עם כל הפירגון והתחושה המרוממת שיש עכשיו.
אפשר שנייה לדבר על יובה מבלי חלילה לזלזל בחיפה.
קבוצה סופר חלשה. אלגרי נודע כמאמן סיסטמי ולא ספונטני, אלו היו נקודות החוזק וגם החולשה שלו שהביאו אותו לטופ האירופאי. ואחרי זה, איך יכול להיות שעונה שנייה הוא מאמן את הקבוצה, לומד את החסרונות, מקבל את כל אפשרויות הרכש על פי השקפתו וזה מה שמתקבל.
הסיסטמיות שאיפיינה אותו נראית כאילו מעולם לא הייתה. להרים מכל מקום במגרש זו לא שיטה זה חוסר אונים מביך. בעיקרון, הייתי מבין שיטה של הרמות לרחבה כשיש לך את מיליק וולאחוביץ, אבל אמורה להיות שיטה סדורה למאיפה מרמים, מי מרים והכי חשוב מי נמצא באזור הרחבה ומי מצטרף אליה בשביל להוציא את התוכנית לפועל.
לאלגרי הנוכחי אין שום תכנון לייצור מצבים ויותר גרוע מבחינתי זה שלא נראה שיש לו אמבציה לעשות זאת.
כשאתה מביא את די מריה, קוסטיץ ופוגבה אתה בעצם סותר את התזה העיקרית של שיטת ההרמות, די מריה ממש לא שחקן של קו והרמות. קוסטיץ בכלל סקאנד סטרייק קלאסי ופוגבה… (שחקן עם יכולות מדהימות, אבל לצפות ממנו להניע כדור לאחד הקווים ואז להצטרף לרחבה כאיום שני לא נראה רציני בעליל).
אני עדיין לא ישים את הגולל על אלגרי (מה שאני לא אתפלא שייקרה מצד ההנהלה בקרוב), אבל עדיין הוא חייב לעשות עם עצמו חושבים. יכול להיות שהוא מסוג המאמנים שקל להם יותר כשקובעים להם רכש.
נ"ב, כל הכבוד לחיפה על ניצחון סופר מרשים, ברק בכר מאמן שראוי כבר מזמן להתנסות בליגות הבכירות.
בדיוק מה שחשבתי ורציתי לכתוב במהלך המשחק.
אני חושב שהאפקט קצת מתעמעם עבורנו בגלל שמדובר סך הכול בפרצופים די מוכרים לרובנו - אצילי, שרי, מוחמד ושות’.
אם היינו רואים את המשחק כמו אוהדי כדורגל ‘אובייקטיביים’, אני חושב שהיינו חשים יותר טוב את ההישג המטורף שראינו היום. בלי צל של ספק הקבוצה האנונימית ביותר בדרג ד’ (וכפועל יוצא - האנונימית ביותר במפעל כמובן), שהפכה את הבית שלה, בזכות היכולת האדירה שהיא מציגה (וגם קצת עזרה של בנפיקה), לבית המוות דה פקטו (כלומר - בית שאשכרה ה-כ-ו-ל יכול לקרות בו, כולל הדחה מביכה במיוחד של ‘הגדולות’). משחק אחרי משחק, מול כל קבוצה שהיא, פשוט מסתכלת להן לגמרי בלבן של העיניים ומשחקת באותה רמה (אם לא למעלה מזה) - כאילו מדובר בבני ריינה (אם לא פחות מזה). וכל זה עם פשוט אפס שמות מוכרים ברמה כלשהי ברמה האירופית (ותסלח לי הקריירה האירופית הענפה של אצילי בגראנדה).
פשוט סנסציה.
וכמה כיף לראות את זה, בייחוד אחרי הערב המביש של ה"כדורגל" הישראלי מאתמול.
איזה כיף היה אתמול.
