אמנם אחרי הדרבי הרושם הזה אולי טיפה התעמעם, אבל בשקט-בשקט, בלי יותר מידיי רכישות גדולות ובומבסטיות - הפכנו לפרוייקט אולי האטרקטיבי ביותר באירופה. הכדורגל בסה"כ אטרקטיבי וחיובי, אנחנו מגיעים עם עליונות ברורה כמעט לכל התמודדות, ויותר ויותר כתבות בעיתונים שמדברים עלינו כפייבוריטים גם לזכות בצ’מפיונס.
אולי זו תוצאה ישירה של חולשתה היחסית של הליגה הספרדית, לצד הגמגום המסויים של האנגליות (כולל סיטי עצמה) - זה לא כ"כ משנה, ולא כ"כ אכפת. בפועל, כוכב-על בפוטנציה שמרים את העיניים ומסתכל ימינה ושמאלה לאן כדאי לו להגיע - קשה לחשוב על אופציה טובה יותר עבורו מאשר ריאל מדריד. אפילו יותר מאשר בימי שגרה.
רוב הדברים שכתבתי כאן נכונים כמובן גם ל’ימי שגרה’, אבל עם התחושה הסובייקטיבית קשה להתווכח - בד"כ התחושות לא היו כאלה, גם בחלק מהשנים שלקחנו את הצ’מפיונס. והדבר הזה בא לידי ביטוי בין היתר גם בסאגה הבלתי נגמרת עם קיליאן אמבפה, שאם יגיע אלינו בסופו של דבר בקיץ הקרוב - זה כבר לא יהיה כ’מושיע’ של הפרויקט, אלא כעוד חתיכה יפה ונוצצת בפאזל הגדול.
ימים יפים להיות אוהד ריאל מדריד (אמירה שגם היא, כמובן, נכונה גם בימי שגרה).
זרקור על העונה האדירה של ריאל מדריד בליגה. כעת אחרי 24 מחזורים ריאל עם 61 נקודות ומאזן 19-4-1. גם בעונת האליפות 2019-20 היה לה הפסד בודד בשלב הזה, וצריך ללכת אחורה כמעט 30 שנה עד ל-1996-97 כדי לחזות במאזן טוב יותר בטור ההפסדים, אז ריאל של פאביו קאפלו לא הפסידה. גם ב-1988-89 ריאל לא הפסידה ב-24 המחזורים הראשונים. קצב צבירת הנקודות הוא הרסני. ריאל עם שמונה נקודות יותר מהעונה שעברה, שבע יותר מעונת הדאבל של קרלו אנצ’לוטי, שלוש יותר מעונת הדאבל של זינדין זידאן. לריאל יש יותר נקודות מאשר בשתי העונות של קרלו בפרק א’ אז היו לו 60 נק’. רק עונה אחת מאפילה על העונה הזו היסטורית - אליפות 2011-12 אז ריאל החזיקה במאזן של 21-1-2 כלומר 64 נקודות מתוך 72.
ההגנה: ריאל מדריד ספגה 15 שערים עד כה ב-24 משחקי ליגה - רקורד נפלא של 0.625 שערי חובה למשחק. וכשלאחרונה אין לה בלמים זה עוד יותר מרשים. זה שיא כל הזמנים של ריאל. בעונת האליפות עם זינדין זידאן בקורונה ריאל ספגה שער אחד יותר בפרק הזמן הזה. בעונת הדאבל עם קרלו אנצ’לוטי היו לה 20 ספיגות. בעונת 2009-10 ספגה ריאל 18 שערים. המספרים הכי קרובים הם 17 ספיגות בעונת האליפות 1994-95 ו-16 ספיגות בעונת 1987-88 שגם כן הסתיימה באליפות. כך קרה גם בשנות ה-70 - ב-1971-72 ובעונה העוקבת, וכן ב-1964-65
ב-AS מרימים לאורליאן טשואמני ובצדק: “קייזר בהפתעה”. הידעתם שריאל מדריד לא ספגה אף שער כשהוא שיחק במרכז ההגנה? וכמה הוא היה חסר בדרבי נגד אתלטיקו מדריד…זה קרה לראשונה ב-0:4 על אוססונה ואז שיתף פעולה עם אנטוניו רודיגר - כשנאצ’ו הורחק קודם לכן נגד ג’ירונה| זה קרה ב-0:4 הנפלא על ג’ירונה והפעם שיחק לצד דני קרבחאל שהוא בעצמו לא בלם טבעי| גם נגד מאיורקה ב-0:1 טשואמני שיחק כבלם| והוא החליף את רודיגר שנפצע נגד חטאפה. בסה"כ 315 דקות. וכמובן שהוא הרשים בהנעת הכדור והשקט שלו. טשואמני הוא ללא ספק פלא במשחק האווירי. טשואמני ניצח ב-48 קרבות האוויר מתוך ה-65 שלו - כלומר 73.8%, אפילו מאפיל על ה-70.5% של אנטוניו רודיגר. בממוצע טשואמני מנצח ב-2.61 דו-קרבים ל-90 דקות.
