האמת שסתם צחקתי כי לא קפץ לי מגן שמאלי לראש. אחר כך שמתי לב שזה טוואטחה לכל הפחות
מסיללה? קייסי?
קייסי, מסיללה, טוואטחה
לגמרי
את קייסי שמתי בצד ימין בטעות ואת מסיללה גיא הזכיר לי אחר כך. להגנתי שלא רציתי לערוך מתוך תחושת יושר פנימי
בצד ימין אתה מסודר עם אלון חרזי, אבישי ז’אנו כגיבוי.
רק לא לתת לו לבעוט פנדלים בטעות.
לייק 1
ז׳אנו זה נחמד כסמל אבל הוא לא ברשימת הגדולים מבחינת יכולת (וכנראה שגם קייסי לא)
״הבעלים של הפועל התאמה חיפה יואב כץ הודיע כי בשל התפשטות נגיף הקורונה והמשבר הכלכלי בארצות הברית והזמן הרב אותו הוא נאלץ להקדיש בטיפול בעסקיו, בכוונתו להעביר את הניהול השוטף של הקבוצה לידיו של נאמן, רו"ח אלעד מאירי, שינהל את הקבוצה בשיתוף פעולה עם מנכ"ל המועדון אורן שטרלינג״
שמעו סיפור קצר: שמעון גרשון התראיין בתחילת השבוע ב"מגרש פתוח". אין איזו הצהרה כמו “מתחרט על המעבר לבית"ר ירושלים” אבל הוא כן התנצל שוב בפני האוהדים, הציע להם “בואו נדבר על זה”, אמר שוב שהפועל תל אביב היא האהבה הכי גדולה שלו, ושהמעבר היה כמו בוקס בלב ליחסים שלו עם הקהל (אף החמיא על היצירתיות של האוהדים כשחזר במדי בית"ר בגביע הטוטו והתקבל בשטרות עם הדיוקן שלו).
בקבוצת הפייסבוק של אוהדי הפועל תל אביב, HTA, הריצו בימים האחרונים יוזמה יפה מאוד של לייב עם שחקני עבר גדולים, האוהדים שאלו שאלות וקיבלו חלק מהתשובות. ביבראס נאתכו היה שם, סלים טועמה, יגאל אנטבי, ברוך דגו, כולם באיזור השעה. המנהלים הריצו שאילתה לגבי הקהל האם רוצים לראות את גרשון בלייב עונה לשאלות, עם בקשה כמובן לשאול מה שרוצים אבל לא לקלל, לא להתלהם, להפגין בגרות. היו הרבה יותר תגובות שבעד העניין, פנו לגרשון וסגרו איתו להיום ב-19:00. אך לבסוף אחרי הודעות זועמות וקללו למנהלי הדף - הלייב בוטל.
אוהד מוכר בשער 5 כתב: “לא בושה להודות בטעות ושמח מאוד שהבנתם את טעותכם. אסור לתת במה לאחד משלושת הבוגדים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הפועל תל אביב. אם אנחנו מבקשים ומצפים משחקנים להיות נאמנים אלינו כמו שאנחנו נאמנים אליהם אז חשוב מאוד שהם יבינו שאין סליחה ומחילה ובטח שאין פתח למילוט. שמעון גרשון היה אדם בוגר כשעשה את ההחלטה שלו והוא הבין את ההשלכות שלה על דור שלם של אוהדים שקיעקעו אותו בליבם, בהתחלה לטוב ואח’'כ לרע, אין שום סיבה לתת לו עכשיו מקום לבקש הנחה. כשתוקעים מסמר בקרש החור נשאר גם כשמוציאים את המסמר, כזה הוא החור ששמעון גרשון פער בלב דור שלם שברגע איבד את התמימות והאמונה בסמלים. שמח ומודה על החלטתכם”.
בעקבותיך עשיתי לייק לדף ואפילו צפיתי בכמה דקות מהלייב של קלינגר. מדהים איזו יכולת יש לו להגיד לקהל בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע.
קלינגר הוא אלפא בתקשורת ללא ספק אבל אני חושב שהשנה גם שונאיו הגדולים ביותר יצטרכו לאכול את הכובע ולפרגן, הוא באמת שינה את הקבוצה מקצה לקצה, זה אותו סגל חרבנא ומי שבא בינואר ממש לא הצליח לעזור. גביע יהיה חלום וגם ניצחון בדרבי, לפי הסדר הזה. מעניין אותי לראות אם להפועל יש אופק מקצועי איתו, נניח לנצל את המשבר בבאר שבע ולאיים בשנה הבאה על מקום רביעי, אם יגיע שחקן התקפה נורמלי, אם הוא רואה עין בעין עם הניסנובים.
