג כזה ואולי קצת מזלזל ופוטר את זה במזל.
למזלי רונאלדו עזב את הקבוצה שלי בשביל שאוכל להבין ולהעריך את היכולת הלא אנושית לתת כאלה מספרים. חושב שאם הוא היה פורש אצלנו הייתי מעריך אותו קצת פחות (ואולי ככה זה לגבי רוב השחקנים).