אני לא חושב שמדובר בהישג הכי גדול של קבוצה ישראלית, ולו מהסיבה שהקמפיין הראשון של חיפה היה פשוט מרשים יותר בכל קנה מידה, מה שבעיניי הופך את הניצחון על יונייטד לגדול יותר פשוט כי הוא היה משמעותי יותר. ואין שום סרט שהקמפיין הנוכחי יתעלה על ההוא לפני 20 שנה, התסריט הסביר הוא עדיין לסיים מקום 4, פשוט עכשיו זה יהיה עם 3 נקודות ולא 1-2 כמו שהנחתי בהתחלה.
אבל אתמול היה ללא ספק אחד מההישגים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי, ואני מצטרף לשארקי: הפתעות קורות כל שנה, אפילו כמעט כל מחזור. זה לא חריג. אבל משחק אלופות בו נמושה לא רק מנצחת אלא גם בצדק גמור בהפרש 2 שערים אימפריית כדורגל זה כבר דבר מאוד נדיר וקורה אולי אחת לכמה שנים. איזה כיף שזה קרה למכבי חיפה.
אגב, צפיתי כמעט בכל המשחקים השנה של חיפה באירופה ואני חייב להגיד שאני לא כזה מתלהב משרון שרי. כן, הוא שחקן טוב וכן יש לו מקום בהרכב מכבי חיפה הנוכחית, אבל אני לא מסכים עם היחס של הכוכב החריג שקצת מרגיש לי שהתקשורת הישראלית נותנת לו מדי פעם ובעיניי הוא הראשון להחליף בשלישיית הקישור. קבלת ההחלטות שלו נוראית ובאופן סיסטמטי הוא לא עושה את הדבר הנכון. כמות הפעמים שבהם הוא מעורב בחצאי מצבים, או סתם חצאי מתפרצות, שמהם בסוף לא יוצא כלום היא מאוד מאוד גדולה.
כל אחד יכול לבחור את הפרמטרים שלו מה הופך משחק לגדול ביותר.
בעיני יונייטד הגיעו אז באווירת סוף קורס, זלזול מוחלט ובהרכב שביעי מחוזק בכמה כוכבים ולא היו צריכים את המשחק.
יובנטוס הגיעו אתמול בהרכב החזק שלהם והיו חייבים את הנקודות ועדיין קיבלו בית ספר ברוב הזמן.
זה דיון שעולה הרבה.
למכבי חיפה אין את הלוקסוס לעשות את “הדבר הנכון” מכיוון שברמות האלו המשמעות היא הפסד בטוח. מבחינת כושר גופני ופיזיות אנחנו נחותים משמעותית ובלי “המשחק הרגיל” של מכבי חיפה גם לא יהיה ביטחון, זו בעצם הגדולה של בכר (ושרי הגאון בפרט) וזו גם הגדולה של הקמפיין הנוכחי.
מעבר לנקודות ולשערים, מה שהכי מטורף זה הנכונות לשחק כדורגל מול כל קבוצה בעולם. רוב קבוצות הכדורגל מתבנקרות במעמדים כאלו.
הניצחון על יונייטד היה מול קבוצה אדירה אבל בשבילם זה היה משחק סתמי בדרך הבטוחה לשמינית (את כל שאר המשחקים הם ניצחו). אי אפשר להגיד את אותו הדבר על יובה אתמול, הם נלחמו על החיים שלהם.
בנוסף ובשביל קונטקסט, ההרכב של יונייטד בניקוסיה ב-2002:
כמה נקודות לשני הצדדים: ניקוסיה לעומת סמי עופר זה שמיים וארץ, ואכן יונייטד ההיא היתה קבוצה חזקה בצורה יוצאת דופן. אפילו בהרכב קקה הזה יש שחקנים כמו פרדידננד וסקולס, שליובה העכשיוית אין כלום שמתקרב אליהם.
מצד שני - אכן לא היה שום דבר להרוויח עבור יונייטד, 2 מ-3 הגולים היו פצצות משוגעות מרחוק, וההרכב של יונייטד, בעיקר בהתקפה אבל לא רק, היה בדיחה. יש מצב שהניצחון על אולימפיאקוס במחזור השני יותר מרשים, ואפילו הכמעט-תיקו עם לברקוזן (סגנית אלופת אירופה למי ששכח! גם אם באיירן קצת פשטו עליהם באותו הקיץ).
