אתם מסיימים בבית מול אתלטיק בילבאו, כשבארסה בחוץ נגד סלטה. לא נראה לי שלפורטה החליט כך.
לייק 1
יש איזשהו קטע שאנשים רואים מקרים של “ביש מזל” או “מזל” וחושבים שזה באמת זה, כשבתכלס כמעט כל סידור שלא יהיה יכיל בתוכו איזשהו רצף משחקים קשה או רע.
זה קצת מזכיר את חידת היום הולדת. שזה נשמע לנו נדיר ש2 אנשים בקבוצה קטנה מסוימת יחגגו יום הולדת באותו יום. אבל בתכלס החל מקבוצה של 23 אנשים (או 22, אין לי כוח לחשב) זה בעצם עניין של יותר מ50% ששניים או יותר יחגגו יום הולדת באותו יום.
ככה זה גם עם לוח המשחקים.
בסוף כמעט חצי מהמשחקים בספרד נחשבים כקשים (אם החשבנו את סוסיאדד, וולנסיה, בילבאו וויאריאל כמשחקים קשים אז יחד עם אתלטיקו, סביליה, ברצלונה ובטיס אנחנו כבר ב8 מתוך 19), ובכל סידור שלא נסדר את המשחקים כמעט יהיה רצף משחקים לא נוח או תזמון משחקים לא נוח (עם ליגת האלופות למשל).
בסידור הזה קיבלנו סוף עונה קשוח, אבל לפחות זה לא ייפול על שלבי ההכרעה של ליגת האלופות ולא נסבול ממנו במשחקים הקשים באמת (סביליה, אתלטי וברסה).
אז לא, אין פה שום ביש מזל בעיני. לפי תאריכו העונה כל ארבעת המשחקים הקשים הרצופים הללו יקרו אחרי חצי הגמר באלופות, ולפני הגמר. מה גם שסיכוי סביר שהעונה לא תוכרע במחזור האחרון ואז גם אם נגיע לגמר האלופות נוכל לנוח לפני מחזור הסיום.
אין צורך לחפש בכוח איפה נדפקנו
ארבעה שבועות בדיוק מהזכייה בגביע ה-14 אחרי ניצחון 0:1 על ליברפול בגמר ליגת האלופות. ואני עדיין ב-היי. מרגיש לי שזה עבר מהר מדי, מוזר לי שלא כותבים על זה יותר. למרות שפוצצתי את הפיד שלכם בפייסבוק עם כל דבר אפשרי ועוד כתבות צבע. אני עדיין כל כך שמח. אני עדיין בחלום. אני עדיין לא מעכל – הגביע ה-14! והשנה גם עשיתי ‘רכש’– קניתי חולצת פולו מהזכייה, חולצות מהגמר, הזמנתי עיתונים של המארקה וה-AS וגם עוד קפוצ’ון וגופיה. תהיה לי חולצה של מודריץ’ לעונת 22-23, חולצת ליגת האלופות, ובצד יהיה כתוב 14. ריאל מדריד האגדית, ריאל מדריד הנצחית.
לא היה משחק אחד במהלך הנוק-אאוט בו לא כמעט והרמתי ידיים וחשבתי “אנחנו לא מספיק טובים”, זה גדול עלינו. אם זה נגד פ.ס.ז’ כשבמשחק בצרפת – חברים הגיעו לראות בפאב וממש התאכזבו; בין אם זה נגד צ’לסי אחרי שנקלענו ל-3:0; וכמובן נגד מנצ’סטר סיטי, אפילו בגומלין בסנטיאגו ברנבאו כשהיו דקות מתות. זו הפעם הראשונה שבמפגשי צפייה לא יכולתי לשלוט בעצמי ובכל משחק יצאתי החוצה לדקה אחת לפחות כדי להירגע ולנשום אוויר.
תחשבו כמה פעמים אתם נושאים תפילה קטנה כזו ‘בבקשה אלוהים’, מתחננים שהגול יגיע ואפילו במשחק ליגה לא חשוב מדי – והשנה תמיד הוא (הגול) הגיע. אני זוכר תמונה אחת היטב משמינית הגמר - לראות את השחקנים עולים להתנפל ומבצעים לחץ גבוה על פ.ס.ז’ אחרי ה-1:2 שלנו ומיד הגיע השער השלישי של בנזמה (מורל גבוה) - מרגש. ברבע הגמר רודריגו שהיה ממש בפריזר עד אז – עם וולה עוצר נשימה. על חצי הגמר מה כבר אפשר להגיד, באמת. הדמעות שהיו לי בעיניים יותר גדולות מאשר הגמר אפילו. יש לי את כל התקצירים של המשחקים הגדולים בטלפון. אין יום שאני לא מרפרף ומרגיש איזה רעד בגוף.