בכל מקרה חייב לומר שלאט לאט אני מקבל את הכאפה. גם אם הכדורגל יחזור אז זה יהיה בלי קהל ומבחינתי כל ריגוש אפשרי הולך לפח. מה זה שווה חצי גמר גביע שאני מחכה לו מ-2012 אם אני אראה בטלוויזיה, כנ"ל דרבי, כמה חיכיתי לפלייאוף עליון. כאילו אין תלונות לאף אחד, זה מה יש, סתם עצוב.
טוב, הפגרה משעממת במיוחד, אז נעשה אתגר קל. חושב שיהיה נחמד שכל אחד יספר על חוויה מיוחדת שלו מהמגרשים בארץ ונראה איך זה יזרום:
שקלתי לרגש עם ילדותי בוינטר (אבא היה מקורב לסגולים באותה תקופה והייתי שותף לצד כמה עיראקים רמת גנים וליציעים הריקים והמרגשים ליד הספארי) אבל ויתרתי ובחרתי בזה:
3.11.14, דרבי.
אני חייל ביישורת האחרונה בצה"ל, המדינה עוברת קיץ לא פשוט עם מלחמה בעזה, מאמן הקבוצה לשעבר ניצן שירזי ז"ל הולך לעולמו בטרם עת והפועל פרט למעבר הטראומטי של גילי (שיגיע בהמשך), קצת הזיות עם ברקו כמנהל מקצועי והאירוע שלשמו התכנסנו, עוברת את אחת העונות הסתמיות והמיותרות ביותר שאני זוכר. תחושה של פרופורציות וחזרה לשפיות באוויר. הלאה.
יום המשחק מגיע, יום סטנדרטי בקריה (רציתי להגיד בבסיס אבל מביך) ומעבר להתרגשות רגילה של דרבי מגיע **** שרואה את הצעיף של הפועל במשרד ומחליט שבא לו להיות מציק מהרגיל. “שנה שעברה שלושער, היום ערן ייתן לכם רביעייה”, “פיו פיו” וכו’. אני, שיודע שאין באמת מה למכור העונה (מי ידע שזה יהפוך למצב שבשגרה…) לא מתייחס יותר מדי אבל הדופק כבר מתחיל לעלות.
מגיע המשחק, דרבי בית, בלומפילד הישן, שער 7, ציפיות ברצפה- מוכנות לתבוסה עם הקנטות מרגיזות מהרגיל מחר ביומית. הקהל הטוב בארץ דוחף את הנגרים באדום למן מומנטום מוזר, אבו הליג’א מגביה ומשה אוחיון נוגח פנימה. 1-0. טירוף.
לא עובר יותר מדי זמן ומכבי (איך לא) מקבלת פנדל אחרי עבירה על פריצה והאקשן מתחיל. זהבי לוקח את הכדור, מסתכל לשער 5 בעיניים ועם מבט של כעס, שנאה ונקמנות מגלגל פנימה, הפעם הוא עולה מדרגה וממש עומד מול היציע ומתחיל לקלל ולהקניט כל אדום שמולו.
בשלב הזה, הקהל מאבד את זה וכולם מבינים שעוד מהפך ואולי עוד תבוסה משפילה בראשותו בדרך, בייחוד אחרי הדרבי העצוב בהיסטוריה עונה קודם לכן. כולם מבינים חוץ מאחד שמחליט לעצור את החגיגה הצהובה שבדרך. בעודי מדבר עם חבר ומתריע שהמשחק הולך להגמר רע, שומע פתאום אלפי קולות “יואווו יווואווווו” משום מקום, מרים את הראש ורואה את זהבי הולך פאקינג מכות עם אוהד שלנו. בלי לחשוב יותר מדי או להבין מה קרה, המגרש עובר למאין שדה קרב של כמה שניות בין שניים וברור לכולם באיזה צד אני ואת מי אני מקלל מכל הלב. האירוע נגמר, המהומה ממשיכה, כל האיצטדיון- היייי הייי פאק מכבי הייייי הייייי (אחד האהובים עליי), זהבי מקבל אדום (שמתברר לי בהמשך כביזיוני למדי) ואני צוהל ביחד עם כולם. המשחק מחודש לכמה דק עד הפיצוץ אבל לכולם ברור שכדורגל כבר לא יהיה פה. הולך הביתה מבסוט (!).
דיברתי בהתחלה על תקופה של חזרה לפרופורציות, שפיות, לא במשחק הזה- כי עם כל הכבוד ליריבות עם בית"ר ובטח עם חיפה, זה המשחק הגדול בישראל ובפער.
