מחשבות תוך כדי קריאת הביוגרפיה של מסי מאת גיים בלאגה:
אני אוהב לקרוא / לראות דוקו ספורט. הצד המנטלי של המשחק מעניין אותי הרבה יותר מהעניינים הטכניים, ואני תמיד סקרן לשמוע איך ספורטאים הגיעו לעמדה אליה הגיעו. מאחר ורק אחד מאלף שחקני קבוצת נוער בכדורגל באמת הופכים לשחקני בוגרים שזו פרנסתם (זו הסטטיסטיקה שזרקו בקורס בוינגייט, ואני מניח שהיא קרובה למציאות), כמעט כל ספורטאי הוא סיפור הצלחה יוצא דופן של עמידה בקשיים כנגד כל הסיכויים.
גם אצל שחקנים שהיה ברור שיהיו מקצוענים, לא תמיד היה ברור שיהפכו למה שהם. מייקל לא נבחר ראשון בדראפט. כריסטיאנו בן ה-17 היה נראה כמו ריקרדו קווארסמה 2. סטפן קרי המציא את עצמו ואת הכדורסל מחדש כשהוא ליטרלי בקושי עומד על הרגליים.
כשמסתכלים על מסי - הוא נראה טקסטבוק סיפור סינדרלה יוצא דופן. מה שיודעים על ‘הולדתו’ של מסי הוא בעיקר שהיה גמד קטן שמזריק לעצמו הורמוני גדילה ברגליים מדי יום, ובגלל מחסור בכסף עבר לברצלונה שהבטיחה לממן לו את המשך הטיפולים להם נדרש כדי להגשים את החלום להפוך לשחקן. ראיתי את הספר בספרייה ואמרתי אוקיי זו הזדמנות להבין קצת יותר לעומק איך השחקן הטוב בהיסטוריה הפך למה שהוא.
אבל לא למדתי כלום.
זה לא שלמסי לא היו קשיים. גם עניין הטיפולים, המעבר בהתחלה עם כל המשפחה מארגנטינה לספרד, אי ידיעת השפה (it’s a thing מסתבר! אשכרה מדברים קטלאנית בבית ספר), החזרה של כל המשפחה מלבד סניור חורחה לארגנטינה, בחור קטן על המגרש ועוד. אבל הכל התגמד (סטגדיש) לעומת כמה שהוא היה טוב בצורה מאוד מאוד מאוד חריגה. כל אדם שמצוטט בספר, בין אם זה מאמן או שחקן ילדים/נוער ששיתף פעולה עם מסי בארגנטינה/ספרד, אומר שמהרגע הראשון שראה את מסי עם כדור ברגל הבין שמדובר במשהו חריג. ברצלונה לא סתם ‘מימנה לו טיפולים’, היא הביאה לו 600 אלף יורו לעונה (כשהוא בן 13!) פלוס דירה פלוס עבודה לאבא, בשנת 2003. מסי בן ה-13 היה טוב בכדורגל כמו שלברון בן ה-16 היה טוב בכדורסל.
אכן אנשים אומרים שלא יכלו לשער שיגיע לאן שהגיע. זה ברור. אף אחד לא יכל לדמיין שחקן כמו מסי לפני מסי. העניין הוא שהסיפור שלו הוא פחות הסיפור הקלאסי של ‘נכשלתי, הלכתי הביתה לחשוב, הלכתי למגרש להתאמן, השתפרתי’, אלא של ילד עם כישרון חריג בקנה מידה היסטורי שהיה טוב מכולם החל מטרום א’ בשנות ה-90 ועד גמר המונדיאל ב-2022.
אני חלילה לא אומר את זה לגנותו של מסי. הסיפור שלו ייחודי באמת. ברור לי שהוא התאמן כל חייו ובלי אימונים לא היה מגיע לכלום. אלא שכשאני, שלא מוכשר בשום דבר כמו שמסי מוכשר בכדורגל, מנסה להפיק לקח לחיים שלי מתוך מה שלמדתי עד כה על מסי - אין לי ממש לקח. כשראיתי את הדוקו של מייקל למדתי, אולי, איך להדליק בעצמך מוטיבציה (I took it personally). מסטף למדתי איך עבודה ממוקדת נגד פציעות קריטית להצלחה של ספורטאי, ואיך 45 דקות של אימון איכותי שוות לשבועות של אימון ‘רגיל’. אצל מסי - אף אחד לא כזה טוב ואין לנו מה לעשות בנידון.
אני חושב שהנקודה המרכזית שאני כן יכול לקחת ממה שקראתי עד כה היא שאם אפילו מסי, הוד חייזרותו עם מתנה באמת לא מהעולם הזה, מתאמן כל כך קשה כל חייו, מי אני בן התמותה הפשוט וזב החוטם שיעז לא להשקיע הכל בדברים שחשובים לי.
בקיצור יחי מסי והספר מומלץ.