איזו עונה הייתה לנו, הא? כמה אהבה. והבנתי שאני אוהב את כולם, באמת. גם את מריאנו שעולה לדקה כדי להרביץ וכל קשר בינו לבין כדורגל מקרי בהחלט; שאני לא כועס פתאום על בייל; שאני לא מאוכזב מהזאר שבאמת היה מחויך בסיבלס; כנ"ל מנדי והיכולת ההתקפית הבינונית שלו (אני רגיל לרוברטו קרלוס ומרסלו, מה נעשה) – כמה הוא היה גדול נגד סיטי ואף הציל גול מהקו; וגם את מיליטאו הפזיז והשטותניק שלעולם לא יהיה חצי מפפה; וגם את דני סבאיוס שצעקתי כל הזמן שהוא סתם שחקן.
זו הקבוצה שלי, על כל מגרעותיה. חודש לא משחקים, הייתי צריך את ‘ההפסקה’ הזו מצד אחד ואני כבר כל כך מתגעגע. אפילו אוהד אחד התקשר אליי השבוע (המספר שלי האמת כתוב בדף הפייסבוק שלנו ליצירת קשר) ושאל אם יש עדכון לספר על הגביע ה-14 
אחת לתקופה אני מדרג את שחקני הרכש הטובים ביותר בעידן פלורנטינו פרס. עשיתי זאת לראשונה אחרי הדאבל עם זידאן ב-2017; “עדכנתי” את הרשימה עם הגעתו של הזאר ב-2019 (איזו נפילה) ועכשיו הגיע הזמן שוב לרענן. בשקלול של פרק הזמן, ההשפעה, המשחקים הגדולים וכמובן האהבה, החיבור והרבה מעבר לניתוח מקצועי קר בלבד - קבלו את עשרת שחקני הרכש הגדולים בתקופת דון פלורנטינו:
(קודם כל נבהיר: שחקני רכש אדירים כמו מרסלו – הצטרף בחורף 2006 ופפה – הצטרף בקיץ 2007 - הגיעו כשראמון קאלדרון היה הנשיא, למשל. לכן גם רוברטו קרלוס שהוא אגדה לכל דבר לא נכלל ברשימה כי הוא הצטרף ב-1996).
נותרו בחוץ: אנחל די מאריה ומסוט אוזיל – יצאו מהדירוג, קלוד מקאלה – יצא מהדירוג, רפאל ואראן – יצא מהדירוג, צ’אבי אלונסו – יצא מהדירוג, אלבארו ארבלואה. להלן הדירוג באפריל 2021: למעשה ‘ארבעת האחרונים’ הודחו. הסיום הקודר של ואראן וחוסר המנהיגות - הביא לכך; אין מקום לדי מאריה ואוזיל שכן היו שחקנים חשובים מהם; אלונסו נופה ומקאללה עליו אמרו שתמיד היה השחקן הכי חשוב של הגלאקטיקוס.
במקום העשירי: רונאלדו-פנומנו – שנתיים גדולות והשאר קצת פחות, אבל בלתי אפשרי מבחינתי להשאיר אותו בחוץ. אבל כמה רגעים למזכרת. הנשיא הגשים לנו חלום שהנחית את מלך המונדיאל אצלנו. השלושער באולד טראפורד, הצמד כמחליף בהופעת הבכורה וגם במשחק האליפות, השער נגד אתלטיקו אחרי 16 שניות. ריאל מדריד קיבלה גרסה אחרת של רונאלדו אבל אף אחד לא מתחרט. כן, אותו שחקן עצלן שלא רצה להתאמן.
במקום התשיעי: טוני קרוס – 25 מיליון יורו לבאיירן מינכן בקיץ 2014. אלוף העולם הטרי השתלב מהרגע הראשון ובבוואריה ביכו את עזיבתו עד היום. המוח במרכז השדה, זה שקובע את קצב המשחק, לא מאבד את הכדור אף פעם ועד לעונה האחרונה גם היה מנייה בטוחה במשחקים הגדולים בליגת האלופות. טוני מוערך על כולם ולא ממהר לחתום על חוזה חדש. חבל שהתרומה ההגנתית נמוכה וגם שלא כבש יותר שערים, ועדיין – אגדה. גאון גם בטוויטר.