הגישה של חיפה אתמול, ובאופן כללי בשלב הבתים, באמת מדהימה, כמו שאוריה ואחרים פה ציינו כבר כמה פעמים. לשחק את הכדורגל שלה מול המקבילה האיטלקית של מכבי ת״א כדורסל זה משהו שאף קבוצה ישראלית מעולם לא העיזה לעשות. ממש מדהים, אפילו מול יובה המחרידה הזו.
אם שואלים אותי המשחק הכי גדול של מכבי חיפה אי פעם שוחק בסוף אוגוסט האחרון מול בלגרד והיא לא הייתה מגיעה להישג הזה ללא מועדון פאר עם פוטנציאל עצום העונה לשם מכבי תל אביב.
אני לא בטוח לגבי כל המגמות שהמשחק הזה מייצג אבל בגדול הכדורגל הישראלי בנסיקה והכדורגל העולמי בנסיגה כשהמגמה השניה מתבטאת בעיקר במשתנה “Star Quality”, זה לא רק שלהי הקריירה של מסי-רונאלדו אלא תופעה חוצה ליגות ונבחרות. אם אתם לא מאמינים לי תסתכלו על ההרכב של אינטר מול בארסה הערב, הכוכב הכי גדול שם נמצא על הקווים. משחק משעשע/מדכא נוסף זה לקחת הרכבים של נבחרות ממונדיאל 2006. סתם בשלוף, לאנגליה היה את נוויל, פרדיננד, לאמפארד, ג’רארד, רוני, טרי, בקהאם… כמה כאלו יש היום? ואפשר לשחק את אותו המשחק עם ברזיל, צרפת, הולנד, ארגנטינה וכו’.
אפשר להתדיין מדוע זה כך, אבל המשמעות מבחינת הכדורגל הישראלי (ולא רק מכבי חיפה) היא שאפשר לעלות רמה. המתקנים כאן מעולים, האוהדים חולי נפש (ולראיה אוהדי בית"ר + הפועל תל אביב שמגיעים לראות אלוהים יודע מה) והחוויה באופן יחסי די בטוחה למשפחות / נשים. ברגע שיש כאן קצת כדורגל טוב הקהל מגיב בהתאם וכל הסטיגמות מהניינטיז נעשות שחוקות ולא רלוונטיות.
אולי זה הכדורגל המודרני שלא צריך כוכבים כדי שיכריעו משחקים בפעולות אישיות מרהיבות ? ולכן הג’רארדים והלמפארדים של היום הם שחקנים שעושים דברים אחרים ולא בהכרח שחקנים פחות מוכשרים.
מבין מה אתה אומר אבל לא בהכרח מסכים איתך. היום מדברים על זה שיש צורך בכל הפרופילים, וזה שדווקא אצל מאמנים מאוד טקטיים מחפשים מישהו שתהיה לו היכולת להוסיף מהלכים אישיים יותר יצירתיים ולמצוא דרך לרתום אותם למאמץ הקבוצתי. ראינו את זה עם ראפיניה אצל ביילסה, פאפו בסביליה, דמבלה בבארסה, סלאח בליברפול וכ’ו. מוריניו באופן קבוע מנסה למצוא שחקן בפרופיל הזה, אבל לרוב הוא נוטה לא להסתדר עם השחקנים בפרופיל הזה ברמה האישית והוא לרוב לא משתמש בשחקנים עם הפרופיל הזה.
זה לא עיניין של כישרון כאספקט חד ערכי. בוסקטס שחקן מוכשר וגם מסי שחקן מוכשר. האם שניהם מוכשרים באותו אופן, התשובה הברורה היא שלא.
אני אישית לא מהמעריצים של שרי, או בכללי שחקנים בפרופיל הזה, אבל דווקא הסתומים הללו יכולים לעשות את ההבדל ביום טוב. זה היופי בקבוצה באמת טובה, כל פעם שחקן אחר בולט יותר ובא יותר לידי ביטוי כשצריך. פעם זה היה חזיזה ושרי, והפעם זה היה אצילי ודין דוד, בשלב הבא אולי צ’יבוטה סוף סוף יצדיק את היותו בקבוצה.