“פלורנטינו, כבוד הנשיא, היו כאן ארגנטינאים כל החיים. כולנו זוכרים את פרננדו רדונדו, חורחה ואלדאנו, כמובן אלפרדו די סטפאנו. איך יכול להיות שאין לריאל מדריד אף שחקן ארגנטינאי?”, שאל אוסקר רוגרי, שחקן ריאל בשנות ה-80, את הנשיא. ניקו פז הוא הארגנטינאי היחיד בסגל (נולד באיים הקאנריים). לא היה אף שחקן ארגנטינאי בריאל מדריד מאז קיץ 2014 בו נפרד אנחל די מאריה ונמכר למנצ’סטר יונייטד. די מאריה הוא גם שחקן הרכש הארגנטינאי האחרון.
“חלפו הזמנים שבהם אלפרדו די סטפאנו, חורחה ואלדאנו או פרננדו רדונדו הניפו את הגביעים הגדולים; כשגונסאלו היגוואין הגיע מריבר פלייט כדי לכבוש את האגף הימני של הקבוצה של פאביו קאפלו ובסופו של דבר היה החלוץ הפותח; או כאשר אנחל די מריה נתן את הבישול הזה לכריסטיאנו רונאלדו כדי לסיים בצורה מדהימה ולחטוף את התואר הראשון מרצלונה הגדולה של פפ של גווארדיולה ב-2011 בהארכה”, נכתב במארקה.
בסקר המארקה בו שאלו מה הסיבה לכך - הצביעו מעל 70 אלף אוהדים. 47% חושבים שלא היה שחקן ארגנטינאי טוב מספיק לריאל| 39% חושבים שזה עניין של תזמון, לא משהו מתוכנן וסדרי העדיפויות של המועדון הם אחרים| 14% חושבים שקבוצות אחרות הקדימו את ריאל כשניתן היה להחתים שחקן ארגנטינאי חשוב. אז מי יכול להיות הבא בתור? מי השחקן הארגנטינאי שיגיע?
[תודה לאל שלא החתמנו את אנסו פרננדס בטריליון יורו. כמובן שחוליאן אלבארס היה יכול להיות חיזוק טוב בזמנו. הרגיש לי תמיד שלאוטרו מארטינס לא שווה את הסכומים המוגזמים האלה למרות שהוא שחקן טוב. זה קצת כמו הספרדים נדמה לי - לא היו מספיק שחקני טופ. הרי את קון אגווארו כולנו רצינו].
השיא של פפה| בטח שמתם לב שפפה הפך, חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-41 - לשחקן השדה המבוגר ביותר ששיחק בנוקאאוט בליגת האלופות. והוא חגג את הרקורד הזה באחלה ערב כשפורטו שלו מנצחת בדקה האחרונה את ארסנל וחולמת על ההעפלה לרבע גמר ליגת האלופות. 23 הופעות יש לו העונה. “השער של גלנו היה חשוב מאוד, מכיוון שאנחנו רוצים להעפיל לרבע הגמר. ידענו שזה הולך להיות משחק קשה, כי יש להם הרבה איכות, אבל הצגנו הופעה מצוינת וניצחנו עם שער נהדר של גלנו. זו תוצאה מצוינת. בלונדון זה יהיה אפילו יותר קשה, אז אנחנו צריכים להיכנס אפילו יותר ממוקדים ממה שעשינו היום. אנחנו צריכים להיות מושלמים כדי לעבור”. הבלם רשם 51 נגיעות בכדור, ניצח בחמישה משבעה מאבקים, ניקה פעמיים רחבות מסוכנות וסיפק ארבע מסירות לשליש האחרון. זה היה משחקו ה-119 של פפה במפעל, ובגומלין אם הכל יילך כשורה הוא ירשום את משחקו ה-120 וישתווה לאגדה רוברטו קרלוס במקום ה-20 במספר ההופעות במפעל. 71 משחקים במדי ריאל, 42 במדי פורטו ושישה במדי בשיקטאש.