במקום שמיני: טיבו קורטואה – על יכולתו בגמר ליגת האלופות נכתב כל ספרלטיב אפשרי. כאילו אמר: “הגביע הזה שלי – אין לכם סיכוי לקחת לי אותו”. וגם בשאר העונה הוא היה פנומנלי והציג ‘רמת סאן איקר’ לכל דבר. קורטואה, גם בימים הקשים בתחילת הדרך (ואוהו – כמה כאלה היו) התבטא בביטחון עצמי גבוה, על גבול השחצנות, וידע שרגעי התהילה האלה יגיעו. הוא צמח מהערב הקשה נגד ברוז’ דווקא כשהיה נראה שמכאן איך דרך חזרה והשכיח כל געגוע לקיילור נאבאס.
במקום השביעי: גארת’ בייל – אי אפשר שלא לכעוס עליו על הסיום הקודר, על בזבוז של שנתיים אם לא יותר - ויחד עם זאת אי אפשר שלא לשכוח כמה כיף היה בהתחלה, את הציפייה של כל הכדורגל העולמי בערך לשלישייה ה-B-B-C שהרעידה רשתות שלוש שנים בערך. ההתקפות המתפרצות הנהדרות, שיתוף הפעולה. השער בגמר גביע המלך – השמועה היא שמארק בארטרה עדיין רודף אחריו, ובדסימה, והמספרת ההיא נגד ליברפול שגרמה לכולנו לתפוס את הראש. אוי גארת’, הפציעות, אם לא הפציעות. מהיר, חזק, בעיטת תותח (שאולי לא ראינו מספיק ביחס לגולים שלו מחו לרחבה באנגליה), הגבהה, סקורר.
במקום השישי: קארים בנזמה – עד לדירוג הנוכחי לא חשבתי אפילו להכליל אותו. אפילו לא ברשימת ה-‘נותרו בחוץ’. אבל הקפטן החדש שלנו, שפותח את עונתו ה-14 במועדון – הוא השחקן הטוב בעולם. החזון של פלורנטינו שתמיד אהב אותו – התממש. מי האמין שבנזמה יצמח למנהיג כזה, סקורר כזה, האיש למשימות מיוחדות – אחרי עזיבת כריסטיאנו רונאלדו. כי שחקן כדורגל נפלא הוא תמיד היה. מי האמין שהאוהדים יתאהבו בו. כבר כתבתי את ‘מכתב הסליחה’ לקארים בנזמה. שער אחד והוא מתנתק מראול ומדורג במקום השני, כן?
במקום החמישי: זינדין זידאן – “אלוהי המשחק היפה”, אמרתי עליו שוב ושוב ושוב. עונת הבכורה הסתיימה בצורה הכי טובה שיש עם הוולה המדהים בגמר ליגת האלופות ובאותו העת זידאן היה אלוף העולם ואלוף אירופה עם צרפת וגם אלוף אירופה עם ריאל מדריד – בפעם הראשונה. כל דקה שלו על כר הדשא הייתה קסם והביא לתשואות אפילו מאלפרדו די סטפאנו. שחקן שתמיד הגיע למשחקים הגדולים ופירק את היריבות – תשאלו את אלכס פרגוסון. גם הפרידה שלו הייתה מרגשת. לנצח נהיה אסירי תודה על כך שראינו אותו בברנבאו, כשחקן – תודה לך פלורנטינו. וכמובן ישנו סיפור אהבה גם כמאמן.
במקום הרביעי: לואיס פיגו – תמיד נזכור אותו כאיש שפתח את עידן הגלאקטיקוס, השחקן שהיה לו את האומץ ‘לעשות מעשה שלא ייעשה’ – לעבור מברצלונה לריאל מדריד. ומעבר לכך, פיגו, מספר 10, השחקן היקר בעולם למשך קיץ אחד – היה קשר כנף יוצא מן הכלל. תמיד מהיר מהמגן שמולו, שולט בשתי הרגליים. עונת בכורה מדהימה בה גם זכה בבלון ד’אור, בעונה השנייה גם הניף לראשונה את ליגת האלופות. שיתוף הפעולה עם ראול היה יוצא דופן. בישל המון שערים בתקופתו במועדון ואפילו בעונת הקיירוש היה מאלה שתפקד היטב עד לישורת האחרונה. מהשחקנים האהובים עליי אי פעם, מודה.