יום אחרי כבר נופל האסימון על איזה אירוע מביך ודפוק זה היה, וגם עם הנאומים של אמא על כמה ביזיוניים הם אוהדי כדורגל אני לשנייה לא מתווכח (חוץ מעמוק בלב בלי להודות ).
כל אוהד הפועל שפוי יגנה את המהלך בתוקף וכל אוהד הפועל שפוי לא יכול שלא לשאת בליבו את התחושה שמדובר באחד האירועים הבזויים והמרגשים ביותר שהיו בכדורגל הישראלי, ובמובן מסוים, בעולם אנרכי, מבצע צדק.
אנו לא חיים בעולם אנרכי וזה כמובן מעשה פסול, אבל בעולם מקביל חסר שלטון, סטייל תקופת התנ"ך הוא קיבל את המגיע לו.
בכל מקרה, זה הכדורגל, לטוב ולרע ואני כל כך מתגעגע. אפשר להתנהג כמו הבן אדם הכי שפוי ומתורבת ואז ברגע אחד של אמוציות להפוך לאחרון הבבונים ולתמוך באקט שאחרי כמה שעות אתה מבין כמה שערורייתי הוא היה.
מאתגר את @whykds, שייקח אותנו לחוויה אדומה והפעם מהצד הירושלמי 
לייק 1
טוב מבחינתי זה קל מדי:
2.5.98- קרית אלעזר, במה שלימים כונה משחק השרוכים.
אז כמו שאתם יודעים כרגע הלב שלי חצוי בין בית"ר לחדרה. כל הילדות, הנערות, הצבא וגם השנים שאחרי הייתי אוהד שרוף של בית"ר שנוסע לרוב המשחקים בבית ובחוץ, איכשהו בשנים האחרונות האהבה קצת דעכה עקב ההתנהגות של הקהל, התבגרות אישית (כנראה), ועייפות החומר. אבל בכל מקרה…
נסעתי למשחק עם אבי כשאני ילד בן 8, אל המשחק הצטרפו אלינו עוד 2 חברים של אבי אוהדי מכבי חיפה. המשחק היה במסגרת “הצגה כפולה” כשלפני המשחק של בית"ר מול בית שאן אירחה מכבי חיפה את ראשון לציון ויצא מפאת מחסור בכרטיסים שאנחנו יושבים עם חבריו של אבי ביציע אוהדי חיפה. המשחק הראשון נגמר בהצגה גדולה של חיפה שניצחה 5-3 את ראשון לציון עם כמה שערים נהדרים.
ועכשיו למנה העיקרית- בית"ר מול בית שאן בידיעה שניצחון הוא מאסט כדי לקחת את האליפות במאבק מול הפועל תל אביב.
האוהדים של מכבי חיפה שרובם נשארו ביציע לראות את המשחק הדרמטי מנסים להקניט אותנו מסיבה מובנת שאנו אוהבי בית"ר עם צעיפי בית"ר ביציע שלהם, אני בתור ילד מרגיש אי נוחות ומבקש מאבא שלי לעבור ליציע של בית"ר, איכשהו המאבטח ביציע אוהדי בית"ר הסכים לנו ולחברינו אוהדי חיפה להיכנס (הם כב רהיו צריכים להצניע את הצעיפים שלהם).
המשחק נפתח ובום, כבר בדקה ה-3 בית שאן עולה ל1-0 והקהל שלנו בהלם מוחלט, לאחר מכן כדור של בית שאן נבעט לשער של קורנפיין ושמוליק לוי עוצר בידו א-לה סוארז, גורם לפנדל, מורחק, ומרחיק את בית"ר עוד צעד מהאליפות. איתן טייב ניגש לבעוט- לשמים. התקווה חוזרת אלינו ושאלוי האדיר מצליח להשוות לפני המחצית, אני זוכר את החגיגות והאמונה במחצית.
לאחר פתיחת המחצית השניה, בעיטה חופשית אדירה של אבוקסיס (שהיה אהוב עליי כל כך בזמנו) מעלה אותנו ל 2-1 והאליפות כבר ממש בהישג יד, עד הדקה ה86… אלמוג חזן משום מקום בועט פצצה ומבקיע את שערו הראשון בקריירה דווקא במשחק הדרמטי הזה.