בפודקאסט ביום שני הגעתי עם חולצה של פפה שיש לי מעונת 2015/16. הייתי אחד מאוהביו הגדולים ביותר. לאוהד הממוצע פפה הוא השחקן הפרוע והטיפש שאחז טירוף ובעט בקאסקרו ועל כך נענש בחומרה ובצדק להרחקה של עשרה משחקים (לא היה חלק מה-6:2). כמובן שהוא לא היה שה תמים, לעתים מלוכלך.
בכל מקרה, אני חושב שהוא אנדרייטד, תסלחו לי. קשה לי להשוות לבלמים שהיו בשיא קצת יותר לפניו. אני לא אגיד שהוא טוב מהאיטלקים כמו פאביו קנבארו או אלסנדרו נסטה, אבל לריו פרדיננד ונמניה וידיץ’ היה זה את זה. ונניח ג’ון טרי שמאוד החזקתי ממנו - שיחק בקבוצה שהייתה מכונה משומנת עם ז’וזה מוריניו וקלוד מקאללה. פפה היה בכאוס של ריאל מדריד. חריג בתכונות הפיזיות שלו. רוצה לומר שהוא אגדה לא רק כי הוא משחק כפי שהוא משחק בגיל 41 (וברור שיש ימים חלשים). לדעתי אנדרייטד גדול, בלם טוב מג’רארד פיקה ועוד רבים אחרים. מדרג אותו, אין לי כרגע את המספר המדויק - ממש בין הבלמים הבולטים של שנות ה-2000.
אני לא מבין מה הקטע של המועדון להסתכסך לאחרונה עם כל גורם אפשרי בכדורגל הספרדי. כל הסיפור עכשיו עם השידורים של הטעויות של השופטים, ההתנגדות להעלאת השכר של טבאס (אנחנו ובילבאו היחידים שהתנגדו), ועד דברים קטנים כמו מה שבלינגהאם אמר לגרינווד, ויני, ועד תביעות על ימין ועל שמאל נגד הליגה. כל יומיים מתפרסמים דברים חדשים שהמועדון נלחם בהם.
אז יכול להיות שיש דברים חשובים שעליהם אי אפשר לשתוק, אבל כל השידורים האלה נגד השופטים מיותרים לגמרי. גם אם המועדון עומד נגד האשמות שהשופטים לטובתינו, אפשר היה להתמודד איתן בדרכים יותר בוגרות.
שימו לב לזה: הסנטיאגו ברנבאו עבר 1,985 (!) ימים בלי לראות שער של ריאל מדריד בבעיטה חופשית ישירה. האחרון שעשה זאת היה איסקו נגד רומא בליגת האלופות ב-19 בספטמבר 2018. סרחיו ראמוס (2019/20) וטוני קרוס (2020/21) הבקיעו במשחקי בית שנערכו בוולדבבאס בקורונה. במשחקי החוץ מאז כבשו דויד אלאבה אשתקד נגד אלמריה ורודריגו בפיחואן נגד סביליה, קארים בנזמה נגד אספניול ודני סבאיוס נגד בטיס ב-18/19. קרוס רשם 14 ניסיונות, אלאבה 13, קארים בנזמה 11 ורודריגו עשרה. בתקופה הזו ברצלונה היא הקבוצה שהפיקה את המקסימום מהפעולות האלה: 9 שערים מ-140 ניסיונות בבית ו-15 מ-301 בסך הכל. אבל עם ניואנס. מאז שליאן מסי עזב, בארסה כבשה רק שער אחד מבעיטה חופשית ישירה: פראן, מול בטיס בספטמבר האחרון.
למי שתוהה, ריאל מדריד לא מאשרת ללה ליגה לצלם קטעים מתוך האיצטדיון עד רגעים לפני שריקת הפתיחה. לכן מראים יותר מדי זמן את האיצטדיון מבחוץ, וזו הסיבה למה לא ראו שום דבר מהמחווה של הקהל לסרחיו ראמוס.