במקום השלישי: לוקה מודריץ’ – השנה הוא קיבל את פרס “אגדת המארקה” שבאיחור של כמעט תשע שנים תיקנו את הביזיון על הבחירה בו על הרכש הגרוע ל-2013 (ולא שכחנו את כותרות העיתונים בקטלוניה שהתגאו בצירופו של אלכס סונג לברצלונה). את לוקה זה אף פעם לא עניין. הסנטיאגו ברנבאו מאוהב בקרואטי ומחכה לסטנדינג אוביישן. הוא פילס את דרכו שנה אחר שנה בעבודה קשה – עד למקסימום שיכול בן אנוש להגיע (המקום השלישי שלנו). כמו יין טוב, ושלא ייגמר לעולם. עדיין מתרגש לא רק מהקרן שהגביהה בדסימה אלא גם מהבישול נגד פ.ס.ז’ העונה כשהשאיר את כל הקבוצה מאחור בערך, וכמובן מהפאלש לרודריגו.
במקום השני: סרחיו ראמוס – אגדה, בלם היסטורי, הגדול בתולדות ריאל מדריד, שחקן היסטורי, קפטן במלוא מובן המילה. אדון הדסימה, האיש ששבר כמעט כל שיא אפשרי. שחקן שכבר בגיל 19 היה תותח וראינו כבר בהופעת הבכורה שהוא ייקח אותנו לאולימפוס. קצרה היריעה מלהכיל את הרקורד של ראמוס ששיתף פעולה בצורה מצוינת עם כל בלם אפשרי ועשה קצת סדר, לפעמים, בתוהו-ובוהו בריאל מדריד, אבל בעיקר בלם עם נפש של חלוץ. הקפטן שהניף שלוש פעמים ברציפות את גביע אירופה לאלופות וכבר שנתיים לפניכן סגר חשבון עם באיירן עם צמד מטורף. הסוף היה עצוב וכואב אבל אין דבר.
ובמקום הראשון: כריסטיאנו רונאלדו – היה לכם ספק? זה אמור להיות הכי קצר ומובן מאליו אבל כל כך כיף לכתוב עליו. יש תזוזות בדירוג פה ושם אבל אני אהמר שגם בעוד מאה שנה, היורש שלי ימשיך לרשום את כריסטיאנו במקום הראשון. אין מה לעשות. כך ייעשה לאיש שתשע השנים שלו במועדון החלו עם הצגתו לתקשורת בפני 90 אלף(!) איש והיו פשוט חלום מתוק. האיש שהגשים לנו את כל החלומות והחזיר את ריאל מדריד להיות המלכה של אירופה וגרם לפחד ואימה בקרב היריבות. האיש שלא היה שבע גם אחרי הגול ה-400 שלו ותמיד התעלה במאני-טיים. כריסטיאנו רונאלדו- מיסטר שער למשחק, וריאל מדריד - הקבוצה הגדולה בתבל – היו שידוך משמיים, שצריך להימשך לעד, וזה לא קרה. עד היום אני קצת מתגעגע. SSUUII
לייק 1
מסתבר שהקבוצה חוזרת לאימונים מחר…
40 יום אחרי הגמר בפריז.
רוב השחקנים עוד היו עם הנבחרות שלהם אחרי הגמר, אז הייתה להם פגרה ממש קצרה.
טוב שלא היה מונדיאל הקיץ. הטעם של הזכייה באלופות נשאר יותר זמן.
השעות של משחקי האימון בארה"ב הזויות. מניח שהמשחק הבא של ריאל שיתאפשר לי לצפות בו יהיה הסופרקאפ האירופי מול פרנקפורט.
מסתבר שהנטייה של מיליטאו להרים ידיים ו"להחליק" כשהדברים מתחילים להיות קשים, נכונה גם בחיים.
נקווה רק שהתזמון שלו ביציאה קדימה אל עמדת הקשר, יהיה טוב יותר מהתזמון שלו ביציאה החוצה מקשר.
וכן, המצב בפגרה אכן קשה.