ואז כל הבלאגן התחיל, סיר לחץ שעומד להתפוצץ ביציע, אני עם דמעות בעיינים, חבר של אבא שלי אוהד חיפה אומר לי משפט שלא אשכח בחיים “לא נורא… שנה הבאה תיקחו את האליפות”, ופתאום דברים מוזרים מתחילים לקרות, אי החגיגה של שחקני בית שאן, קשירת השרוכים המפורסמת, אני לא אשכח את ה-8 דקות האלו שהיו נראים כמו נצח ואנחנו ביציע תוהים אם אנחנו מדמיינים או שבית שאן בהחלט מתנהגת מוזר.
הדקה ה-93 הגיעה, קרן לבית"ר, קורנפיין עולה ולי כבר לא נשארו שיניים לכסוס. קורנפיין מנסה בוולה, הכדור נהדף מהגנת בית שאן שר לרגליים של פישונט שמקרוב מכניע את מאיר כהן, מעלה את בית"ר ל 3-2 ענק ורץ לחגוג בלי חולצה.
הקהל בטירוף פורץ למגרש וחוגג עם השחקנים, לא אשכח את הנסיונות להחזיר את הקהל ליציעים כדי לא להכריז על המשחק כמפוצץ, לאחר דקות רבות בהם האוהדים עומדים על קווי החוץ ועל דגל הקרן, המשחק מחודש רק כדי לשרוק לסיומו שניה אחרי.
הסצנה שאותה לא אשכח בחיים היא כמה דקות אחרי שכל האוהדים כבר היו על הדשא, גם אני רציתי לרוץ לשם ולחגוג אם כולם אבל מפאת גילי אבי אמר לי לחכות, בערך רבע שעה אחרי שהחגיגה נרגעה נכנסתי לדשא וראיתי את כל האוהדים בוכים, השחקנים שלא נשאר עליהם שום דבר מלבד תחתונים כי האוהדים לקחו להם הכל, עמדתי על הדשא עם עיניים בורקות.
זה הרגע שהתאהבתי בכדורגל.
5 לייקים
לשמחתי התאהבתי בכדורגל קצת אחרי זה. אני לא יודע להכריע האם ילד בן 6 יכול להישאר עם טראומה והפועל נקמה שנה אחר כך בגמר הגביע וכעבור שנתיים הגיע דאבל ענק (בגמר שוב ניצחנו את בית"ר ירושלים), אבל זה היה לא נעים. זה מהווה אחלה תירוץ לוויכוחים ישנים שלי עם אוהדי בית"ר.
מתאר לעצמי שרגע כזה של פריצה לכר הדשא הוא משהו בלתי נשכח. בדאבל שלנו ב-2010 הייתי בטדי, זה סיפור ארוך, אבל לא פרצנו. חזרתי הביתה בחמש בבוקר, ניגשתי למורה לספרות לגבי המגן ואמרתי לו “עזוב אותך”, כשאני עם צעיף אדום ועם עיניים שכמעט נעצמו - “אין בעיה, בפעם אחרת”. אגב, ראיתי אוהד בני יהודה שכמה ימים לפני זה צחק עליי “דאבל יש רק במקדונלדס”. הימים הם הימים שלפני עידן הוואטספ וכאלה, גם הטלפונים פחות משוכללים. חבר שהיה איתי התקמצן על אינטר ועשה לי בכוונה, אוהדי בית"ר שאגו “יש” שנייה אחרי הגול של זהבי, כאילו מכבי חיפה כבשה. בכיתי רק בדיעבד, לא באותו הרגע. ואיזה חמש שנים אחר כך הייתי צופה בקליפ האליפות לפני השינה. הבנתי שאנחנו אלופים רק אחרי שקיבלתי מבול הודעות, מבנות מהכיתה שלי וגם מחברים שאוהדים קבוצות אחרות דווקא.
כילד ירושלמי, בן לאב אוהד בית"ר, משפחתי הרחבה אוהדת בית"ר, וכשכן ל(ניחשתם נכון) אוהדי בית"ר, כזה שכל מי שראה מימיו אוהד בית"ר ולא משנה מי הוא אהד מעבר - ריאל, בארסה, יונייטד או באיירן. בית"ר, כשזה מגיע לכדורגל, היא מהות הכל.
כבר שמעתי עוד כילד על אוהדי בית"ר. על המוזנחים, סיפורי הגבורה של אלי ואורי, על יוסי חכם, יוסי מזרחי, ואינסוף שחקנים שמסיפורים של המבוגרים נשמעו כמו זיזו וקרויף בגדולתם. על הגביע ב76 כמובן ועל תבוסתם של אנשי המערך המיוחסים מתל אביב אל מול אנשי עדות המזרח המקופחים מהמעברות.
