נקודה נוספת שחשוב לזכור בהשוואות הללו לספורט האמריקאי.
הספורט האמריקאי על-פניו הוא אכן המודל המוצלח ביותר לספורט תחרותי שיוויוני. קבוצות עולות לגדולה ויורדות ממנה באופן תדיר, והלוזרית של לפני עשור עשויה למצוא את עצמה כיום כמועמדת לאליפות.
אבל, וזה אבל גדול - למרות שזה נשמע אידיאלי לכאורה, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה בכלל מה שאנחנו רוצים בשביל עולם הכדורגל.
ואני אסביר.
הספורט האמריקאי - העניין סביבו, האהדה וכל האופן שבו הוא בנוי - מתבסס מאוד על המבנה של ארצות הברית עצמה, והגיאוגרפיה שלה. אוהדים יתמכו בקבוצה המקומית שלהם - החל מהתיכונים הפריפריאליים והקולג’ים, ועד הקבוצות העירוניות השונות. גם אם הקבוצה העירונית עלובה ולוזרית “נצחית” (מושג לא אפשרי, כאמור) - האוהדים שלה ימשיכו לתמוך בה, פשוט כי מדובר בעיר מגוריהם, ככה שזה חלק מהזהות הבסיסית שלהם.
והמדינה הזאת כל-כך ענקית, ויש בה כל-כך הרבה אנשים - ככה שבצירוף עם תרבות ספורט עשירה שמושרשת מילדות - שהמודל הזה מספיק כדי לייצר מספיק פופולאריות ועניין לענפי הספורט השונים.
הכדורגל, לעומת זאת, כספורט העממי והפופולארי ביותר בעולם - הוא מטבעו אוניברסאלי הרבה יותר.
וכחלק מהאוניברסליות הזו, אי אפשר לקשור קבוצות רק לגיאוגרפיה המיידית שלהן. ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ’סטר יונייטד, יובנטוס - לא היו הופכות למה שהן, אם היו מוגבלות לעיר המוצא שלהן. וכתוצאה מכך - גם הכדורגל כולו לא היה הופך למה שהוא, אילולא כן.
מצד אחד, על-מנת לשמר אוהדים לאורך זמן, הקבוצות צריכות לספק הצלחות לאורך זמן. עם כל הכבוד ל’אהדה עד המוות’ - אף-אחד מאיתנו לא אוהד כאן איזו בטיס, וכנראה רובנו לא היינו משיכים לאהוד זמן רב אם הקבוצה שלנו הייתה הופכת לאחת כזו. האוניברסליות זקוקה להמשכיות.
ומהצד השני - גם העממיות זקוקה להמשכיות - ‘שמרנות’ אפילו, הייתי אומר. בן-אדם מהשורה לא יכול (וגם לא רוצה) לזכור כל יומיים שמות חדשים. חלק מהיופי והקסם של הכדורגל, זה ההתענגות הזאת של לראות עם הילד שלך, את אותה קבוצה שראית כילד בעצמך עם אבא שלך.
זאת בין היתר הסיבה שסיטי עצמה מתקשה למלא איצדיונים, למרות ההצלחות שלה בשנים (הלא מעטות!) האחרונות.
וזאת גם הסיבה שעם כל העניין היחסי שה-NBA מושך מחוץ לארה"ב - זה פשוט לא זה. יש עניין בשואו שמיוצר שם, אהדה לשחקנים ספציפיים - אבל (כמעט) לא תראו תופעות של אוהדים לא-אמריקאים שקונים חולצות של קבוצת NBA לדורותיה.
ואחרי כל זה, אני שואל - האם זה באמת מה שאנחנו רוצים בשביל הכדורגל?
התשובה שלי לפחות, ולמרות הפוזיציה הברורה - היא לא.