לייק 1
משהו מבדר
תקראו את הכתבה הזאת בוואלה,
כמובן שזה מוואלה וכו׳… אבל ראיתי הרבה פרסומים שאמבאפה לא רוצה את ניימאר שם. אולי בסוף זה רק לטובה שהוא לא ״יגיע״ אלינו, לאט לאט נראה לי שהוא חושב שהוא מעל המועדון. בגדול הם נתנו לו שם סמכויות הרבה יותר מדי גדולות, וזה בדיוק הדברים שמפרקים קבוצות.
מבחינתי עדיף עונה הבאה לצלוע או אפילו 2 עונות לצלוע עם ההתקפה שיש לנו כרגע, ובסוף להתאבד על הלאנד והסעיף שחרור שלו.
לא הייתי מתייחס ל"דיווחים" האלה בכלל, בין אם הם מגיעים מוואלה או מהלאקיפ.
לאמבפה\רונאלדו\מסי\כל כוכב אחר יש סיי מקצועי ברמה כזו או אחרת גם אם אין סעיף בחוזה שאומר את זה, אם פריז היית ממנה את רוברטו מאנצ’יני ומחתימה את לוקאס במקום חקימי ראשים היו נערפים ככה או ככה- כמו שאני בטוח שכריסטיאנו לא היה מרוצה כשמכרו את די מריה וכמו שבייל הלך לבכות לפלורנטינו שהוא רוצה לשחק באמצע. ככה זה סופר סטארים. “סמכויות מקצועיות” אלו מילים חסרות משמעות שמפומפמות כדי למכור עיתונים.
אם אתה חושב שפריז החתימו את לואיס קאמפוס (שלפי דיווחים- הוא דעתן ולא אחד שלוקח ג’ובים בלי סיי מלא) בשביל שישיבות הרכש יורכבו מאמבפה ומסי רבים על השארות ניימאר אז אתה לא בכיוון.
לייק 1
אולי אני לא בכיוון אבל עובדתית יש לו סיי הרבה יותר גדול ממה שנהוג גם לסופרסטארים.
מלא כלי תקשורת דיווחו על זה, זה היה אחד התנאים להישארות שלו, אז מראש סייגתי ואמרה שזה מוואלה, אבל עדיין אין עשן בלי אש.
זה לא עובדתי, זה מבוסס על דיווחים שאולי נכונים ואולי לא. זה שהוא חתם על חוזה חדש זה עובדתי.
בכל מקרה אלו שוב, מילים חסרות משמעות, סיי גדול יותר או קטן יותר לפי דיווח של האס והמארקה לא אומר כלום.
האם הוא דרמה קווין וקונטרול פריק? יש מצב, יש מצב שלא. הדיווחים האלה כאמור בין אם מוואלה ובין אם מהאס הם הבל הבלים.
אגב, וואלה בדומה לכל כלי תקשורת ישראלי שמדווח על דברים לא ישראלים הם לא מקור בעצמם- הם פשוט אוספים דיווחים מכל מני פחי אשפה באירופה דוגמת האס.
’זיכרונות’ מפפה| אתמול חלפו שש שנים בדיוק מאז פורטוגל זכתה ביורו 2016 לא מעט בזכות טורניר ענק והופעה פנומנלית בגמר, וזה חשוב לא פחות מאשר ההיסטוריה של כריסטיאנו רונאלדו. וכמו כן, בדיוק היום, ה-12/7, לפני 15 שנה - פפה, שנושק לגיל 40 ומשחק נהדר גם בגילו בפורטו - הוצג כשחקן ריאל מדריד. זמן לכמה מילים על הבלם הפורטוגלי האגדי, מהגדולים בהיסטוריה שלנו.
יום אחד בקיץ 2007 ריאל מדריד הודיעה על החתמת פפה מפורטו בתמורה ל-30 מיליון יורו. סכום גבוה מאוד עבור בלם שעדיין לא הרשים בליגות הגדולות. בתקשורת הספרדית אמנם לא אמרו WTF אך זו הייתה התחושה. הוא קיבל את חולצה מספר 3 של רוברטו קרלוס. בדיוק לפני 15 שנים הוא הוצג וכמובן שהפך לאגדה. אנחנו זוכרים היטב את הבכי בגמר ליגת האלופות בסאן סירו ב-2016 - כמו אוהד; את זה שכל כך רצה להמשיך במועדון ואמר: “אחכה לריאל מדריד עד השנייה האחרונה” ועוד כל כך הרבה רגעים גדולים. אם לא הפציעות, הוא היה זוכה לכבוד אפילו גדול יותר. מהאתלטים הגדולים שהיו בריאל מדריד איי פעם מבין שחקני ההגנה. “עד שהגעתי - ריאל מדריד הייתה בית קברות לבלמים”, אמר - וצדק (טוב, נו, אולי רק סרחיו ראמוס יחלוק עליו). שיתוף הפעולה שלו עם ראמוס היה מטורף פשוט. הבנה עיוורת. שתי פיגורות שמרתיעים את החלוצים, מלאי ביטחון ותשוקה. 334 הופעות, 15 שערים, שלוש זכיות בליגת האלופות.