אז התחלתי לראות פה ושם משחקים עד שנדבקתי. ואז, כמה חברים יצאו לטדי למשחק מול סכנין, או הפועל, לא זוכר. תמיד ראינו אותם אותו דבר. הלכנו ליציע המערבי, שהוא אני מאמין ידוע לכולכם רגוע יותר מאשר המזרחי. הייתי בהתרגשות שיא, גם כי אני פעם ראשונה באיצטדיון, כזה שאני משחק בו תמיד הפלייסטיישן, במשחק כדורגל, של הקבוצה שיש קוצנזוס עליה בעולם, שכולם אוהדים אותה. החברים, המשפחה, השדרנים ברדיו ירושלים ועיתון כל העיר של שבת.
כמה דקות לפני המשחק הכל התחיל להשתנות. קבוצות קבוצות של ערסים (וסליחה מראש אם מישהו נפגע מהכינוי) התחילו לקלל ולגדף. אולי הם הגיעו שתויים אפילו למשחק. התחיל המשחק, וכל טעות קטנה של שחקן (שלנו) הם קיללו אותו ללא הפסקה. שרו שירים מכוערים, ולא התעסקו בלעודד אפילו לשניה. רק קללות, שירי שנאה, ואווירה פשוט שבא להקיא. מיותר לציין שלא נהנתי לרגע, ואפילו לא זוכר איך המשחק הלך. כשיצאתי משערי טדי כבר הרגשתי לגמרי אחרת עם הקבוצה “שלי”.
עדיין, אי אפשר לנטוש כזה מהר. המשכתי לעקוב דרך הטלוויזיה, עד שכעבור כמה חודשים אחי הקטן, היום רב בישיבה, אז ערסוניקו קטן חמוד ולא מזיק, שיכנע אותי ללכת למשחק ‘רגוע’ נגד קבוצה ‘לא אויבת’. קריית שמונה, אשדוד, משהו בסגנון. נסענו באוטובוס. קו 31 לקניון מלחה הסמוך. בדרך אוהדי ביתר התחילו “לעודד” בדרכם המיוחדת. לא נתנו לנהג לסגור את הדלת, קיללו, ירקו, והקצפת שעל העוגה, בתחנה האחרונה לפני טדי, שברו את החלון של האוטובוס. נכנסתי למשחק עדיין קצת מזועזע מהמופע שזה עתה זכיתי לו, ושוב אותן קללות. אמנם לא באותה רמה ומינוס השירים המגעילים אבל עדיין, הווייב לא היה שונה.
יצאתי משם וידעתי שאני עם הקבוצה הזאת סיימתי. לא רוצה לשייך את עצמי אליהם בשום אופן. אני לא יכול לקרוא לעצמי אוהד ביתר אם להיות אוהד ביתר זה אומר להתנהג כמו בבון. למעשה, זה היה גם הסוף שלי עם כדורגל ישראלי. הפועל הרי אליטיסטים מתנשאים וחיות כמעט אותו דבר, מכבי שחצנים, חיפה נרקסיסטים וחסרי הכרת תודה, ולשאר הקבוצות אף פעם לא הרגשתי משהו. הפעם הבאה שאראה משחק כדורגל ישראלי תהיה בעונת 19/20. מחצית שניה של ביתר מול מכבי, שום רגש, רק שיעמום.
הגעתי למסקנה, כבר אז כילד בן 12 או משהו כזה, שכדורגל מוציא מאנשים תכונות לא טובות מבדרך כלל. מאז ועד היום לא הגעתי לאף משחק כדורגל. לא בארץ, ולא בחול. לא הייתי בברנבאו, לא הלכתי כשמסי ורונאלדו הגיעו לארץ ואפילו לא חשבתי על לנסות להשיג כרטיס.
רבות הדרכים לאהוב אותך, אבל הכי בטוח - זה מרחוק.
4 לייקים
לחובבי הנוסטלגיה: > “אלימלך הוא המלך של הפועל” - קצת מהלייב של שביט אלימלך משבוע שעבר, דיבר איזה שעה ורבע, האזנתי לרוב מה שהיה:
סיפר שלא יהיה מאמן שוערים משום שהוא סובל מהרבה פציעות מאז הפציעה, כאבי גב כרוניים. לא קיבל הצעה מהפועל תל אביב.
שמעון גרשון היה הבלם הכי טוב ששיחק איתו, היה להם תיאום עיוור, הוא אומר שלא ניסה לשכנע אותו להישאר בקבוצה כי שמעון בין כה היה מבולבל, טוען שהגיע הזמן לסלוח אחרי הרבה זמן ‘לא הרבה יודעים כמוני כמה שמעון אהב את הפועל’, סיפר על משחק מעונת 2004-05 וקרבות התחתית כששמעון שמע לפני המשחק שהפועל חיפה או באר שבע הפסידו והוא צרח והשתולל מאושר.