התקדים המסוכן של עונת 2003-04. לפני עשרים שנה, עם רונאלדו ואיקר קסיאס בשיאם ובלי הגנה - ריאל מדריד של קרלוס קיירוש רצה לאליפות. 12 מחזורים לסיום היא הוליכה בפער של שמונה נקודות על פני ולנסיה של רפא בניטס, אחרי שני ניצחונות חוץ די מרשימים יחסית, ועל אף לוח משחקים קשה מאוד - היה נראה שהתואר שלה. אז זהו - שלא, הגיעה הקריסה…שבעה הפסדים, חמישה מהם ברציפות, עבור רבים הנפילה החלה בקלאסיקו.
במבט על העונה הנוכחית ותסלח לנו ג’ירונה, כמובן שריאל עוד תפגוש את ברצלונה בקלאסיקו ביתי ואין מקום לטעויות. ריאל תשחק נגד ריאל סוסיאדד בחוץ, במאסטייה כבר בשבוע הבא, תבקר באוססונה שזה תמיד קשה ובלה סרמיקה של ויאריאל המנחוסית. ברצלונה פרט לסנטיאגו ברנבאו עוד תפגוש את אתלטיקו מדריד וג’ירונה בחוץ וגם יש את את הסאן ממס והפיחואן.
המצב בטבלה במחזור ה-26
ריאל מדריד – 59 נק’
ולנסיה – 51 נק’
ריאל מדריד – מה שנשאר: אתלטיק בילבאו (חוץ), אתלטיקו מדריד (חוץ), ברצלונה (בית), דפורטיבו לה קורוניה (חוץ)
ולנסיה – מה שנשאר: דפורטיבו לה קורוניה (בית), אתלטיק בילבאו (חוץ), סביליה (חוץ), ויאריאל (חוץ)
הטבלה בסיום:
ולנסיה – 77 נק’
ריאל מדריד – 70 נקודות
מאזן – ב-12 המחזורים האחרונים - ריאל מדריד: 3-2-7
מאזן – ב-12 המחזורים האחרונים - ולנסיה: 8-2-2
בפעמיים שהוא חתם בריאל הוא חתם בקבוצה שנראתה גמורה ושאף אחד לא האמין בה והוא החזיר אותנו לחיים ולקח תארים, במיוחד בפעם השנייה כשהוא חזר לקבוצה של אחרי רונאלדו.
זינדין זידאן חייב לצאת לפנסייה בגיל 52? מפריע לי שהוא פעמיים עזב ככה בטריקת דלת ונעלם, לא הסביר, לא כלום חוץ מחצי מכתב ב-AS. לדעתי זה מוערך מאוד שהוא חזר במרץ 2019 והוא לא ציפה שאדן הזאר שהגיע לאחר מכן יהיה כזה מגעיל. הכדורגל בפרק ב’ באמת היה קשה לצפייה אבל כמעט עמדנו ביעדים, אם לא השופטים ב-2020/21 למרות כל הפציעות והבעיות והעונה הגדולה של אתלטיקו מדריד - האליפות שלנו. אגב לטעמי הכדורגל בין 2016 ל-2018 לא היה רע.
לגבי השערים הפסולים זו לא סטטיסטיקה שהעדפתי לייחס לה יותר מדי חשיבות. הרי נכללים שם גולים של נבדל של קילומטר וגם משהו אכזרי יותר כמו השער של מרקו אסנסיו בעונה שעברה. מעבר לכך סטט’ שיכולה ‘לאזן’ את זה היא גם לגבי פנדלים. אני זוכר למשל שה-VAR עשה את עבודתו באמת נאמנה למשל באותו קלאסיקו ארור שהושפלנו בלי מסי - וקבע פנדל של רפאל ואראן שהפיל את לואיס סוארס. עם ה-2:0 המשחק היה בדרך להתפרקות…
ברור שאין לה חשיבות. אנחנו כובשים הכי הרבה ולכן גם הסיכויים הם שיפסלו לנו הכי הרבה. סתם אנקדוטה בימים אלו שאנשי ברצלונה דוחפים את המנטרה שאנחנו זוכים לשיפוט עודף ופלורנטינו משלם לשופטים.