ובחזרה ליורו. ואולי רק אחרי אותו משחק נגד צרפת כשתיסכל את אנטואן גריזמן, פול פוגבה, אוליבייה ז’ירו, דמיטארי פאייט ושאר הכוכבים - זכה להכרה לה הוא ראוי – הפורטוגלי, שהפך לשקט ושליו יותר לעת זקנה – הוא ללא ספק אחד מהבלמים הטובים ביותר בדורו. אתלט, קשוח, לא קורס תחת הלחץ, מחויב. “פפה היה השחקן הטוב ביותר ביורו”, פרגן לו חברו הטוב כריסטיאנו. “זה היה הערב שלו, הוא הכריע את הגמר והעניק לארצו את התואר הגדול הראשון שלה” ו"תצוגה היסטורית של שחקן הגנה", היו חלק מהכותרות. בסקיי ספורטס הציגו את המספרים המלאים שלו – חמישה תאקלים מדויקים, חמישה ניצחונות בכדורי אוויר, שלוש בעיטות הוא חסם, 17 יירוטים הוא ביצע, שבע נגיחות שהרחיקו סכנה ועוד ועוד. הוא גם דייק בכל 31 המסירות שלו. כמובן שהוא גם נכלל בנבחרת הטורניר. פפה רשם 90 דקות בכל אחד משלושת משחקי שלב הבתים, שיחק את כל 120 הדקות הן נגד קרואטיה בשמינית הגמר, הן נגד פולין ברבע הגמר והן בגמר נגד צרפת. את חצי הגמר נגד וויילס הוא החמיץ בגלל פציעה. והיבול? צהוב בודד, זהו-זה. פפה – אגדה שהייתה באמת
וכעת, עשרה רגעים גדולים של פפה בריאל מדריד:
רגע ראשון: הופעת הבכורה בריאל מדריד בליגה - דרבי במחזור הפתיחה בסנטיאגו ברנבאו ב-2007/08, ריאל מנצחת 1:2.
רגע שני: הקלאסיקו הראשון בחודש דצמבר, ריאל מנצחת 0:1 את ברצלונה בקאמפ נואו ופותחת פער של 7 נק’ על פני ברצלונה. פפה מציג משחק הגנה מושלם ומתסכל את כל שחקני העל שמולו.
רגע שלישי: גמר גביע המלך ב-2010/11. פפה, ששיחק כמה ימים קודם לכן בעמדה נגד אותה ברצלונה בליגה - משתלט על הקישור האחורי, מציג יכולת פנומנלית וכמעט מבקיע בנגיחה - הכדור בקורה. ריאל מנצחת 0:1 משער של החבר הטוב כריסטיאנו.
רגע רביעי: חצי גמר גביע המלך ב-2014, פפה כובש שער מפתיע, הראשון ב-0:3 של ריאל על אתלטיקו מדריד.
רגע חמישי: חצי גמר ליגת האלופות נגד באיירן מינכן, הגומלין בגרמניה. אחרי 0:1 קטן-גדול בברנבאו - ריאל מפגיזה עם רביעיית ענק. פפה מסיט את הכדור קלות בשער השני של ראמוס ומציג משחק הגנה כביר יחד עם הספרדי ובעצם עם כולם.
רגע שישי: עונת 2014/15, ריאל מארחת את ברצלונה בקלאסיקו בברנבאו ומבצעת רמונטדה נהדרת בדרך ל-1:3. פפה כובש את השער של המהפך, בנגיחה מכל הלב, בעוצמה של נגיחה, חוגג בטירוף ומסמן לכולם - 10 - הדסימה.
רגע שביעי: קיץ 2015, ה-21 באוגוסט ליתר דיוק - פפה מאריך את חוזהו במועדון עד 2017 כלומר ישלים עשור בלבן. לצערו, זה יהיה החוזה האחרון שלו.
