“אחרי המבול” של חודש ספטמבר - יומן מסע מאצטדיון בלומפילד, סתם, לא צריך להיות דרמטי.
כל היום הרגשתי על הפנים, גם בפודקאסט, אשכרה לקחתי כדור אדוויל לפני שיצאתי לדרך, ויצאתי מוקדם, הייתי צריך לזוז. הייתי ביום חופש. הלכתי על הטיילת קצת, ישבתי בצ’ארלס-קלור בשמש עם הצעיף והחולצה על הצד, עלו הרבה מחשבות. כל הזמן ריחפה המחשבה של - האם אני ממשיך לשבת בפנאן ונח או ממשיך את הדרך למגרש (ברגל) כדי ‘לספוג את האווירה’ ולהיכנס כמה שיותר מוקדם. השערים היו פתוחים מ-17:30.
כמובן שזה מכורח הנסיבות הרבות אבל כבר שנים ארוכות שלא הגעתי למגרש כל כך הרבה זמן לפני. ב-18:00 הגעתי לאיזור, ראיתי הרבה אדומים. חיפשתי לשמוע אווירה ושירים וטירוף של לפני על הפחים ועל המכונוית אבל לא היה זכר, אולי החבר’ה שמרו את הגרון לדבר האמיתי. כנראה שכן הייתה תגרת אוהדים ממרחק.
הפעם “נגזר עליי” להיות זה ששומר מקומות. אין לי כח לריב עם כל הילדודס עד גיל 25 שאתה מגיע לפניהם ואומרים לך “אני פה כבר עשור (בגוש של שער 5) וזו השורה שלי”. אח שלי אני מנוי מ-2007 מה צריך להוכיח לך? אז למרות שזה משחק גדול ואווירה - הלכתי לשורות הגבוהות וקצת נטייה שמאלה. נעבור לכדורגל?
עדיין לא. קודם כל המשטרה - בשביל מה יש שם חבר’ה. אם נותנים לכל ילד לטפס על הגדר ולעבור משערים 2 ו-7 לשער 5. לא יודע בתור אבא לעתיד לא הייתי רוצה לראות את הבן שלי לוקח את הסיכון הזה ועושה משהו לא בטיחותי. לאף אחד לא אכפת.
נעבור לכדורגל: הרכב טוב מאוד של אליניב ברדה, לקח הימור אמיץ עם דורון ליידנר בצד שמאל למרות שהגנה היא לא הצד החזק שלו ויזן נאסר דווקא יציב, רועי אלקוקין עזר לנו להניע את הכדור כמו שצריך וזה חשוב ליד נגר כמו פלקאו שהפתיע וחילץ הרבה כדורים. השופט גל לייבוביץ’ נדמה לי היה ממש מעצבן ולא נתן למשחק לרוץ. אמנם היה לנו אינטרס לעשות עבירות ולעצור את השחקנים הטכניים של בית"ר ירושלים אבל כל דבר שרק והרי הסטטיסטיקה, וכל עימות שהוא ראה את דניאל דאפה - זהו שריקה.
מחצית ראשונה מאוד מאוזנת יחסית בלי כדורגל מצד שתי הקבוצות, אולי פחד לטעות, אולי האבוקות והדברים המיותרים האלה הוציאו מהקצב, אולי גישושים. בעיקר מצבים נייחים ובלי כדורגל לא לפה ולא לשם אבל די ברור שזה לא היה נשאר ככה.
זה היה ניצחון סופר-מרגש ועוצר נשימה, לא רוצה להישמע דרמטי אבל באמת שכמעט ירדה לי דמעה. מה התחושה הזו ב-2:3…וואו!! סגרנו את החוב עם בית"ר, סוף-סוף התוצאה 2:3 תהיה עם קונוטציה קצת חיובית מצד הפועל. בחיים לא הייתי מאמין בפיגור 2:1 שככה זה יסתיים, כאוהד הפועל חוץ מהרגע ההוא בטדי זה לא “ב-DNA שלנו”. חשבתי שנהיה נאיבים, ששוב נפסיד לרעים האלה שלא עשו כלום, התבטלו, רק עומר אצילי והמצבים הנייחים ועוד יש להם את החוצפה לירדן שועה ולברק יצחקי לבוא בתלונות.
אליניב ברדה שפגע בול עם החילופים גם - הפך אותנו לקבוצה עם אופי, אבל כמה שהיה אופי אתמול זה לא רק זה, היה כדורגל. מחצית שנייה חד-צדדית לחלוטין, 1:3 או אפילו 1:4 היה משקף. וזה עוד כשסתיו טוריאל לא מבין כמה הוא טוב ובמצב רוח מפרגן מדי. דניאל דאפה עם שתי החמצות מאוד גדולות, בעיקר כדור הרוחב (ליידנר עם המון כדורגל ברגליים גם אם בעבר היה מהיר יותר כנראה). הספינה זזה לפי אנדריאן קרייב, כמו טוני קרוס הישראלי, מאז שי אבוטבול בשיאו לא היה לנו שחקן עם כדורים כאלה מצד לצד, והנגיחה? עם כל הלב, כמו בעיטה.
זה מרגיש שיש כאן משהו טוב ובריא, יש את שחקן הכנף הזר שהיה מושעה מהמשחק, מור בוסקילה רק הגיע והוא כישרון גדול ואולי יצטרף עוד קשר ובעיקר חייבים מגן ימני כי שחר פיבן הוא בלם ואולי שיחליף את צ’יקו. ואולי צריך לספור גם את עמרי אלטמן.
היו לי טענות קשות כלפיו אבל שמחתי בשבילו. אני לא אגיד שהוא זייף פציעה חלילה אבל הרגיש לי שהוא לא התאמץ מספיק בהתחשב בכך שזה משחק על החיים ועל המוות נגד מ.ס אשדוד בזמנו. הוא לא שווה את החוזה השמן שלו והוא שחקן די בינוני אבל כנראה הבעיה לא בו אלא בתפקיד שנתנו לו. כשחקן ספסל שמשנה משחק זה בסדר, אני סלחתי.
אחרי המשחק חשבתי שאני אזרום ואחזור ברגל אבל היה כבר מאוחר, רק לקראת 23:00 יצאתי מהמגרש. אז לקחתי שוב קורקינט. הבנתי שלא הייתה אלימות מצד הקהל ומבין את הבאסה של הצהובים-שחורים שהם צריכים לחכות ש-30 אלף אדומים יתפזרו. בדרך חזרה כל הטיילת עם צפצופים ורעשים וזה כיף ומצחיק. אנשים מצפצפים ברכב ואני שר את השירים של הפועל, גם האופנועים, אפילו בחורה סימנה לי, ואני עם הפעמון המצחיק של הקורקינט כמו אוטו גלידה.
הפועל ת"א העונה:
-מפיגור לניצחון נגד הפועל פתח תקווה
-מפיגור נגד בני ריינה בעשרה שחקנים לתיקו
-פיגור מאוחר נגד בית"ר ירושלים - ניצחון.
רק תרדו לקרקע ותנצחו גם באשדוד
יאללה הפועל! תודה!