הייתה לו תחושת החמצה על כך שלא שיחק באירופה כי תמיד התעלה במשחקים בגביע אופ"א עם הפועל, היה רוצה לצאת לשנה-שנתיים ולחזור.
השחקנים היום “יותר מדי משחקים בפלאפון ופחות מדי נותנים מעצמם על כר הדשא”.
על קשטן: “רק העיניים של דרור היו מפחידות אותנו, בלי שיגיד מילה. נתנו לו כל כך הרבה כבוד ולכן הגענו לשיא עם דרור”.
הפועל של 2000 נגד הפועל של 2010: “הקבוצה של גוטמן הייתה מוכשרת יותר והתקפית יותר אבל אין לי ספק שהם לא היו נותנים לנו גול עם הגנת הברזל שלנו, היינו מנצחים. אני מכבד אותם, אבל היו לנו שחקנים עם אופי בלתי ניתן לתיאור. חבל שאי אפשר לקיים משחק כזה”.
כששאלו אותו על החמצה עם הפועל אמר: “ב-1997/98 ללא ספק, מבחינתי לקחנו אליפות, אפילו אורי מלמיליאן (קשר משפחתי ביניהם) אמר לי כאוהד וסמל של בית"ר שהכדורגל כאן מת. היינו אלופים מבחינתי זה הזוי שהעלימו עין ממשחק השרוכים”.
על סלים טועמה: “הוא היה ילד טוב, אני זוכר איך כל יום חמישי הייתי נשאר איתו והוא היה בועט לי לשער ומפעם לפעם היה משתפר, הוא בעט ברמה של שחקן בחו"ל”.
על יעקב הלל: “היה השותף שלי לחדר באירופה ובמחנות אימון, אשתו תמיד עשתה לו אחלה עוגיות והביאה בכמויות. בכל בוקר הייתה לנו שקילה. הלל חיסל קופסא וירד במשקל ואני אכלתי עוגייה אחת והשמנתי, עד היום יש לי כרס. הוא נראה כמו שחקן כדורגל עדיין”.
סיפר על הקשר המיוחד שלו עם ניצן שירזי ז"ל ועל התקופה הקשה לקראת הסוף המר.
על סבסטיאן סימרוטיץ’ - “היה עובר שחקנים כמו מים, חבל שהוא היה לא רציני, הקאבזה שלו, ניסיתי לקחת אותו תחת חסותי. הוא מהזרים הכי גדולים ששיחקתי איתם יחד עם הלמאי ופישונט”.
על הפנדלים: “80% חיכיתי עד לרגע האחרון, השאר זה אינסטיקנט ומזל, אני לא אגלה את הסוד שלי כשאני עדיין כל כך צעיר. אלה הרבה אימונים”.
ההצלות הכי גדולות שלו - נגד למפארד בלונדון, בסאן סירו נגד מילאן וגם בגמר הגביע ב-1999 נגד בית"ר, מול ניר סביליה.
ועוד: הוא היום בנדל"ן ומבסוט, אהב את החוויה בגולסטאר ואמר לא לקחת ברצינות את רוב מה שקורה שם, האח הבכור שלו אהד הפועל והוא חלם להגיע. הוא חושב שהכי טובים בעולם הם נוייר וטר-שטגן, העריץ את בופון, ומאמין בשוער בכיר ושוער שני.
שאלתי אותו מה היה רגע השיא שלו בקריירה כמה פעמים והוא לא ענה, אולי התפספס לו. ברור שזה או המסע באירופה או הדאבל.
סיפור קצר על שביט: הייתי בכיתה ה’ נדמה לי וההורים הלכו לסופר בבן יהודה, הם פגשו אותו, אמרו לו שהבן שלהם אוהד הפועל, זה היה עידן של טלפון ישן וכאלה אז הוא אמר להם לחכות רגע, קפץ לאוטו שלו והביא לי קלף סופרגול שלו חתום. הוא גדל בתל נורדו ולמד בבית ספר שלי. ראיתי אותו לפני הגיוס לצבא והצטלמתי איתו. עוד מפגש שלי עם שביט היה ב-2005/06, חבר טוב של ההורים שלי צלם במעריב, קימבנו אותי לאימון של הפועל ועשו לי תמונה קבוצתית איתם, הייתי ילד ביישן, שביט אמר לי ‘בוא תשב לידי’.