רגע שמיני: בקלאסיקו הראשון של 2015/16 הוא פתח על הספסל וריאל הובסה 4:0, אם כי כמובן שלא בגלל זה. בכל מקרה “בגומלין” בקאמפ נואו ריאל מנצחת 1:2 כשהפורטוגלי משחק נהדר.
רגע תשיעי: גמר ליגת האלופות 2016. שנתיים אחרי שהחמיץ את גמר הדסימה בגלל פציעה - פפה עולה בהרכב ומשחק לראשונה בקריירה שלו במעמד המחייב. ריאל זוכה לאחר דו-קרב פנדלים עוצר נשימה שגורם לפפה להזיל דמעות כמו ילד. “בחיים לא בכיתי בגלל כדורגל אבל זה היה חזק ממני”, אמר.
רגע עשירי: בעונתו האחרונה במועדון פפה סבל מפציעות ונעדר לעתים תכופות. הוא רשם רק 18 הופעות. בדרבי נגד אתלטיקו מדריד בסנטיאגו ברנבאו הוא עלה ב-11, כבש בנגיחה נהדרת לרשת של יאן אובלק וזכה לתשואות רמות מהברנבאו. לצערו הוא גם נפצע והוחלף ולא חזר לשחק יותר בריאל
שימו לב לסיפור\טור דעה מעניין שנחשף ונכתב במארקה. בשנת 2015 ברצלונה זכתה בטרבל והעלתה את מספר הזכיות שלה בליגת האלופות לחמש, בעוד לריאל מדריד היו עשרה גביעים. סוסנה גואש שאלה בחודש אוגוסט את אמיליו בוטראגיניו האם ברצלונה של ליאו מסי מסוגלת להאפיל על ריאל מדריד ולהפוך למלכת אירופה? בוטראגיניו הופתע מהשאלה ואמר: “זה לא קל, הא? לנו יש עשרה גביעים ולהם חמישה. אני חושב שלא…”.
אולי דון בוטראגיניו ידע, אולי זו הייתה רק אינטואיציה ואולי הוא חלם על העתיד לבוא. ומה קרה? שלוש זכיות רצופות בליגת האלופות והדובדבן שבקצפת היה הזכייה בגביע ה-14 השנה, בזמן שברצלונה מאז 2015 כלל לא קרובה לפסגה. רוב ההדחות שלה מהמפעל היו טראגיות ומשפילות. בעונה האחרונה מסי כבר איננו והיא סיימה בליגה האירופית. ובפ.ס.ז’ הוא היה עוד קורבן של ריאל מדריד.
שבע שנים מאז אותה שאלה חצופה – המרחק של חמישה גביעי אירופה כבר עומד על תשעה! אפילו מסי, השחקן הטוב בהיסטוריה של ברצלונה ואחד הגדולים איי פעם בכדורגל העולמי, הרוב מדרגים אותו כראשון או שני – לא היה יכול לשנות את המספרים וה-DNA המנצח של ריאל מדריד. "לא משנה כמה יגיעו לנו שהסרט יפה – המציאות תמיד חזקה מכל סיפור
לייק 1
מתאים גם לדיון הפודקאסטים ובכל מקרה: אתמול הגיע תורי והגעתי להתארח בפודקאסט של One על ריאל מדריד בהנחיית אורי רייך ואורח נוסף היה גל קרפל. היה תענוג לדבר על הדבר שאתה הכי אוהב וכמובן שהזמן טס. בין היתר חלק מהנושאים שכמובן נטחנו עד דקה בפורום - העובדה שהמועדון לא יצטרף שחקני התקפה (אני קורא לזה זחיחות) והאם ריאל חוששת ליפול אחרי מקרי יוביץ’ והזאר (‘9’ מזויף). קצת על ההשוואות לברצלונה ומי הפייבוריטית לתואר, שיטת המשחק הרצויה וההסטה המסתמנת של אלאבה לצד שמאל, וגם על כריסטיאנו רונאלדו שאני לפחות פסלתי על הסף קאמבק שלו, כאוהד רונאלדו ואמרתי - ‘לא תודה’. מוזמנים להאזין
*ותודה לאור הברסאי ידיד משכבר הימים - על התיווך (לדעתי)
לפחות הוא יודע שהוא צריך לגדול !
לייק 1
הייתי מעדיף שיחתימו את דייגו ז’וטה.
