אחח כריסטיאנו.
השחקן הווינר בהיסטוריה, בקבוצה הווינרית בהיסטוריה. השחקן הגדול בהיסטוריה בתולדות המועדון המעוטר (והגדול) בהיסטוריה.
ולצד זאת - השחקן שכולם אוהבים לשנוא, בקבוצה שכולם אוהבים לשנוא. ואולי לזה התכוון (וצדק) מי שאמר, שרונאלדו בריאל היה השידוך המושלם.
תמיד הייתה לי נטייה לאהוב את אלה שכולם שונאים (וגם לשנוא את אלה שכולם אוהבים…): ריאל מדריד, רונאלדו, לברון, דיוקוביץ’, זלטאן, חיבה ליונייטד (המוצלחת), נבחרת צרפת (טוב, שם זה מהבית…) - אותן דמויות וקבוצות מוצלחות, שגם לא מסתירות את ההנאה והסיפוק העצמי שהן שואבות מההצלחה. כנראה תמיד היה נראה לי הכי טבעי שיש, ו’אנושי’ - במובן החיובי והמעניין של המילה, לעומת הדמויות הפלקטיות שאנשים נוטים לחבב.
קצת שחצנות זלטאנית לא הרגה אף-אחד - והיא גם מתבלת את הדברים ומכניסה עניין. רק שאצל זלטאן זה תמיד היה נראה חצי פארודי, ואצל רונאלדו הכול נלקח ברצינות תהומית (מידיי).
ואולי, רק אולי, רונאלדו גם קצת הזכיר לי את עצמי. רעב להצלחה ושאפתן, אבל כועס על הכול (ובעיקר על עצמו) כשהדברים לא הולכים כמו שתכנן. לכאורה מצפצף על כולם ועל מה שחושבים עליו, אבל בעצם רק צמא להכרה ולאהבה. ואולי, רק אולי, זה בעצם כל אחד מאיתנו, גם אם אנחנו לא מוכנים להודות בזה (אפילו בפני עצמנו).
השנה האחרונה הייתה מאכזבת ביותר, מכל הבחינות. אין מה להוסיף ולתרץ. אבל אולי, רק אולי, צדק מי שאמר שזהו תמצות מזוקק של דמותו של רונאלדו, כפי שנחשפה בפנינו לאורך השנים.
ובנוסף, יש לציין ביושר, שמעבר לרמה המופלאה אובייקטיבית שרונאלדו הצליח לשמור על עצמו בה עד ממש לאחרונה - מדובר ברמה מפתיעה באופן מיוחד עבור כריסטיאנו עצמו, שבנה את הקריירה שלו על יכולות אתלטיות מופלאות - שהן הראשונות להיפגע עם הגיל.
אבל למרות הסוף המעט עגום, בסופו של יום, כריסטיאנו יזכה לחזור אל ביתו - לאשתו, לילדים, לאימו ולאחותו - יחד עם שלל השיאים שצבר: שיאי כיבושי צ’מפיונס, שיא כיבושים בקבוצה המעוטרת בהיסטוריה (עם ממוצע שערים למשחק שלא מהעולם הזה), שיאי כיבוש בכדורגל הנבחרות, 5 צ’מפיונס שרשומים על שמו, שיאי שלושער, התואר היחיד של פורטוגל אי פעם - והוא יוכל לספר לעצמו, למשפחה שלו ולאלה שאוהבים אותו - שהוא הכי טוב אי-פעם. גם אם זה לא נכון. אבל בעצם, זה כל מה שהוא באמת-באמת רוצה וצריך.
ולסיום, אי אפשר בלי כמה מילים על הנ-מסי-ס המושבע (עליו נדבר בהזדמנות אחרת) - השחקן שבאמת נגעה בו יד האלוהים, ושהשפיע במידה רבה כל-כך על הקריירה של הפורטוגלי.
רונאלדו “חייב” למסי פעמיים, על הקריירה המשותפת שלהם:
א. פעם אחת, שבזכות השיאים המטורפים שהציב לו הפרעוש, הצליח לדחוף את עצמו עוד ועוד אל קצה היכולת.
ב. פעם שנייה, מכך ששניהם נזכרים (וייזכרו גם בעתיד כנראה) באותה נשימה, למרות שאמת-אמת היה ראוי שלא יהיה כך.
רונאלדו ניחן בתכונה של ספורטאים בודדים בהיסטוריה, שעם (שמץ) כישרון נכון - תמיד-תמיד הביאה אותם הכי רחוק שאפשר. מייקל ג’ורדן, מוחמד עלי, דיוקוביץ’. רשימה קצרה ומיוחדת. הרעב והשאפתנות הבלתי-נגמרים, הם אלו שיותר מכל - הביאו להם יותר מהכול.
אז אם בכל זאת נסיים במילים חיוביות, ודווקא מתוך ההשוואה הבלתי-נמנעת, אז פשוט אומר כך לגבי כל-אחד מספורטאי העל הללו:
לא משנה באיזה אופן, מסי היה הופך לכדורגלן הגדול בהיסטוריה.
ומהצד השני, לא משנה איזה ספורט היה בוחר לו רונאלדו הצעיר בגיל 5 - הוא היה נחקק בדפי ההיסטוריה שלו.
וזאת הייחודיות של כל אחד מהם, שלא נכונה לגבי חברם.