![[IMG]](https://scontent.fhfa2-2.fna.fbcdn.net/v/t31.0-0/p640x640/14205969_10153846241481161_236238278052624316_o.jpg?_nc_cat=103&_nc_sid=2d5d41&_nc_ohc=y2991p9ZqPEAX_hDwdk&_nc_ht=scontent.fhfa2-2.fna&_nc_tp=6&oh=143801a9995105d17bff9720aa530a32&oe=5EC3812C)
לייק 1
פוסט שונה לגמריי, נשים בצד את הדברים של איתמר גרוטו האידיוט וחסר האחריות שעורר סערה ובצדק כולם כעסו עליו.
אני חושב שההצעות\דיונים האלה לסיים את הליגה באילת בטורניר מהיר - הם לצאת לידי חובה אבל העיקר שבמנהלת אופטימיים. אני לא מצליח להבין את ההנחייה הזו של כניסה לבידוד בטווח המיידי לשבועיים לפני התחלת האימונים, נראה לי בזבוז זמן. מעבר לכף, אני חושב שאפשר להתפשר במקרה קיצון על עמדות טלוויזיה ולחרוג זמנית מהתקנון, כמובן שאני לא מצפה שיסכימו לתנאים כמו בליגות של רז זהבי, אבל לרדת מהסטנדרט הרגיל. באילת כמובן יש גם בעיית טמפרטורה, בפאנג’ויה כבר בתשע בבוקר כשהייתי יורד למלון (כן, מאלה שדאגו לאכול ארוחת בוקר) הטמפרטורה הייתה מגרדת את ה-40. השאלה אם ישחקו בעשר זה יעזור לדוגמא.
לא ממש יודע עד כמה זה רלוונטי אבל בירושלים יש כמות נדבקים גבוהה, גם בתל אביב, אולי עדיף לשחק בסמי עופר או בבאר שבע וגם נתניה נשמע טוב, צריך להתמקד בשני מגרשים.
מעבר לכך 30 אנשי מקצוע זה לא מספיק, הרי במקרה הרע יש 22 שחקני סגל לכל קבוצה, צוות אימון עוד 4-5, נניח שגם מאמן כושר ושוערים בהערכה גסה ולא הגיונית, יש עוד כאלה שהם לא בחוד החנית.
לא רואה הצלחה גדולה מדי גם לעניין הזה של אימונים בלי מגע, כדי לשחק כדורגל יהיו חייבים לחזור לאימוני כדורגל איכשהו. אפשר למשוך את זה עוד קצת אבל לא יותר מדי.
מרגיש לי שיום העצמאות יהיה דד ליין מכריע לגבי הרבה דברים, גם התקדמות מסוימת לא רק במשק אלא גם בחיי הפנאי. שחקני כדורגל בדיכאון? אני אוהד כדורגל ואני בדיכאון זמן הקורונה. כולם בריאים טפו טפו טפו ואני עובד בספורט1 (מהחדר כושר אני בחל"ת) אבל לקחו לי את שלושת הדברים שאני הכי אוהב - הכדורגל שתמיד שם, באושר ובעוני, בקור וגם בחום, כשטוב ובעיקר כשרע, את החדר כושר ואת הים [בדרך כלל עונת הרחצה שלי מתחילה כבר בפברואר].
בדיוק לפני שנה יוסי בניון פרש רשמית מכדורגל כשבית"ר ירושלים הפסידה למ.ס אשדוד בפלייאוף התחתון. יוסי, על אף ששיחק בקבוצה מעט זמן בשתי הקדנציות - קיבל כבוד של מלכים. מחר (5.5) בניון יהיה בן 40.
![[IMG]](https://sport1images.maariv.co.il/image/upload/f_auto,fl_lossy/t_ArticleControlTransformaionFaceDetect/648926)
אפשר לכתוב כאן שוב ושוב על השער בברנבאו דווקא בנגיחה - כמה אבסורד, “הנה בא בניון” המיתולוגי. אני חושב שבעולם מתוקן יוסי היה פורש כבר ב-2015/16, אם לא אחרי אליפות בה הכל התחבר טוב יותר וכשהוא מבין את מעמדו ומסכים לאט לאט להיות מעין שלום תקווה - אז אחרי הזכייה בגביע. חבל שאי אפשר למחוק את הפרק המיותר שלו במכבי תל אביב. באותה שליפה מהמותן זה שוב “עלה לו” כפי שקרה לו בארץ (הסירוב להתחלף, הריבים עם הקהל של היריבות) אבל לא בחו"ל, למזלו, שם הוא היה סבלני.