ולא מדובר במאמן כושר, מדובר במאמן “מנטלי” (יעני קואוצ’ר בלעז) - שעבד בעבר גם עם ניימאר… שיהיה לנו בהצלחה
שמעתי את הפודקאסט. אתה אחלה, דור.
יש שם נקודה מרכזית שחוזרת על עצמה - ‘הכל או כלום’ בחיפוש אחרי שחקן התקפה. מפליא אותי כמה הם מתפלאים שהקבוצה יוצאת מנקודה הנחה שאם זה לא שחקן טופ עולמי אז הוא לא בהכרח טוב בהרבה מרודריגו או אסנסיו (לא מדבר על עמדת החלוץ המחליף שם כולם יסכימו שמוראטה או RDT זה אחלה). בסוף קיבלנו מרודריגו ואסנסיו 20+ שערי ליגה. קפיצה המדרגה הבאה, שחקן קו שעושה 15+5 תגיע ממי? חן עזרא? וכל זה איך - נרכוש שחקן ליגה טוב ב- 50 מיליון, נריץ אותו, ואז עוד שנתיים נגיד שהוא לא מספיק טוב לריאל מדריד וצריך להביא לו וורלד קלאס על העמדה? לא מבין את ההגיון
מצד אחד זה נכון אבל אנחנו בדרך לעונה מטורפת. אני תמיד אעדיף שהעוגה תתחלק בן כמה. תמיד יש מישהו פצוע, אחד לא בכושר. בקישור המרכזי עומס מטורף ובהתקפה דל כי גם על רודריגו דיברו כ-‘9’ מזויף לעת הצורך. בעוד שנתיים הזאר לא פה ובעוד שנה כבר ניפרד מאסנסיו. לדעתי זו האדרת הסגל הקיים וזחיחות כמו המשפט שהזכרתי על פיטורי לופטגי וסגל שמלא ב’מועמדים לבלון ד’אור’. חבל שבנזמה אוטוטו בן 35. באמת אין שחקן אחד מתאים? תמיד אחשוב שעומס מטורף כמו ראול-רונאלדו-מוריינטס-אואן זה עדיף על מעט חוסר. אני לעתים מתגעגע קצת לפלורנטינו של פעם.
אגב את נושא כריסטיאנו בחיים לא הייתי מעלה בכלל והכותרת זה הם ערכו. תודה שהקדשת מזמנך ונותר לך רק לרכוש את הספר♥️ הנה @whykds
לייק 1
תן שוב את הלינק
במארקה חפרו קצת בארכיון ומצאו דברים מעניינים ושוב ג’רארד פיקה במוקד. הבלם הספרדי של ברצלונה העניק ריאיון לרחבי אירופה באוקטובר 2013 וביקר את המדיניות של ריאל מדריד ואמר: " מדריד לא זכתה בתארים במשך שנה ומוציאה 160 מיליון על שלושה שחקנים: ייראמנדי, איסקו ובייל. ברצלונה לא יכולה לעשות את זה. אנחנו יודעים שאנחנו שונים כי אנחנו יכולים להתחרות בהם בלי שנצטרך להוציא את הסכום הזה. ברור שאנחנו יכולים להחתים את ניימאר ב-60 או 70 מיליון, אבל לא שלושה או ארבעה שחקנים. אנחנו לא מועדון עני, אבל אנחנו מתחרים עם המועדון העשיר בכולם". מעניין מה יש לו להגיד אחרי הקיץ הנוכחי של ברצלונה (בו גם עשתה רכש נפלא – חייבים לפרגן). “בטח הוא אומר לעצמו – ‘עיתונות ספורט ארורה – הכל נרשם ונזכר’”.
הבהרה: כל קבוצה הייתה רוצה לצרף את רוברט לבנדובסקי וז’ול קונדה, גם אם מצב הסגל היה טוב, והסגל של ברצלונה בתחילת הקיץ הזה היה לא טוב. אבל פיקה מתעסק בנו יותר מדי, ורק הוא. וברצלונה אימפריה ומועדון גדול, שלא יספרו לנו שהם משהו אחר, שאצלהם אין רכש ולא שופכים ארגזים. וזה לא רק ברתומאו הנוכל. לא בכל תקופה יתקבצו כמה וכמה שחקני בית ‘פסיכיים’ כפי שהיה עם מסי, צ’אבי, אינייסטה ופויול. זה נדיר.
לייק 1