אני חושב שהרבה מאוד זמן היו דיונים מקצועיים לטוב ולרע ואף אחד לא באמת יודע מה יהיה עם כל מיני עומר אצילי, דולב חזיזה, מוחמד אבו פאני רצה ללכת ופתאום “ההחלטה להישאר הייתה הכי טובה בקריירה שלי”. ברור שברק בכר…חושב החוצה.
אז ברשותכם, קצת נוסטלגיה: התחלתי לראות כדורגל בשנת 2000 וגדלתי על מכבי חיפה כאימפריה, כאוהד הפועל תל אביב, תמיד הייתה לי יראת כבוד כלפיהם. אני באמת מתלבט מה הניצחון הכי גדול בליגת האלופות :
- ה-0:2 הנהדר של מכבי חיפה אתמול על יובנטוס.
- ה-0:3 על מנצ’סטר יונייטד ב-2002/03.
אני חושב שאני בוחר באפשרות השנייה וחלילה כדי לא להוריד מההישג אמש, שזה משחק ענק. המשחק אמש היה בבית והאוהדים חשו את זה מקרוב, אבל המשחק ב-2002-03 היה בקפריסין. אמנם מנצ’סטר יונייטד לא בהרכב מלא, אבל זו עדיין יונייטד, קבוצה ווינרית שאתה לא יכול לזלזל בה, שאי אפשר להמר נגדה. אני מסתכל גם על השחקנים של אז ואומר ‘וואו’ כמעט על כל שם. איגביני יעקובו, ריימונד ז’וטאוטאס, אריק בנאדו, יניב קטן אפילו, ג’ובאני רוסו. היו שני גולים מדהימים עם ז’וטאוטאס בבעיטה שהיא האמא של החיבור, בסטנגה זה 6, גם קטן במבצע ענק. זו הייתה קבוצת כוכבים, זו הייתה ‘הפעם הראשונה’ כביכול, שהכל היה חדש. מההרכב הנוכחי, עומר אצילי נתן הצגה אבל רק את צ’רון שרי הייתי מכניס להיכל התהילה האמיתי. גם אז מכבי חיפה הייתה התקפית מאוד דרך אגב. זהו, שני הסנט שלי לערב הקסום שלכם!
חכו עם הסיכומים, הניצחון אתמול יקבל קונטקס רק בהמשך העונה. סביר להניח שגם חיפה וגם יובה יפסידו את שני המחזורים הבאים והקבוצה שתסיים שלישית היא זאת שתקבל פחות חתיכות מפריז.
חיפה ההיא סיימה במקום השלישי והצודק, אבל לא התקדמו בגביע אופא, אחרי שתי רביעיות. הפועל ב2010 איבדו את המקום השילשי עם גול דקה 90.
חיפה עוד עלולה לסיים בטעות במקום השלישי, ויש להם קבוצה שיכולה לרוץ בליגה האירופית. במצב כזה הניצחון על יובה אכן יהיה הכי גדול. במידה ויסיימו במקום הרביעי - הניצחון אתמול, עם כל היכולת הטובה, היה סתם כוכבית.
אני לא חושב שזו ‘סתם כוכבית’. בדרך כלל הקבוצות הישראליות לא מצליחות להגיע לליגת האלופות. הרבה מחזיקים מהפועל באר שבע של ברק בכר, היא פספסה פעמיים. היה כאן ניצחון על קבוצת פאר כמו יובנטוס, במשחק בית, עם כדורגל התקפי ברור ובלי לחוש אנדרדוג. ספורט זה לא רק השורה בסטטיסטיקה או הישגיות. את ההרגשה אוהדי מכבי חיפה לא ישכחו לעולם. עצם המאבק על המקום השלישי הוא הדבר המרגש. סתם כי עלתה כאן הפועל 2010 - מכבי חיפה מועדון בריא, הפועל של אז כבר הייתה מועדון חולה לא כלכלית אלא הריב בין הבעלים, שחקנים שחשבו על החוזה הבא. גם הפועל אגב ניסתה לשחק התקפי.