אני שמח שהוא שיאן ההופעות של הנבחרת והיה לו קמפיין אחד גדול ועוד התעלויות רגעיות, הוא השחקן עם הדריבל הכי משוגע שהיה כאן מבחינת תנועות הגוף ולדעתי מספר 1 בכדורגל שלנו מאז ומעולם. אי אפשר היה להתכונן אליו. גולים, בישולים, תאווה לעיניים. חכם, מהיר. לא צריך לתת פס כמו ברקוביץ’, אבל הייתה לו ראיית משחק, סיומת, הוא רצה את הכדור תמיד, גם בגיל 17. וכמו שאמרתי - הייתה לי בבית את הקלטת ‘יוסי בניון מלמד כדורגל’. וואלה אפילו הסיפור שלו עם מירית מרגש, אהבת נעורים.
מעניין אותי איך ערן זהבי יפרוש. האם הוא יזכה באליפות, האם יחטוף עצבים על הקהל או להיפך, איך ייראה מבחינה פיזית, איך יהיה שחקן הרכב. אולי הוא יצליח “לשבור” את הקללה של חיים רביבו, אייל ברקוביץ’ ויוסי בניון.
לייק 1
גאה להציג בפניכם את הכתבה שלי על העשור לדאבל של הפועל תל אביב ב-2010 . לא הייתה לי אפשרות לראיין את אחד מגיבורי הדאבל אז עשיתי משהו אחר בניגוד לשאר האתרים - סיכום העונה שלב אחר שלב (עם כמה כותרות ביניים).
את השתלשלות העלילה אני מניח שהרבה זוכרים אבל לא בטוח שיודעים שרק לאלה הכריז רשמית “אלופים” כששריקת הסיום בבלומפילד הגיעה, את העובדה שמוני הראל לא הגיע למשחק משום שלא היה יכול לעמוד בלחץ ושאוהדי בית"ר ניסו להרוס את החגיגה כשהמציאו שמכבי חיפה כבשה.
המטרה שלי הייתה להראות שמעבר לכדורגל המחשמל והעוצר-נשימה והעונה הגדולה בתולדות המועדון (מועמדת לגיטימית לאחת הקבוצות החזקות שהייתה כאן בישראל) - הפועל ידעה להתאושש מהמון-המון מכות. לא היה פשוט לרדוף אחרי מכבי חיפה שלא הפסיקה לנצח, במשחק העונה הראשון הפסדנו ולמעשה מארבעת המחזורים הראשונים היו לנו רק חמש נקודות. בדרבי הייתה החמצה היסטורית גם בפן הסטטיסטיקה. איזה עוד מכות? זנדברג נפצע בשלב מוקדם של העונה, ווצ’יצ’ביץ’ הפסיק לשחק בדצמבר וזהבי כמעט הוגלה ליציע ערב המשחק נגד קאזאן. ביבראס נמכר במרץ לקאזאן בסכום סמלי ויבואה שהיה גרוע מאוד עזב בינואר אבל המחליף שלו וורוצ’ינה היה קטסטרופה. ציינתי את נקודות השבר שהיו מעבר לדרבי, הקאמבק 3:3 נגד נתניה שזה משחק שפחות מדברים עליו.
באותו קיץ באמת הסתערנו על השוק אבל היו פשוט שחקנים שהציגו את העונה הגדולה בקריירה שלהם, כולם למעשה חוץ מזהבי. אפילו מנטאשווילי דפק גול גדול.
אני הייתי שם בטדי, לא אשכח את זה לעולם, אמא שלי אמרה לי ‘דור, תלך’, התבאסתי להגיע רק כדי ‘לומר תודה’ על עונה גדולה ולהיפרד מהכוכבים. חזרתי הביתה בחמש בבוקר ואמרתי למורה לספרות שאין מצב שאני עושה את המתכונת. רציתי לפרוץ לדשא בטדי. הריצה של גוטמן מצד לצד היא משהו בלתי נשכח והבכי של כמעט כל השחקנים, בעיקר של באדיר ריגש, ידין תפס את הראש, גם לזהבי מגיעה מילה טובה. עד שבא הגול של ראמוס בדסימה (גם שם הייתי) הוא היה אחראי לרגע הכי יפה שלי בכדורגל. חבר הכין קליפ אליפות מרגש, הייתי צופה בו איזה חמש פעמים כל יום לפני השינה בשנים הראשונות. 2030 דאבל, ההיסטורי עוד תחזור!
לייק 1
הכדורגל הישראלי חוזר וכפרס נקבל את אייל לחמן ברעננה 
יש לי תחושה שמכבי תל אביב סוגרת את הסיפור מהר מהצפוי. אה ודור/אסף, אתם יכולים להתחיל לחגוג מעכשיו.