וואלה האמת, לא זכרתי כבר את השמות מעבר לזה שזה היה “הרכב שני”. אני מסתכל על זה עכשיו, האם הוא כזה חלש? האם ה-11 הללו פחות טובים מאלו של יובנטוס שלשום? אני די חותם על זה שלא… מה שרק מחזק לי את התחושה שההישג הנוכחי של חיפה לא מגיע למה שהיה בזמנו.
אמנם יש הבדל בין זה שיונייטד של אז לא שיחקה על כלום ליובה של השבוע ששיחקה על החיים שלה (וזה אכן הבדל גדול), אבל כאן מצטרף העניין של המשמעות שכבר דיברנו עליה: מכבי חיפה הנוכחית תסיים את דרכה במקום 4 והמשחק הזה חסר משמעות. זה לא מה שקרה בזמנו, ולכן ההישג ההוא היה גדול יותר.
חולק עליך פעמיים.
-
זה הרכב חלש להחריד. אפילו פרדיננד וסקולס שציינתי היו עדיין לפני השיא, גארי נוויל גדול אבל פיל לא בטוח נכנס להרכב של יובה היום, סולשאייר סבבה, פורלאן היה מחריד במיוחד ביונייטד וכלום לא הלך לו (חוץ מהפנדל מול חיפה בטראפורד…), וזה עוד בלי שדיברתי על הקווינטון פורצ׳נים של ההרכב.
-
חיפה יכולה לסיים שלישי. זה בהחלט לא התרחיש הסביר, אבל זה ריאלי. וזה מבית חזק יותר על הנייר משל חיפה ההיא, ככה שאני לא ממש מסכים לגבי איך שזה מקרין על גודל הניצחון.
אם חיפה הנוכחית תסיים שלישי אני מזמין אותך להמבורגר על חשבוני ומוכן אהיה להודות שההישג הנוכחי יותר גדול.
עד אז קשה לי לראות איך ההרכב של יובה (ללא די מאריה) יותר טוב מזה של יונייטד בזמנו 
סגרנו 
עד אז, תודה רבה שגרמת לי להעלות על הכתב את השם ״קווינטון פורצ׳ן״, לא חושב שיש נסיבות נוספות בהן זה אפשרי. רק חסר שמישהו יעלה את שמו של רפי כהן מהעוב ואני יכול למות מאושר.
אז תרשה לי להעלות את שמו של גז’רמו ישראלביץ’ בהקשר לתוצאת השיוויון שכמעט הייתה מול לברקוזן של אז בחוץ, החמצה שלו ממצב מצויין בדקות הסיום מנעה שיוויון, שוויון היה מעמיד את מכבי חיפה בעמדה מצויינת לעלות מהמקום השני.
אצילי וקורנו ב11 של המחזור בצמפיונס.
אצילי גם מועמד לשחקן המחזור.
היה משהו כזה בקמפיין ההוא עם יונייטד?
לא זוכר, אבל סביר מאד שיעקובו אחרי השלושער מול אולימפיאקוס. אולי גם ז׳וטא אחרי הגולאסו + סחיטת פנדל + משחק עצום מול יונייטד.
הרכב שנלחם על חייו וכבודו, ואף על משרתו, מול הרכב שכבר הבטיח העפלה ודי הבטיח גם מקום ראשון (היה צריך נקודה ב2 המשחקים שנותרו).
לצורך העניין, ריאל בסוף עונה שעברה בליגה לא הייתה אותה ריאל של המשחקים המכריעים באמת. אפילו שהשחקנים אותם שחקנים ושמדובר בהפרש של ימים ספורים. פשוט כי ריאל עד המשחק מול סביליה בערך נלחמה על האליפות, ובמשחקים האחרונים רק שמרה כוחות לצ׳מפיונס.